המסע אל הר אדוני 1623
"הר אדוני" מאת ארי דה לוקה. מאיטלקית: מרים שוסטרמן־פדובאנו. הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה. 144 עמ', 2003.
היו לי כל הסיבות לאהוב את הספר "הר אדוני" של ארי דה לוקה. ובכל זאת, לא אהבתי אותו.

המספר הוא ילד בן שלוש עשרה שכותב מגילה על קורותיו בשכונת מונטידידיו, "הר אדוני", שבנפולי. השכונה הזאת צפופה ורעשנית, נוצות המזרנים של עושה מזרנים ממלאות את האוויר, ובראש השנה זורקים רהיטים ישנים מהבניינים.

ילדי השכונה מתבגרים מהר, בעצם נראה שכל ילדותם מסתכמת בכמה שנים שחולפות ביעף. הילד המספר רק סיים כיתה ה', וכבר הוא עובד כשוליה של נגר. איך הוא גאה בעצמו כשהוא אוכל את ארוחת הבוקר שלו עם אביו הפועל, שאומר לו שהוא "כמו גבר אמיתי" - מביא פרנסה הביתה. והנה מריה השכנה. מלאו לה שלוש עשרה שנה מעט לפני המספר, אך היא כבר התוודעה ל"גועל של החיים" כששילמה את שכר הדירה של משפחתה במתן שירותי מין לבעל הבית.

רק באהבה שלהם, של הילד ושל השכנה מריה, יש משהו טהור. הפגישות שלהם מתקיימות במרפסת הכי גבוהה בשכונה, שממנה הכוכבים נראים במרחק נגיעה וגגות השכונה רחוקים. ואם היו מספרים על האהבה הזאת לדון רפנילו, הסנדלר שעובד בנגריה לצד הילד, הוא ודאי היה יורק, כפי שהוא נוהג לעשות לפני שהוא מתחיל לדבר על ענייני קודש כדי להבדילם מהחול. הוא גם עושה זאת כשהוא מספר לילד בלחש על הכנפיים, שצומחות לו בתוך הגיבנת.

דון רפנילו מתואר בספר כמו קריקטורה של דמות הקורבן - מלבד העובדה שהוא גיבן הוא גם יהודי ניצול שואה וג'ינג'י. והוא ממתין. ממתין שהזמן יהיה בשל, שהכנפיים יבקעו מתוך הגיבנת שלו והוא יעמוד על המרפסת הגבוהה של הילד ושל מריה ויעוף מעל בנייני השכונה אל הר אדוני האמיתי שבירושלים.

גם הילד יודע להבדיל בין דברים השייכים למדור החול לבין דברים השייכים למחלקת הקודש. כך, למשל, שפת השכונה נפוליטינית ושייכת למדור החול, אבל כשהוא יושב לבדו וכותב במגילה הוא כותב באיטלקית, שהיא שפה "שותקת" השייכת בעיניו לספרים וללימודים, למחלקת הקודש.

הילד כותב הרבה בקצת מילים, כדי שהמגילה לא תיגמר. אם היא תיגמר הוא יצטרך שוב ללכת למדפיס, שיתן לו עוד יריעה בתמורה לקצת נגיעות בבולבול. אבל אין זה ספר על ניצול מיני של קטינים. כמו רוב הספרים הטובים, גם הספר הזה עוסק בנושאים רבים, אבל נושאו העיקרי הוא ההתבגרות. התבגרות והמתנה. ואולי ההמתנה גם היא סוג של התבגרות - כי בזמן שדון רפנילו ממתין לרגע המתאים, שבו הכנפיים יבקעו מהגיבנת שלו, והילד ממתין לרגע בו יהיה מספיק חזק כדי להעיף את הבומרנג שלו, הם מתבגרים. דון רפנילו מצטט את ספר תהילים ואומר שכדי להגיע להר אדוני צריך להיות "נקי כפיים ובר לבב" - ואולי כל הייסורים שהוא מתייסר בהם נועדו פשוט לנקות את הלב ולרחוץ את הכפיים לפני העלייה להר אדוני האמיתי. וגם הילד מתאמן כל הקיץ על הנפת הבומרנג שלו, מתכונן לרגע שבו יטיל אותו באמת. אבל עד אז יקרו הרבה דברים: הוא יתקרב יותר ויותר למריה, אימו תחלה, הקול שלו ישתנה והגוף יגדל. ועם הגוף יגדלו גם הרוע והזעם. אפשר שגם כל אלה באים בעסקת חבילה עם ההתבגרות.

הילד ממתין אפוא וכותב הרבה במעט מילים, ולכן מילותיו מוסדרות בדייקנות, כאילו היו לבנים בבניין - ובכל פסקה כמעט מופיעה אמרה פילוסופית, עד שלפעמים קשה להשתכנע שהמספר הוא באמת ילד.

הרומן עשוי מכל החומרים שמרכיבים ספר טוב - הוא כתוב בשפה מדויקת וקולעת ויש בו חומר רב למחשבה. ובכל זאת, למרות שדה לוקה יוצר אוירה של המתנה הנמתחת לאורך כל הספר, ההמתנה הזאת לא מתחה אותי. לא בלעתי את הספר בנשימה אחת (למרות שהספר קצר יחסית) כדי להגיע לסוף ההמתנה, לרגע המיוחל בו יעיף הילד את הבומרנג. אולי הספר היה מושלם מדי, אולי מילותיו של הילד היו מושלמות מדי, אולי היה חסר לי קצת דבק אנושי שידביק אותי לדפים.
קישורים
הר אדוני - פרטים נוספים על הספר ב"מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

תרבויות, שכונות, ילדות 174043
תודה, ניבה.

אני פחות נהניתי מ''הר אדוני'', אולי מכיוון שלא היה לי הרבה פנאי להקדיש לו. כל ספר הוא מיוחד, אבל קצת עייפתי מז'אנר ה''זכרונות ילדות בשכונת העוני ובה אנשים קשי יום אך בעלי לב זהב''. הר אדוני הוא ספר טוב, אבל אני מעדיפה על פניו את ''כל החיים לפניו'' של אז'אר, ואפילו את ''נציב המלח'' של ממי.
תרבויות, שכונות, ילדות 174060
בדיוק קראתי את ''כל החיים לפניו'', ולא הבנתי למה לקרוא אותו כשיש ז'אן ז'נה. אולי מה שתפס אותי להשוואה זה הדמיון השטחי בנסיבות, אבל גם אם זה כך, יש כאן שני סופרים שעומדים משני צדדים של גבול שרירותי (לפחות עד שתהיה לי הגדרה יותר טובה לו), אחד בפנים ואחד בחוץ.
תרבויות, שכונות, ילדות 174456
לפני שאתה תוחם את הגבול, אני ממליץ לנסות את ''ריקודו של ג'ינג'ס כהן'' של רומן גארי (ששם העט שלו הוא אז'אר). אחד הספרים המלהיבים שקראתי לאחרונה.
תרבויות, שכונות, ילדות 176143
לא מזמן קראתי את "ריקודו של ג'ינג'יס כהן" והתפעלתי מהדמות המבריקה ועומק הטיעונים שהיא זורקת לחלל האוויר כלאחר יד. היה לי זיכרון עמום מהגירסא הטלויזיונית של הספר, אשר שודרה פעם בערוץ 1 והתמקדה בצד הקומי של העלילה. הספר עמוק ומעניין הרבה יותר, לפחות עד שמגיעים לחלקיו האחרונים. דווקא לקראת הסוף ‏1, כשהעלילה הולכת ונעשית יותר סוריאליסטית, הפסקתי לעקוב אחריה. פשוט לא הבנתי מה אומר ג'ינג'יס, מה מנסה לומר גארי, ולמה זה צריך לעניין אותי כקורא.

אשמח לשמוע אם מדובר בעייפות אישית שלי, בבעיה שמקורה בתרגום או באמת בבעיה הקיימת גם במהדורה המקורית.

1 אני לא טורח לעלות ולבדוק בדיוק מאיזה עמוד התחלתי להתאכזב מהספר.
תרבויות, שכונות, ילדות 176146
גם אני לא הבנתי את החלקים המתקדמים בסיפור, ואני חייב להתוודות שלא ניסיתי יותר מדי להבין. הרגשתי נוח לזרום עם הצורה שהספר כתוב. אני לא בטוח שהדרך הנכונה לקרוא יצירה סוראליסטית היא לנסות להבין אותה. במקרה הזה במיוחד, התחושה שלי הייתה שחוסר-השליטה על מהלך המאורעות (בסיפור עצמו וביכולת ההבנה שלי במקביל) יוצר חלק מהעצמה של הספר. במקום רק לקרוא תיאור של עולם מטורף וחסר-הגיון התחלתי לחוות אותו.

אחרי מנוחה ראויה אני מתכוון לקרוא את הספר שוב. אולי אז אבין יותר או שדעתי תשתנה.
החסרים ספרי מסכנים אנו? 174048
כתבת במעט מילים על מעט ספר. אולי כך גם עובר הספר כולו (לא קראתי אותו עדיין) ואולי יש בו יותר תחושות מכפי שהעברת בטור שדומה בעיני לסיכום בית ספר יותר מאשר לביקורת. הוא לא נשמע טוב יותר מכל ספר (או אפילו סרט) אחר שמדבר על מסכנות ועוני.
Ciao, Professore 174053
לי זה הזכיר את הסרט החינני, מתוק-מצחיק
Ciao, Professore 174056
איזה סרט?
האם זו רק חשדנותי הטבעית 174059
שגרמה לי להבין בטעות, מתוך השורה הראשונה, שכותבת המאמר בעצם לא אהבה את הספר? האם אני היחיד שלמקרא "היו לי כל הסיבות לאהוב" חושב מיד על לשנוא?
חיכיתי לטוויסט והוא לא בא. האם אלה תוצאותיה של השכלה ספרותית?... ;-)
אולי. אבל - כנראה, לא קראת עד הסוף, 174097
[כנראה, לא קראת עד הסוף],

כי בפסקה האחרונה (בארבע השורות האחרונות) יש הסבר מדויק כמעט על כך.

(במילים אחרות:
המבקרת מסבירה למה לא קראה אותו בנשימה עצורה, וכן הלאה.)
קראתי עד הסוף - אך לא זה היה *ה*דבר. 174107
גם לא זה היה עניינה של תגובתי, כלומר - איני מלין על המחברת או על המאמר, רק תוהה לגבי תגובתי האוטומטית למקרא משפטים כדוגמת המשפט הפותח.
אופס - תיקון טעות 174116
אופס. האמת היא שהמשפט נפגע בעריכה, והאשמה כולה שלי. המשפט תוקן כעת. ניבה - אני מקווה כי מוצאי יום הכיפורים אינם זמן מאוחר מדי לבקשת סליחה.
רבי מכר כמקור אכזבה 174108
זה ספר נחמד ויפה.

מהסוג שהייתי מצפה למצוא משומש בחנות ספרים ישנה, לקרוא, להנות ולא להמליץ לאף אחד- הוא לא עד כדי כך משמעותי.

איכשהו, זה רב מכר. למה? יש לי כמה השערות.
קודם כל, הוא קצר. ספר קצר בהוצאה נחשבת- כמה מפתה לקרוא גם כן ולהיות תרבותי בלי להתאמץ. חוצמזה שזה מדבר עלינו. יש שם ירושלים, שואה וכאלה. מה, לא איכותי?

לא יודעת, אולי זה בגלל שקראתי אותו בצום. ואולי זה פשוט ספר כזה.
רבי מכר כמקור אכזבה? 174420
בבסיס סיפור כמעט קלאסי לז'אנר -

משפחה מאושרת החיה בעוני קיצוני, עוברת טראומה בעקבות חולי של האם. האב נאמן לאם ומזניח לחלוטין את בנו, שמפתח מערכות יחסים חלופיות - עם המעביד שלו, עם יהודי חולה וטוב לב, ועם בת השכנים המנוצלת מינית בידיעת משפחתה.

בשביל מיעוט עמודיו, הספר דחוס למדי: התעללות מינית; עוני וניצול של ילדים; משפחות מתפרקות; מאבק בין דורי (כשהשפה היא המייצגת העיקרית של המאבק, מה שקשה למדי להעביר בתרגום); חולי; וזכרון השואה.
ומעבר להכל - סיפור התבגרות.

אז למה דווקא הספר הזה?
חלק אולי בגלל האקראיות שבה ספר הופך לרב מכר. ההוצאה הנכונה. יחסי הציבור הנכונים. מזל... אבל לדעתי - לא רק.

היתרון הגדול של הספר הזה הוא הרגישות האנושית. הספר מלא חמלה, וחמלה היא דבר כובש לב. אפילו מעשים קשים שמתוארים בספר, אפילו הקטעים המיניים יותר, צבועים באותו מכחול חומל.

הפסיכולוגיה של הגיבור מתוארת בצורה מבריקה בעיני. מצד אחד, אין פה גיבור נקי לגמרי. הניוול של השכונה, של הסיטואציה, של החיים האלה, דבק גם בו. מצד שני, יש תקווה שלמרות הכל הוא יצליח, איכשהו, לבנות את עצמו לאדם בוגר טוב. אין פה אהלהה של המסכנות, כמו שעושה דוסטוייבסקי לסוניה הזונה. אבל גם לא האשמת הקורבן. הגועל כאן הוא חלק מן החיים, אבל הגיבורים מצליחים לשמור אותו בפרופורציה. הוא חלק מן החיים אבל לא הופך להיות המהות שלהם. ולכן, הסיפור נשאר בסופו של דבר בעיקר סיפור של התבגרות. ההתבגרות היא במרכז, והחברה החולה היא הרקע.

רוב הדמויות בסיפור הן עגולות ומעניינות. יש להן תכונות טובות, אבל הם לא מושלמים. שתי הדמויות הנגועות בשטחיות הן הסנדלר היהודי והשכן המתעלל. הטוב המוחלט, הרע המוחלט, בהתאמה. הסנדלר הוא לא רק טוב מוחלט אלא גם דמות מסתורית, מיסטית, כמעט לא ממשית, משהו שבין האדם למלאך, כאשר הגיבנת המסתירה את הכנפיים הופכת את ה"מלאכיות" שלו לפיזית כמעט. אבל למען האמת האנושיות הן של הסנדלר (והן של השכן) מתגלות לקראת הסוף, ובצורה דומה. ואולי שם מסתמן הפער שבין להיות בן אנוש לבין להיות אנושי.

אז לדעתי - לא מקור אכזבה.
לא בדיוק קשור 174358
אבל
על משוררים דתיים, משוררים רוסים, ומשוררים ערבים, בשירה הצעירה בארץ.
עוד פחות קשור 174380
תודה שהסבת את תשומת ליבי.
התייחסתי אל זה כאן בתגובה 174379 .
זה המאמר המשעמם ביותר שפורסם באייל. 174770
זה המאמר המשעמם ביותר שפורסם באייל. 174904
אנילא בטוח שזה המאמר הכי משעמם שקראתי באייל היו כמה יותר משעממים אין לי כוח הריץ חיפוש ב230 ליפנות בוקר וגם לא ממש בא לי להעמיס על המערכת אבל הביקורת היא די משעממת זה נכון זה לא מהמאמרים המבריקים של האאיל. אבל זה בסדר זה גם לא מיסוג המאמרים שאמשי ך לעקוב אחריהם
איזו תגובה מיותרת ! 174966
אכן, לא כצעקתה 174867
ספר חביב אך זניח. רעיון שיווקי אדיר הוא לכתוב פסקה קצרה על רקע עמוד מבהיק בלובנו - חיים קלים בעידן חופזני ומוצף גירויים.
כותבת המאמר נתנה שפע נימוקים מוצקים לכך שהספר דווקא ראוי, ורק כמה מלים אווריריות ולא כל כך משכנעות לסיבה שלא אהבה אותו.
שמתם לב לנטייה המעצבנת של מנחם פרי העורך להלל ולשבח כל ספר שהוא מוציא לאור, כאילו היה יצירת המופת האולטימטיבית של המילניום???
אכן, לא כצעקתה 174870
שמת לב לנטיה של קוקה קולה לטעון שהם טעם החיים?
אכן, לא כצעקתה 174876
לאייל האלמוני,

אתה נוקט גזירה שווה בין פרסומת מסחרית למשקה לבין דבריו של מו''ל על ספר שיוצא בהוצאתו. ייתכן שכך הם פני הדברים, אלא שאני מצפה, אולי בתמימות, שפרופסור לספרות, ראש החוג לתורת הספרות הכללית (לפחות היה כזה שנים רבות) יגלה יותר יושרה ויושר. מה גם שהדבר אינו משתלם לאורך זמן, כי לאחר כמה ספרים של הספרייה החדשה ''עולים על הטריק''. אגב, קוקה קולה פחות חוטאים לאמת ממנו, לטעמי...
תגובה מאוחרת 179769
קראתי את הר אדוני לפני מספר חודשים ואהבתי את הספור, הדמויות וקצב הכתיבה שהוא כמעט לירי, דבר המתחזק מהצורה של העריכה הגראפית.
קניתי וקראתי גם את ספרו האחר שתורגם לעברית- ''אתה שלי'' ואיזו נפילה. במיוחד בלט ההבדל הלשוני בין שני הספרים. אולי נעוץ הדבר במתרגמים השונים לשתי היצירות. הר אדוני- קולח, קריא, משפטים קצובים. ואילו בספר השני משפטים ארוכי, מסורבלים וכיוון שאיני יכולה לקרוא במקור את היצירות ארשה ליחס את הסרבול למתרגמים. לצערי הספרים לא לנגד עיני כרגע (הושאלו) ואיני יכולה להביא כאן את שמות המתרגמים.
קראתי את רוב הספרים שהוזכרו בתגובות כאן, אבל תמוה בעיני מדוע ספר טוב אחד הוא במקום אחר, הנאה יכולה להיות מהרבה ספרים באותו הנושא.
שאלה אודות הסופר 198220
אני מתעניינת לדעת פרטים על מוצאו של הסופר
האם יש לו קשר ליהדות?
''שלושה סוסים'' 233140
פרק ראשון מתוך ספרו של ארי דה-לוקה "שלושה סוסים". מעריב: http://www.nrg.co.il/online/5/ART/753/840.html
אני דווקא אהבתי 234651
קראתי אותו לפני שבוע,בנשימה אחת. אולי מחברת המאמר היתה צריכה לקרוא אותו בתזמון אחר ואז היה נוצר יותר חיבור שכן קשה לא להתחבר לגיבור ולהבין אותו. לקראת סוף הספר ההרגשה היתה שזה כבר ממש חוזר על עצמו ואז זה באמת איבד את הקסם אבל אופן הכתיבה הלא מתייפייף,הקולע שאותי אישית כבל, הדימויים של הגיבור והאהבה ביוצאת דופן שלו למריה חייבים להשאיר בך חותם עם סיום הספר.
331757
מתחרה על פרס אחת הביקורות הגרועות והלא מנומקות של השנה. חוסר הבנה של הספר העדין והנפלא הזה. חוסר טעם סיפרותי. ומעל הכול התנשאות.... אני לא אהבתי כותבת גברת רטנר, מי שהיא לא תהייה. חשבת אולי להסביר לנו למה לא אהבת?אל תקשיבו. רוצו לקרוא
ועכשיו - הסרט 357092
הספר "הר אדוני" יהפוך לסרט בבימויו של אבי נשר. ICE: http://ice.co.il/article.asp?pgId=88807&catId=17
385506
מסכים, בדיוק גם לי, לא אהבתי, למרות שספר מושלם. אהבתי את שם הורד של אומברטו אקו יותר.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים