''משפט קסטנר'' עומד למשפט 171
מה קורה בבית המשפט כשחופש הביטוי והיצירה מתנגש עם האמת ההיסטורית?

מה בין אמת היסטורית ליצירה בדיונית? שאלה זו התעוררה ונדונה בדיון על מאמרו של יוסי גורביץ "אכזבה והחמצה - ז'אן ד'ארק של לוק בסון". מאמר זה מנתח מקרה דומה אחד שהגיע לבית המשפט, ובוחן מהי תשובת בית המשפט לשאלה זו.

בשנת 1994 כתב המחזאי מוטי לרנר דוקודרמה לרשות השידור, משפט קסטנר שמה, המבוססת על פרשת קסטנר והמשפט הפלילי בעניין היועץ המשפטי לממשלה נגד גרינוולד. דוקודרמה היא ז'אנר אומנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה אמנותית. בתחילת כל תוכנית מסדרת משפט קסטנר הוחלט (מן הסתם בעצת יועצים משפטיים) להקרין כתובית שבה ייאמר:

"האירועים המתועדים שבסרט עוצבו בהשראת משפט קסטנר־גרינוולד. עם זאת, אין לראות בסרט שיחזור תיעודי של האירועים אלא דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים".

באחד מקטעי היצירה מתפרץ קסטנר, היושב באולם בית המשפט הבדיוני, ומתריס כלפי נוכחי בית המשפט בכלל, ואימה של חנה סנש המעידה אותה שעה בפרט: "ואני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטיין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. חנה סנש הגיבורה! היא נשברה בחקירה וגילתה הכל." דברים אלה פגעו באחיה של חנה סנש, גיורא סנש, ובבניו. אלו פנו לרשות השידור ולמוטי לרנר בבקשה למחוק את המשפט שלעיל מהתסריט, אך נענו בסירוב מטעמי חופש הביטוי והיצירה. לפיכך, הגיש גיורא סנש עתירה לבג"ץ כדי למנוע את שידור המשפט - זו העתירה שלפנינו. לעתירה הצטרף ארגון "נשים בירוק".

לפי שננתח את התמודדות בית המשפט הגבוה לצדק עם הסוגיה, יש לציין כי אין ולא היו חילוקי דעות בין הצדדים באשר לחוסר נכונות הטענה. כלומר, מוסכם על הכל כי במשפט קסטנר האמיתי, ההיסטורי ולא הבדיוני, לא אמר קסטנר את הדברים ששם בפיו המחזאי מוטי לרנר. יתרה מזו, אין אף לא שמץ ראיה כי חנה סנש הסגירה את חבריה לידי הגסטפו, או שכך סבר קסטנר ההיסטורי. לשון אחרת, הדברים שמטיח קסטנר הבדיוני של מוטי לרנר אין להם שום אחיזה במציאות - ניתן אף לומר כי הם עלילה.

עד כמה העללת עלילות כזו אפשרית במסגרת יצירה אומנותית? בשאלה זו עסק בית המשפט, ואת התמודדות זו נבחן להלן.

דעת הרוב מפי השופט ברק

בפסק דין סנש עומדות לאיזון שתי זכויות. האחת, חופש הביטוי, אינה רק חירות הביטוי והיצירה של מר לרנר, אלא גם זכות רשות השידור לשדר וזכות הציבור לדעת ולצפות בתוכנית נשוא העתירה. השניה, הזכות לשם הטוב, גם היא לא רק זכותה הפרטית של חנה סנש ומשפחתה, אלא חלק מהאינטרס הציבורי בכיבוד ערכים לאומיים ובשמירה על רגשות הציבור בכלל ורגשות ניצולי השואה בפרט. פסק דינו של השופט ברק מתמקד ועוסק באינטרסים ציבוריים.

הן חופש הביטוי והן הזכות לשם טוב חוסות לפי ברק תחת כנפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. האיזון ביניהן אינו לפי חוק לשון הרע, היות וחוק לשון הרע מתאים במקרים בהם חופש הביטוי מתנגש עם אינטרס פרטי. חשוב לציין כי השופט ברק אינו בוחן את הפגיעה בערכים המוגנים על ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לפי הפגיעה באינטרס הפרטי. לא הפגיעה בחנה סנש ובמשפחתה היא העומדת למבחן, אלא הפגיעה ברגשות הציבור ובאינטרסים הכלליים לשם הטוב. לכן, טענת שקריות (מוסכם על הכל כי המשפט שעומד לדיון אינו אמת), שהייתה עומדת לעותרים במקרה של תביעה לפי חוק לשון הרע, לא עומדת להם במקרה דנן, דווקא משום שעתירתם נבחנת אצל השופט ברק כציבורית. במקרה זה, בפגיעה באינטרס הציבורי, גם ביטוי שקר חוסה תחת כנפי חופש הביטוי. האמת אינה תנאי לביטוי טענה או יצירה, אלא במקרים חריגים בהם הפגיעה ברגשות הציבור היא מהותית, קשה וקרובה לוודאות עד ששברה את סף הסיבולת החברתי.

דעת המיעוט מפי השופט חשין

חופש הביטוי בפסק דינו של השופט חשין מבוסס על האוטונומיה של הפרט והגשמתו העצמית. בעיניו, לא האינטרס הדמוקרטי בחופש הביטוי והיצירה עומדים במרכז, אלא זכותו הפרטית של מר מוטי לרנר לביטוי יצירתו. מה שעומד כאן לאיזון אינו חופש הביטוי מול אינטרס הציבור ורגשותיו, כי אם זכותו של המחזאי לרנר לחופש ביטוי מול זכותה של חנה סנש לכבוד ולשם טוב. בלשונו הציורית של השופט חשין, גיורא סנש מחזיק בידיו את "חרב השם הטוב, ולא את חרב אינטרס הציבור."

במאמר מוסגר נציין כי ספק אם השופט חשין רואה את חופש הביטוי כמעוגן בחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו, אך עם זאת הוא מוכן להניח שכך הדבר לצורך הדיון. לעומת זאת, באשר לזכות לשם טוב חוזר ומדגיש השופט חשין שהיא חלק אינטגרלי מחוק־יסוד כבוד האדם וחירותו.

לא על־פי "מהותם העקרונית" או "מעמדם ההיררכי" של חופש הביטוי והזכות הפרטית לשם טוב מכריע השופט חשין בעתירה - באלו, לדעתו, שתי הזכויות שוות מעמד. לכן, לפי השופט חשין, ניתן לאזן ביניהן רק לפי מהותן הפנימית. התוצאה היא העמדת כבודה הפרטי של יצירתו של מר לרנר מול כבודה הפרטי ושמה הטוב של חנה סנש, מאבק בו זכותה של חנה סנש על העליונה.

השופט חשין אינו רואה את חופש הביטוי כעשוי מקשה אחת. בחופש היצירה הדרמטי, לפי השופט חשין, אל לו לבית המשפט לפגוע. גם ביסוד הכרוניקה (קרי, העובדות ההיסטוריות בדוקודרמה), אין לדקדק עם היוצר על דיוק היסטורי־עובדתי. אך לא כך במקרים שבהם הסטייה מן הכרוניקה (מן העובדות ההיסטוריות) היא חמורה ומהותית, ופוגעת בכבוד האדם.

התוצאה בעתירה היא, כמובן, לפי דעת הרוב של השופט ברק (שלחוות דעתו מצטרף השופט מצא). בפשטות: גיורא סנש חזר הביתה בידיים ריקות. בית המשפט אישר למוטי לרנר ולרשות השידור לשדר את הקטע הפוגע למרות שקריותו.

כאמור, שני השופטים יצאו מנקודות מוצא שונות לגבי מהותם של האינטרסים המתנגשים בסוגיה. בעוד שהשופט ברק ניתח במקרה דנן התנגשות בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי של "רגשות הציבור", השופט חשין ראה במקרה דנן התנגשות בין שני אינטרסים פרטיים (בתחום האספקלריה הציבורית). אך למרות ניסוחה השונה של השאלה המשפטית ונקודות המוצא השונות, הגיעו שני השופטים למסקנה דומה - שניהם סבורים כי אין לכפות אמת בדוקודרמות אלא במקרים קיצוניים וחמורים. ההבדל בין ההלכה הסופית של שני השופטים הוא שלפי השופט ברק, הפגיעה החמורה הנדרשת לשם פסילת ביטוי היא ברגשות הציבור, בעוד שלפי השופט חשין, הפגיעה החמורה הנדרשת לשם פסילת ביטוי היא בכבודו הפרטי של אדם (במקרה דנן, חנה וגיורא סנש).

למעשה, ניתן לומר כי כל אחד מהשופטים נותן פסק דין שעונה לעותר אחר. בפסק דינו של השופט ברק כמעט ולא מוכרת חנה סנש כאדם פרטי ומשפחתה הפרטית כנפגעת, ואילו פסק דינו של חשין מתעלם כמעט לחלוטין מתביעתן של "נשים בירוק".

ניתן להבין מדוע השופט ברק בוחר לתלות את פסק דינו על אילנות הציבור הגבוהים - באופן זה פסק הדין מאבד את נופכו הספציפי כפתרון לסכסוך קונקרטי ולובש נופך הלכתי, כללי, אולי אף של מה שנקרא "חקיקה בפסיקה". ובכל זאת, ספק אם מקום שיש אינטרס ספציפי, של אדם פרטי שנפגע (במקרה דנן, של חנה וגיורא סנש), ראוי להכיל את מבחני ההגבלה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מבלי להתייחס לאדם העומד מול בית המשפט ומבקש סעד. אולי אף ניתן להרחיק לכת ולומר כי יש בכך משום אירוניה. תכליתו של חוק־יסוד כבוד האדם וחירותו היא לתת סעד לאדם העומד בפני בית המשפט. לאדם, ולא לחברה. לפרט, ולא לציבור. ההגנה לציבור נובעת מההגנה לפרט. זוהי משמעותה של דמוקרטיה ליברלית: האדם עומד בה במרכז. מה הועילו חכמים בתקנתם את חוק־יסוד כבוד האדם וחירותו, אם בפסיקתו יתעלם בית המשפט מהאדם מולו ויהפוך כל אינטרס לציבורי?

מקריאת פסק דין סנש נראה כי ההבחנה בין האינטרס הפרטי לאינטרס הציבורי אינה רק פרוצדורלית אלא אף מהותית. נראה לנו כי היא שהובילה לתוצאות השונות בעתירה דנן. לכן, אנו נוטות להסכים יותר לפסק דינו של השופט חשין, בדעת המיעוט. בית המשפט אומנם קובע הלכות ונורמות, אבל קודם לכך תפקידו כפותר סכסוכים וכמושיט סעד לאדם הנפגע. גם השופט ברק מציין בפסק דינו כי לו האיזון נעשה מול אינטרס פרטי ייתכן והתוצאה הייתה אחרת. לדעתנו, מקום שעומד אדם פרטי מול בית המשפט ומבקש סעד, ראוי שבית המשפט יתייחס אליו לפני שיתייחס לאינטרסים הציבוריים העומדים בשאלה העקרונית שעומדת לפניו. לפני צדק ציבורי ראוי שיבוא צדק פרטי.
קישורים
אכזבה והחמצה - ז'אן ד'ארק של לוק בסון - מאמרו של יוסי גורביץ
נשים בירוק
בית המשפט
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

מדהים 3119
לבושתי, לא שמעתי על פסק הדין הנ"ל, והידע שלי עליו הוא רק ע"ס קריאת דבריכם למעלה.
מקריאת הדברים אני מבין שהעתירה נדחתה בדעת רוב .
התוצאה הזאת מדהימה.
הרי השמות קסטנר וחנה סנש אינם שמות דמיוניים, הם שמות של דמויות מההיסטוריה הקרובה.
יוצא מפסק הדין שמותר בשם חופש הביטוי והאמנות להדביק לאנשים ידועים, שבני משפחתם עדיין בינינו וזכרם שמור בלבנו כל מיני כתמים מכוערים שקריים.
גם אילו הדביק המחזאי המהולל לחנה סנש מעשים כעיסוק בזנות וכדומה , לא היה אפשר לייחס לדברים לשון הרע ודיבה, משום הם חלק מ"יצירת אומנות".
כל אדם עם מעט הגיון ורצון טוב לא היה פוסק כך.
זכורים לי דבריו של עורך הדין פלדמן בתוכנית טלוויזיה מלפני כמה שנים:"בלילה שלפני פרסום פסק דין של בית המשפט העליון שבו אני מעורב איני עוצם עין: אין לי שום מושג מה יהיה פסק הדין."
הדברים האלה מאד מעניינים, משום שהם מדגישים את היותם של "מדעי המשפט" מאד לא מדעיים.
אבל פסק דין זה ואחרים (כמו בעניין הגולן, או בעניין פרס נובל לשניצר) מצביעים על מגמה הרבה יותר חמורה.
צר לי שאני מעלה דברים כאלה על הכתב, אך בדיוק כך אני חושב. אני חושב שהפסיקה לטובת המחזאי באה בגלל היותו שייך לחבורת "השמאל הנאור", שאליה שייכים גם רוב שופטי בית המשפט העליון.
כך גם "נטילת" פרס נובל משניצר באה מטעמים דומים.
אני חש שעמוס עוז או שולמית אלוני לא היו זוכים לטיפול דומה לזה שזכה לו שניצר בבית המשפט העליון גם אם היו מתבטאים בצורה דומה.
הפתרון צריך לבוא ע"י שינוי אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כך שייצגו את הצבור בצורה יותר הומוגנית.
עוד יותר מדהים 3123
אני מניח שלשיטתך, באותה מידה היה צריך לאסור על הפצת סרטים כמו "שייקספיר מאוהב" או "אהבה אטומית" (המציג דמות שונה במקצת של אלברט אינשטיין). זכרם הטוב עדיין עמנו, ואני בטוח שקרוביו של אלברט אינשטיין עוד חיים.
ואני לא מזכיר בכלל את "האזרח קיין", שיצא במהלך חייו של רודולף הרסט. אני מניח שאתה תומך לחלוטין בחרם התיקשורתי של הרסט על אורסון וולס?

אין ספק שנראה משהו 'לא בסדר' במעשיו של המחזאי. אבל זה שזה לא נראה בסדר לא אומר שצריך לחתוך את זה בעריכה בצו בית משפט. יש דרכים אחרות למחות על חומר משודר פרט לצינזורו מראש. מספיק לעורר הד ציבורי כדי להביא את הנושא לדיון. אם התרגיל המומחז היה גרוע מספיק, ההד הציבורי כבר היה מספיק כדי לפגוע במוניטין של המחזאי ובכוח מילותיו. יתרה מזאת, המודעות הציבורית היתה מנטרלת כל השפעה אפשרית (שגם היא בספק) לכבודה של חנה סנש (שמונח עד היום במקומו בלי שיצטרך צנזור בית משפט כדי לקיים אותו).

אני גם לא מבין למה אתה חותר בסיפור על עורך הדין שלא ידע מראש מה יהיה פסק הדין. האם אתה מעדיף מצב שבו פסק דין של בית משפט יהיה ידוע מראש, כמו במיטב הארצות הטוטליטאריות?
ובוודאי ש"מדעי המשפט" אינם מדויקים! אבל, מה לעשות - הנושא גולגל לפתחו של בית המשפט, והוא חייב לתת פסיקה *כלשהי*! קשה לי להבין למה ציפית, שבית המשפט יחליט ש"אין אפשרות להכריע בעניין זה בצורה מדעית - לפיכך הוחלט שהסצינה *תחתך*" ?

- עידו

נ.ב. על אף כל מעלותיו, מאיר שניצר מעולם לא היה מועמד לפרס נובל.
עוד יותר מדהים 3124
1. "שיקספיר מאוהב"- לא הייתה כאן שום פגיעה בזכרו של שייקספיר, ואיש לא נפגע. הוצגה עלילה דמיונית שלא תאמה את מהלך חייו של המחזאי. מי שידע על שייקספיר ידע שבמדובר בקשקוש ומי שלא ידע, ממילא לא נפגע. הסרט, גם אם לדעתי, היה רע לא פגע באיש. אי אפשר להשוות זאת עם פגיעה נבזית ומכוונת בזכרה של חנה סנש כפי שהיה במחזה המדובר, שהיא חלק ממגמה עקבית של פגיעה בגיבורים שהפכו למיתוס בהיסטוריה היהודית והציונית, כדי לנפץ את המיתוס. כאן הדבר נעשה בעזרת שקר גס והטעיה. אני בטוח שרוב הצופים גם שמעו על חנה סנש וגם היו יכולים לחשוב שמדובר בגילוי אמיתי.
2. לא ראיתי (או קראתי) את "אהבה אטומית" אבל אם מתואר שם איינשטיין כפדופיל ,למשל, והוא מוזכר בשמו האמיתי בודאי מדובר בפגיעה, והיה מקום לתביעה מצד בני משפחתו ואחרים שנפגעו.
3. עד כמה שידוע לי ב "האזרח קיין" לא מופיע שמו של האדם האמיתי אלא מוצגת דמות בעלת שם אחר, כשהקורא צריך להבין מי המודל. בטכניקה כזאת שינוי, הוספה או הגזמה אינם כה חמורים. זה מקרה גבולי, אבל אפשר להבין גם את המחרימים.
4. לעניין אמירתו של עורך הדין פלדמן. כאן סילפת במעט את דבריי. לא דובר על דיון משפטי מסויים, ולילה מסויים, אלא על כל הלילות שלפני כל הדיונים שבהם עמדו להינתן פסקי דין שבהם ייצג את אחד הצדדים. ללא ספק יש כאן בעיה. אם בעל מקצוע בעל ניסיון רב אינו יכול לנחש לעולם מה תהיה פסיקתו של בית המשפט העליון, נשאלת השאלה בשביל מה צריך להושיב שם אנשים כל כך חכמים שמקבלים משכורות כל כך גבוהות. אפשר להושיב שם כל אחד. גם צוות נחות יותר יפסוק או כך או כך, ואיש לא ידע לקבוע אם הפסיקה נכונה או לא.
אבל כל הקטע הזה הוא סתם קוריוז. איני אומר שיש לי פתרון.
5. לא קישרת נכון בין העניין הקודם שהבאתי כקוריוז, ובין העניין שלנו. כאן, לדעתי, המקרה היה פשוט, והפסיקה הייתה צריכה להיות הפוכה. זה מקרה אחד מתוך כמה שנתתי להם את השם: "חמור יותר".
6. מאיר שניצר אינו השניצר היחיד. היה גם שמואל שניצר שנפטר לפני זמן מה. אני מתפלא שאינך מכיר את הסיפור ובשעה זו אני עייף מלעדכן אותך.
עוד יותר מדהים 3126
גם אני לא מכיר את הסיפור, אז כשתהיה ערני יותר, אני אשמח אם תאיר אתהוויתנו החשוכה. אם כי יש לי הרגשה שהתכוונת לפרס ישראל. בכל מקרה - לבג''ץ אין סמכות על החבר'ה שמחלקים את פרס הנובל...
אוי וי 3129
כמובן שהתכוונתי כל הזמן לפרס ישראל כשכתבתי פרס נובל ורק עם קריאת דבריך שמתי לב לטעות. מצטער.
למה התכוונת במילים 3130
"הוויתנו החשוכה" ?
מי זה "אנחנו" ? והאם אני רמזתי בדבריי על משהו כזה ?
למה התכוונת במילים 3131
אנחנו זה כל מי שלא מכיר את הסיפור. מכיוון שטענת שאתה מתפלא על כי עידו לא מכיר את הסיפור, הנחתי שמדובר בבורות איומה, ומכאן השימוש בביטוי ''הוויתנו החשוכה''. אנא פרט והסבר בנוגע לאדון שניצר.
שמואל שניצר ופרס ישראל 3133
מדובר בסיפור מהעבר הלא כל כך רחוק (כמדומני, כשנתיים) שהתפרסם בתקשורת, ובאמת מפליא אותי קצת שאנשים שמתעניינים באקטואליה לא שמעו עליו. בכל מקרה, לפי פרט זה לבדו איני מתכוון לקבוע את מידת החושך של הווייתם.
העיתונאי, שהיה בזמנו אחד החשובים שבעיתונאי ועורכי "מעריב", וגם היה אחד האחרונים מהעיתונאים הימניים שנותרו לפליטה בעיתונות הכתובה העיקרית, היה מועמד לפרס ישראל.
כיון שכל הסיפור הזה הובא בדבריי הקודמים רק כפרט אחד מכמה, ואינו קשור ישירות לפסיקה בעניין המחזה על קסטנר וסנש, אקצר מאד.
ובכן לאחר שפורסם שהאיש מועמד לפרס, מצאו מי שמצאו מאמר אחד מפרי עטו מתוך אלפי מאמרים שכתב בחייו, ושעל כתיבתם עמד לקבל את הפרס. המאמר עסק בעליית לא יהודים (פלשמורה) מאתיופיה. המאמר ביקר את העלאתם, והצביע על הסכנה שבכך.
המוצאים ראו במאמר דברים גזעניים, ועתרו לבג"ץ בדרישה לבטל את הענקת הפרס. בג"ץ החליט להתערב בעניין לא לו (לדעתי), ולהורות לועדה שהמליצה על מתן הפרס לשקול שנית. הועדה נבהלה וביטלה את הענקת הפרס.
כל הסיפור הזה לווה בהמולה תקשורתית חד צדדית ולעיתים מסלפת. אני זוכר ראיון עם שמואל שניצר ברדיו בשידור חי, בעקבות פסיקת הבג"ץ שעיקרו היה הדגשת העניין שהמאמר כוון כנגד עליית בני הפלשמורה (שהם נוצרים שמספרם רב בהרבה על מספר היהודים שם), ולא כנגד יהודי אתיופיה כפי שהשתמע מהרעש וההמולה. אבל בכל מהדורות החדשות ששודרו לאחר הראיון (בערך חמש או שש פעמים) נמסר רק על פרט שולי בו: שהמרואיין אמר שהוא לא וויתר על הפרס, אלא שהפרס נלקח ממנו, דברים שאכן נאמרו אך לא היו מרכז הראיון והחלק החשוב בו.
זה פחות או יותר הסיפור.

מאחר שאין לי כאן גישה לכתוב מאמרים פותחים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להעלות עניין אחר שנזכרתי בו עקב ההחלפה השגויה שעשיתי בין פרס ישראל ופרס נובל. פרס נובל אכן השתכן לאחרונה בראשי בגלל סיבה שאפרטה להלן, ואפשר שזו הסיבה שהביאה לטעות.
אני מתכוון לפרס נובל לשלום שאותו קיבלו ראשי ממשלות שלנו בעבר בגין, פרס ורבין, ושאותו יקבל ללא ספק ברק, אם יצליח לדחוף לסורים את הגולן. מדובר בסכום בן כמה מאות אלפי דולרים שיורד בשקט ודממה לכיסם הפרטי של מקבליו, כשהוא פטור ממס. הכסף הזה מתקבל, ללא ספק, בגלל מעשה שעושה ראש הממשלה בתוקף תפקידו כראש ממשלה, שנותני הפרס, שטובת מדינת ישראל דווקא אינה בראש מעינם, מצפים ממנו לעשות. לנוכח חקירות נתניהו וויצמן בעניין קבלת מתנות פסולה ומשחיתה, בולט העניין הזה מאד. איני טוען שאני יודע שמניעיו של ברק בנהלו את המו"מ עם הסורים הם כספי הפרס הזה, אבל הדבר יכול להשפיע, אולי אפילו בתת מודע.
לכן אני מציע חקיקה שתחייב איש ציבור להעביר את כספי הפרס למדינה, אם יקבלם בגין מעשה שעשה בתוקף תפקידו
שמואל שניצר ופרס ישראל 3134
שמואל שניצר כתב כמה מאמרים שנויים במחלוקת. המאמר על האתיופים (שכונה, כמדומני, "ייבוא של מוות") היה רק אחד מהם. האם זה היה קשור לעובדה שהוא היה יהודי אורתודוקסי, ולעובדה שמעמדם של יהודי אתיופיה בעייתי בעיני הממסד האורתודוקסי? שאלה מעניינת.

במאמר אחר, הוא הציע להגביל - בחוק! - את הילודה המותרת לערביי ישראל. תאר לעצמך מה היה קורה, אם מדינה אחרת - נאמר, אוסטריה - הייתה מעניקה את הפרס החשוב ביותר שלה לאדם שהמליץ להגביל את הילודה היהודית. שניצר היה ראוי לפרס גאולה כהן, אבל לא לפרס ישראל.
ושולמית אלוני אולי לפרס סטאלין 3145
על הקשר בין יהודי אתיופיה והאורתודוקסיה.
ההפך הוא הנכון. אילו הייתה איזו קבוצה ששרויה בעוני ובמצוקה באחת ממדינות העולם השלישי מנסה לשפר את מצבה העלוב ע''י הכרזה חד צדדית שהם יהודים ורצון לעלות ארצה לפי חוק השבות לא היינו מקבלים אותם, ואפילו שולמית אלוני הייתה מתנגדת. הרי מדינת ישראל אינה יכולה להיות מקלט לכל קבוצה בעולם ששרויה במצוקה. אפילו ארצות הברית הגדולה מקפידה הקפד היטב בנושא ההגירה אליה.
כדאי להוסיף עוד בעניין זה שצבן חבר מפלגתה בהיותו שר הקליטה היה מראשי הנלחמים בהרחבת חוג המוגדרים כרשאים לעלות מאתיופיה.
את העובדה שאנו מקבלים את יהודי אתיופיה, (שהם ללא ספק בני גזע אחר למרות האגדות על היותם בני עשרת השבטים) כיהודים צריך לרשום דווקא לזכות האורתודוקסיה (ולי כאיש חילוני ושאינו מאמין, אין שום בעייה עם זה כי צריך להיות איזה שהוא מנגנון הגדרה)
הייתה לפני כמה מאות איזו פסיקה של רב שהם יהודים , וזה מקור האפשרות לקלטם אצלנו כיהודים. לולא פסיקה זו איש לא היה חושב עליהם כיהודים.
ולעניין מאמריו של שמואל שניצר. ככל הזכור לי, ותקן אותי אם אני טועה, כשהייתה המהומה הגדולה בעניין קבלת פרס ישראל איש לא הזכיר מאמרים אחרים שלו, אלא דובר במאמר היחיד הזה, וזה גם מה שהובא לבג''ץ.
אני לא שמעתי שפרסם דברים ובהם דרישה להגבלת הילודה אצל ערבים. אם זה נכון אני כמובן מתנגד לכך נחרצות, אבל מצד שני אני מפקפק מאד באמיתות הדברים והייתי שמח מאד אילו הייתה מפנה אותי למאמר הזה כדי שאקרא את כולו ואתרשם.
שמואל שניצר ופרס ישראל 3135
מי אמר שאין לך גישה? כל אדם יכול לשלוח מאמרים לכתובת העורך (chiefed@haayal.co.il), ואם הם עומדים בסטנדרטים המתאימים, הם יתפרסמו. אדרבה - אנחנו נשמח לקבל מאמרים מכל קורא שמעוניין לעשות כן.
שמואל שניצר ופרס ישראל 3146
תודה
אנצל זכות זו בעתיד
אכן ניצלתי 3209
ניצלתי את הזכות, ושלחתי מאמר ובו התייחסתות להקלת עונשו של רוצח המחבל הכפות שקולניק.
בזכות לראות את המאמר מתפרסם לא זכיתי.
איש איש וזכויותיו, או ''לא עמד בקריטריונים'', לפי הגדרה של אחרים.....
אכן ניצלתי 3221
באמת שאין צורך בטונים הללו. התנצלות תהיה נחמדה, אני חושב.
אכן אין צורך 3231
כיון שהמאמר ששלחתי התפרסם, אני חוזר בי מהודעתי האחרונה ומתנצל.
יש בי סף רגישות גבוה בעניינים אלה, בגלל היסטוריה עתיקה לא כל כך מוצלחת של נסיונות נפל לפרסם מכתבים במדורי קוראים בעתונות.
שלא על מנת לקבל פרס 3136
צדקת באשר לבעייתיות בנטילת הכסף הכרוך בפרס נובל לשלום. לכן, מקובל שהמקבלים אותו תורמים אותו לגופים כלשהם. למיטב ידיעתי, כל מקבלי פרס נובל לשלום מישראל (שלושה, כן ירבו) עשו כך - פרס, למשל, הקים בעזרתו את "מכון פרס לשלום" או איך שקוראים לזה.

עדיין יטענו רבים שהשאיפה לתהילה, ולהרשמה אצל שר ההיסטוריה, היא מניע פסול אצל פוליטיקאינו בהתלהבותם הנודעת למסור שטחים.
קשה להפריך זאת, אבל אנסה: אם הם לא בטוחים שהעניין מועיל לבטחון ישראל, הרי שהם מסתכנים בכך שהם יירשמו *ברשימה השחורה* של ההסיטוריה, למשל, "אהוד ברק, ראש הממשלה שנחשב למבשר קיצה של מדינת היהודים". יכולות לעמוד לנגד עיניהם דוגמאות כמו צ'מברליין.
אדון ליאון הצליח במפעל הפייס 3144
לפני המון שנים היה שיר חמוד של רביעיית מועדון התיאטרון ובו בין השאר המילים:

אדון ליאון הצליח במפעל הפייס
אך את שלושים האלף הוא לא שם בכיס
קודם נתן לבית כנסת אלפיים
רק את השאר אל הבנק הוא הכניס
הכניס ? לבנק ....

תרמו ? את הכל ? הציבור יודע לאילו גופים ? למה להשאיר למקבלי הפרס את ההתלבטות הזאת.
הקמת המוסד לשלום של פרס אינה בדיוק תרומה. מדובר ביצירת גוף שייתן תעסוקה ועניין, לפוליטיקאי שעבר כבר את שיא הקרירה שלו. כזכור גם גורבצ'וב הקים לעצמו מוסד מתאים לאחר פרישתו.
נדהם, נדהמתי, אדהם, אדהים, מודהם 3165
"איש לא ידע לקבוע אם הפסיקה נכונה או לא"?
הרי זהו בדיוק תפקידם של השופטים, אתה מציע שיהיה אי שם למעלה מישהו שיוכל לתת קביעה או הכרעה אוביקטיבית בכל נושא?
אם כן, אני מתנדב.
נדהם, נדהמתי, אדהם, אדהים, מודהם 3210
במדעים המדויקים, למשל (אני מהנדס במקצועי), אין מישהו למעלה שקובע אם הדברים נכונים או לא, ובכל זאת ברור שם מה נכון ומה לא נכון, ולא יכול להיות ויכוח על כך.
במשפטים איני מצפה שהדברים יהיו עד כדי כך חד משמעיים.
אבל כן הייתי מצפה שאיש מקצוע טוב ובעל ותק, יוכל לקלוע ולנחש תוצאה של למשל שמונים אחוזים מהמקרים.
במקרים המפורסמים שמובאים לבג"ץ זה לא כך. ישנן דוגמאות ממש אבסורידיות. במשפט הביציות למשל פסק הרכב אחד פה אחד לטובת הגבר, ואחר כך פסק הרכב מורחב פה אחד לטובת האישה. (שני ההרכבים של בית המשפט העליון)
בעניין כביש בר אילן קבעו שמונה שופטים שהיו במקרה חילונים נגד התושבים הדתיים ושופט תשיעי שבמקרה היה דתי בעד.
בעניין פעולת רבין בעד החזרת הגולן למרות הבטחה הפוכה מפורשת לפני הבחירות קבע הבג"ץ שאינו יכול להתערב.
האם אתה בטוח במאה אחוזים שהחלטתו אינה קשורה בהשקפות הפולטיות של השופטים בעניין הזה ? אצלי יש ספק ....
טול קורה מבין עיניך 3127
הוא התכוון לשמואל שניצר ז"ל. לא למאיר שניצר יבדל"א שעדיין לא זכה אפילו למועמדות לפרס ישראל (אם כי עתידו עדיין לפניו). התרבות האנושית, ואפילו התרבות הישראלית התחילה מעט לפני 1960 (אם כי ברור לי שקשה להאמין בכך).
טול קורה מבין עיניך 3137
אכן, הכותרת שנתת מתאימה ביותר למה שכתבת.

כמובן שפרס נובל ופרס ישראל אינם דומים (למרות שפרס וולף הישראלי נחשב לפרס יוקרתי בערך באותה המידה של פרס נובל).

- אסף
מדהים זה לא מלה 3125
פרס נ ו ב ל? לשניצר?!?!?! בהההה.
האומנם יש מציאות? 3175
יותר ויותר מוסדות בחברה המערבית נאלצים לעמוד מול ההכרה, כי במובנים רבים אין דבר כזה "אמת אובייקטיבית" - יש רק אמיתות סובייקטיביות, שאת חלקן אנו מעדיפים להציג מטעמים שונים כ"אובייקטיביות".בית-המשפט לא ממש יכול להעמיד את פרשנות המציאות בסדרה הדוקומנטרית הזו לדין, או לבחון אותה בכלים משפטיים - כי היא פרשנות סובייקטיבית כמו זו של בית-המשפט וכמו זו של ה"היסטוריה".
ומה בקשר למשפחות שיודעות "מקור ראשון" מה באמת קרה? ובכן, הם אינם קשורים ליצירה האומנותית הסובייקטיבית הזו. לסיכום, אני לא מסכים עם כותבי (ות?) המאמר, כי על בית-המשפט להעדיף את האזרחים הפרטיים שנעשה להם עוול. איזה עוול נעשה כאן? שדדו מהמשפחה משהו שהיה שלהם? מישהו טען שהם משקרים?
האומנם יש מציאות? 3177
מה היית אומר ואיך היית חש לו היית אישיות צבורית ידועה, ומישהו היה כותב מחזה עליך ומצמיד לך דברים נוראים , באופן כזה שהציבור היה עלול לחשוב שבאמת קרו ?
האם הדרך היחידה לפגוע היא להרוג ?
הרי גם בחוק עצמו ישנה התייחסות לפגיעות שאינן פגיעות פיזיות.
האומנם יש מציאות? 3178
אין אמת אובייקטיבית, דיקי? האם יש לך ספק שהעובדה כי קסטנר עצמו לא קם ואמר במשפט את מה שנטען שאמר בסדרה הטלוויזיונית? האם אין זו אמת אובייקטיבית? נו, באמת, הטענה הרלטיוויסטית יכולה להחזיק מעמד רק עד גבול מסויים. לא מעניין אותי מה תגיד על הסובייקטיביות שבעניין, אבל ברגע זה ממש, האמת האובייקטיבית היא שאני מקליד את התגובה הזו. האם אתה יכול לטעון שזה לאו דווקא נכון?
רלטיוויזם לגיטימי 3201
הטענה הרלטיוויסטית היא סוס שאפשר לרכב עליו למרחקים ארוכים מאוד, אולי ארוכים משרוב האנשים מוכנים להודות. מה זה "ברגע זה ממש" שבו אתה מקליד? זה לא אותו הרגע שבו מישהו אחר קורא את הדברים - הרגע הזה קיים למעשה רק עבורך - כל השאר יודעים שמתישהו בעבר כנראה כתבת את הדברים.
בקשר למשפט קסטנר, הדברים שנאמרו בסדרה אכן לא נאמרו בביהמ"ש (בהנחה ההגיונית שהפרוטוקול של המשפט לא משקר) - אבל זו לא הנקודה שאני תוקף. אני טוען שה"עלילה" כנגד חנה סנש היא פרשנות לגיטימית ורלטיווית של אדם, שהוא לא קסטנר ההיסטורי, אלא זה ה"דוקודרמטי". וזה לגיטימי, ואין לשום בית-משפט זכות להתערב בזה (יותר נכון, אין לשום חוק זכות להתערב בזה. בית-משפט פוסק לאור ערכים שהמחוקק מכתיב לו).
רלטיוויזם לגיטימי 3213
האם אין לזה מגבלות? למשל, אני מציג בטלוויזיה הישראלית דוקודרמה שלפיה נתניהו היה בוגד באשתו, וגם בעל קטינה בדרך. אין ספק שזוהי סטייה "קטנה" מהאמת ההסטורית. עם זאת, היא הולמת במיוחד את האופי של הדוקודרמה: המתח. הזעזוע. הטיוח. ההריון, ההפלה. אולי השב"כ היה מעורב. רייטינג.

זה מקובל עליך? פיצול בין נתניהו הפוליטי לנתניהו ה"דוקודרמטי"? אפילו אם תשים שקופית אזהרה לפני השידור, ואפילו תריץ כתובית מרצדת בתחתית המסך שאומרת "זה לא אמת הסטורית", על "החוק" זה לא מקובל. גם עלי לא, אני חושב שגם עליך.

לפי השיטה הזו, מה מבחין את חנה סנש מנתניהו? בעיקר שהיא מתה. בעיקר שלנו קצת לא אכפת ממנה (שמאלנים פוסט-ציונים שכמונו; שים לב להבחנה בין תגובות שמאל לתגובות ימין לפסק-הדין של ביהמ"ש העליון). זה שסנש מתה זו אכן סיבה טובה להבחנה. אבל מה עם בני משפחתה? אחיה, לא איזה נין שלישי, קם ומוחה על הפגיעה בו. לדעתי זה רלוונטי. החוק מעורפל למדי בסוגיה הזו (יש בו התייחסות ספציפית לדיבתם של אנשים מתים, אבל היא, כמו הסוגייה שהיא מעוררת, מתמודדת עם העניין בגוון מוזר של אפור). בנסיבות האלה, קל לחשוב שלא נוצרה עדיין אמת הסטורית, א-פרסונלית, וקל למנוע מהדרמטורג לפרשן/לעוות אותה כרצונו.
האומנם יש מציאות? 3182
אולי אין מציאות, אבל זה הדבר האחרון שעניין את בית-המשפט. אחרי ששני הצדדים הסכימו שקסטנר לא אמר את שיוחס לו, בית-המשפט יצא מנקודת הנחה (כפי שהיה חייב) שאכן הדברים לא נאמרו.
האומנם יש מציאות? 3197
Beautiful!

Tatyana Suskind also illustrated a subjective truth.

And Golda Meir
was also saying the truth, denying the existence of Palestinians.

And what is the "truth" about homosexuality?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים