עיוור, חרש ואילם טסים באווירון 1958
קבוצת התאטרון ''נא לגעת'' היא הקבוצה היחידה בעולם שכל חבריה חרשים עיוורים. המופע ''אור שומעים בזיגזג'' מצליח לאתגר את כל הרואים והשומעים שצופים בו. לאחר שקיבלו מידי הנשיא את ''פרס השוויון'', עכשיו הם יוצאים לסיבוב הופעות בקנדה וארצות הברית. מאמר אופטימי מעבר לקצה גבול היכולת האנושית.
(מתוך ההצגה)
כשעדינה טל, מחזאית, שחקנית ובמאית הוזמנה לפני כארבע שנים להעביר סדנת דרמה לקבוצת חרשים עיוורים במועדון במרכז הארץ, היא לא ידעה שני דברים. היא לא ידעה מה ואיך, והיא לא ידעה שהסדנה הזו תשנה את חייה.

כמישהי שלא הכירה מעולם אדם חרש ולא אדם עיוור, לא כל שכן חרש־עיוור, היא ציפתה לחדר שקט שהאנשים בו נעים כבמעין ריחוף. כשנכנסה לאולם בו המתינו לה אף אחד לא שם לב אליה, לא שמע אותה ולא ראה אותה. לעומת זאת, כל הנוכחים באולם היו רועשים מאוד. היא החליטה להמתין בצד כמה רגעים, הניחה את כוס הקפה שלה על הרצפה ושלפה סיגריה מהתיק. לאחר רגע אחד, אחד הנוכחים עמד על כוס הקפה ואדם אחר התנדב להצית לה את הסיגריה. עדינה טל חשבה לעצמה שזה לא מנומס להתחזות לעיוורים וחרשים־אילמים ובכל זאת החלה לעבוד עם הקבוצה.
(מתוך ההצגה)
היא החלה לעבוד על תרגילי מגע. תגובת שרשרת במעגל - אחד מניח את ידו על ברך האדם לימינו, שמניח את ידו על ברך האדם לימינו וכך הלאה. מחיאות כף, רקיעות רגליים וכולי. לאחר שלושה חודשי עבודה, הקבוצה הצליחה להתגבש ולעשות את כל התרגילים בקצב הרצוי. עדינה טל היתה מרוצה.

אך הגאווה שלה לא החזיקה מעמד זמן רב. היה זה אחד מחברי הקבוצה, שאמר לה, באמצעות המתורגמן: "אני חושב שמה שאנחנו עושים פה ממש טיפשי. כל הפנטומימה הזו". היא תהתה מה מצפה חרש־אילם־עיוור לעשות. "הייתי רוצה לעשות ספרות רוסית". הוא אמר לה. "ואני מעדיף פושקין". "איך?" היא הזדעזעה. "אה, זו כבר הבעיה שלך" הוא השיב, "את המפיקה".

זה היה הרגע בו הבינה עדינה טל כי זו באמת הבעיה שלה, וזה מה שמבחין בין חוג דרמה לנזקקים ובין פעילות משמעותית שיכולה להוות תחילתו של תהליך יציאה מהבידוד הנורא בו הם נמצאים. כשלב ראשון, היא הודיעה לשחקנים שהיא מוכנה לעשות כל שידרש כדי להביא אותם לידי עשייה משמעותית יותר בתנאי שיוציאו מאוצר המילים שלהם את הביטוי "בלתי אפשרי". היום היא אומרת שהם ברמה גבוהה כל כך שיוכלו לעשות פושקין, שייקספיר וכל מה שירצו. כל מכריה של עדינה טל בטוחים שהיא יצאה מדעתה, אך יודעים ומאמינים ביכולותיה לעשות כל דבר שתרצה.



פרט לאחד, לוקים כל חברי הקבוצה ב"תסמונת אשר" (Usher Syndrome). ראשיתה של התסמונת בחרשות מולדת ובהדרדרות הראייה לכדי ראייה צינורית הגורמת לצמצום שדה הראייה ("ראיית מנהרה"), עד כדי עיוורון מוחלט. הואיל ומדובר בתסמונת גנטית, ניתן לבדוק ולאבחן אותה לפני הדרדרות הראייה. במקרים כאלה, נעשות פעולות שמטרתן להכין את החולה לחיים עצמאיים בעיוורון. התקשורת בין חרשים־עיוורים נעשית בשפת סימנים במגע. במקום לסמן זה לזה באוויר, המשוחחים אוחזים זה בידו של זה וכך מבצעים את הסימנים. השחקן היחיד שלא לוקה בתסמונת אשר, נולד עיוור והתחרש בילדותו. הוא מתקשר עם הסביבה באמצעות הקלדת אותיות על פרקי אצבעותיו ("שיטת הלן קלר"). לטובת אלה שלא מנוסים בהקלדת האותיות, הוא נושא עימו דף שעליו מוטבעות אותיות ועל בן שיחו להעביר את אצבעו מאות לאות.

הקבוצה לא נראית כקבוצת שחקנים שתצפו לפגוש בהצגה. מדובר באנשים מבוגרים, מהם חמישה שעלו מברית־המועצות ומתקשרים בשפת הסימנים הרוסית. הם לא נראים אופנתיים, וגם לא מתיימרים. ועם כל זאת, ברגע שהם עולים לבמה, הם מביאים איתם רמת אנרגיה גבוהה כל־כך שהקהל נסחף לתוכה כמעט בעל־כורחו. ההופעה מורכבת מסיפורי חייהם. למעשה, הם אנשים עם הווה מעורפל מאוד. את עברם הם זוכרים בערגה הואיל וכלל שרידי ראייה ושמיעה, ועתידם הוא החלום הגדול עליו הם מספרים בהופעה, כל אחד באמצעות המתורגמן שלו. בהווה הם בבועה מבודדת. חלקם בעלי משפחות וחלקם חיים עם הוריהם המבוגרים. בשל העדר פתרונות דיור לסוג כזה של אוכלוסיה בישראל, מצבם של כמה מהם בכי רע והקשר היחיד שלהם עם העולם הוא בעצם הגעתם לחזרות ולהופעות.
(מתוך ההצגה)
החלומות המתוארים בהצגה, דומים לחלומותיהם של אנשים רואים ושומעים. הרצון להתעשר או להתפרסם כנראה משותף לכל בני האדם. יחד עם זאת, ישנם חלומות שנראים לרואים ולשומעים טריוויאלים כגון לבדוק את תאריך התפוגה של הגבינה לפני קנייתה.

חלומו של אחד השחקנים בהצגה הוא לנהוג. לפיכך, בהופעה הוא נוהג באוטובוס ושאר השחקנים הם הנוסעים, במהלך החזרות, החליט אחד הנוסעים שיעלה לאוטובוס תוך כדי שהוא צולע. כשנשאל למעשיו, השיב בטבעיות שביים את הצליעה כדי לזכות בהנחה.
עדינה טל, מספרת כי ברגע ששמה לב לסיטואציה הזו, הבינה כי השחקנים הגיעו לרמה מקצועית ולדימוי עצמי גבוה עד כדי כך שבינם לבינם, למרות מגבלותיהם, אינם חפים מגינוני כוכבות וויכוחים על מי מסתיר למי ומי מקבל יותר זמן במה.

אולי הדימוי העצמי הגבוה, היציאה מהבועה וההכרות עם העולם החיצון, הם שמגבשים את הקבוצה לכדי גוש אחד שסוחף אחריו את כל המתבונן. לא אחת, לאחר הופעה, יצרו צופים קשר עם עדינה טל וביקשו להיות חלק מהעמותה. רבים מהם מתארים את התחושה כ"התאהבות" ורצון חזק להעניק לקבוצה. את התחושה הזו בדיוק מתאר גם ערן גור, שלאחר צפייה בהצגה, החליט למכור את עסק האבטחה שלו ולקחת על עצמו את ניהול הקבוצה.

מאז הקמתה של עמותת "נא לגעת", כל המסייעים לה עושים זאת בהתנדבות ומתוך רצון להיות חלק מהקבוצה. היחידים שמקבלים תשלום הם השחקנים והמתורגמנים ואילו כל שאר המתנדבים לוקחים חלק בהווי היומיומי של הקבוצה הכולל הכנת כריכים, הסעת השחקנים מביתם לחזרות ולהופעות, תפירת תלבושות וכולי.
תמונת כל חברי הצוות

צוות "נא לגעת". השחקנים והבמאית לבושים בשחור, המתורגמנים באדום.
שניה משמאל בשורה הקדמית: עדינה טל. ראשון מימין בשורה הקדמית: ערן גור, מנהל הקבוצה.


בחודש יוני אמורה הקבוצה לצאת לקנדה ולארה"ב למספר הופעות. במסע הזה הם מציגים ישראל אחרת. לדעת השחקנים, אנשים חרשים ועיוורים שומעים ורואים דברים אחרים מאשר אנשים רואים ושומעים.

מסע ההופעות הזה מסמן בעיני עדינה טל המשך לקבוצה הקיימת ופתח להתחלה חדשה. חזון העמותה כולל הרחבת הקבוצה כך שכמחציתה יהיו ערבים ישראלים חרשים־עיוורים. מיד לאחר מכן היא רואה בעיני רוחה את המרכז הראשון בעולם לחולים בתסמונת אשר, שיוקם בירושלים. העובדים במרכז יהיו כולם חרשים־עיוורים שינצלו את יכולותיהם לעבוד לפרנסתם. המרכז יכלול, בין השאר, מכון בריאות ועיסוי שכל המעסים בו יהיו אותם אלה המתקשרים טוב כל כך במגע וכן מסעדה חשוכה לחלוטין. הלקוחות יהיו כמובן האנשים הרואים והשומעים שיגיעו לחוות דברים מוכרים מנקודת מבט כל כך שונה.

הרעיון נשמע מהפכני וכמעט בלתי ניתן לביצוע, אך מי שפוגש בקבוצה ובמנהליה מבין מהר מאוד שבשבילם, השמיים הם לא גבול.



הכותבת מתאמת את ההופעה "אור שומעים בזיגזג" בבוסטון. התמונות במאמר באדיבות אתר "נא לגעת".
קישורים
"נא לגעת"
תסמונת אשר
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

פרס השוויון!? 221857
אות השוויון 221861
וואו. 221968
זה מדהים, ומרגש, ונשמע בלתי אפשרי.
אלף איש חרשים עוורים בארץ? כל כך הרבה?
לאוליבר סאקס היתה סידרת טלויזיה לפני עשר שנים בערך,
ואחד הפרקים היה על תסמונת אשר.
זו מחלה תורשתית, ובניו-אורלינס יש ריכוז גדול של חולי אשר.
הסיפור התרכז במשפחה שהבת כבר עיוורת לגמרי,
והבן הולך ומתעוור במהירות. שניהם חרשים.
הבן עבר לקנדה כי שם יש קהילה פעילה של חרשים,
ופתח מסעדה בסגנון הקייג'ן הניו-אורלינסי.
המסעדה עדיין פעילה והוא מנהל אותה (בדקתי).
וואו. 226213
קהילה גדולה מאוד של חירשים-עיוורים יש לא בניו אורלינס אלא בסיאטל. זאת, משום שיש שם שירותים מפותחים במיוחד לקהילה הזו.
(קצת מאוחר הובא לתשומת לבי, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא).
אילמים? 222048
ממה שאני יודעת בתסמונת אשר אכן מדובר על חירשות ועיוורון, אבל אילמות?
אילמים? 222073
אכן, הטרמינולגיה הפוליטיקלי קורקטית היום היא ''לא מדבר''. מי שנולד חרש, למעשה מתקשה בחיקוי צלילים ולימוד הדיבור.
אילמים? 222078
ממש לא פוליטיקלי קורקט.
מעשית, היום חירשים יכולים לדבר.
אילמים? 222080
כפי שצוין במאמר, חברי ''נא לגעת'' הם אנשים מבוגרים. חלקם עולים חדשים ורבים מהם מגיעים ממשפחות קשות יום. אצל חלקם לא אובחנה כלל התסמונת עד שלב העיוורון. לכן, מי שנולד חרש או עם לקות שמיעה קשה, גם לא מדבר.
אילמים? 222082
זה כבר משהו אחר.
אבל להגיד שמי שנולד חירש היום גם לא ידבר, זו טעות.
ומגע בלתי אמצעי אם הקהל? 222154
תמיד חשבתי ששחקני תאטרון מונעים, בין היתר, על ידי הצורך לקבל משוב מהקהל הצופה בהם. איך חרשים עוורים מרגישים בקהל ותגובותיו? אולי זה כמו שחקני קולנוע, שמקבלים תגובות "יד שניה" דרך הביקורות.
ומגע בלתי אמצעי אם הקהל? 222197
ברגע שמתחילות מחיאות הכפיים, טופח אחד המתורגמנים על כתפו או על ברכו של השחקן שמעביר את הטפיחות לשחקן שלצידו וכך הלאה. הם בהחלט מרגישים את מחיאות הכפיים והאהבה הגדולה. לאחר כל הופעה, השחקנים גם מסתובבים בקהל עם המתורגמנים ומשוחחים עם הצופים.
איזה כיף לקרוא כזאת כתבה 222239
איילת עשית לי את היום עם הכתבה הזאת. תענוג לקרוא על אנשים שמתגברים על קשיים הרקוליאנים וזוכים להכרה על כך.
תודה!
פרה עיוורת 222295
בציריך כבר קיימת מסעדה המתנהלת החושך מוחלט - והצלחה אדירה (צריך להזמין מקומות חודשים מראש)
האתר שלה (בגרמנית): http://www.blindekuh.ch/
ממש מעניין 222475
ליפני כמה שנים היתה כתבה על עיוור שהיתחרש בגיל 78 כתוצאה מפיגוע
וזה תמיד היה הפחד הכי גדול שלי גם להיתחרש להגיד לכם שבעיכבות הכתבה אני לא מפחד ז לא יההיה נכון אבל זה בהחלט היה מעניין יופי של כתבה
הבנה 223046
ההבנה של ציבור השומעים ברובה לוקה בחסר בכל אשר לחרשות, וזו שורש הבעיה. חרש אינו אילם, ובוודאי אם הוא מדבר בשפת סימנים שהיא שפה לכל דבר. שנית, חרשים מדברים, אך מאחר וקיים קושי לא מבוטל שלהם לשמוע את עצמם, הם אינם מבטאים הברות מסוימות נכונה או לא שמים לב שהם מדברים בקול רם. מלבד זאת, חרשים בדומה לעיוורים לדעתי, זו הגדרה רחבה. יש כאלו שלא רואים בכלל, יש כאלו ששומעים מעט ומכשירי עזר מקלים על התקשורת שלהם עם הסביבה וכו'.
מציגים ישראל אחרת? 223284
את מזכירה את העובדה שהקבוצה מעורבת מבחינה אתנית וכן שהם 'מציגים ישראל אחרת'.
איך זה בא לידי ביטוי בתכנים והאם מדובר בקהל בעל קשר לישראל או כזה שבא לראות אמנות נטו?

מאמר מעניין, רק שאת הבדיחה על האווירון מספרים עם כומר רבי והרשלה...
אותי זה מצחיק 223289
ההתייחסות ל"ישראל אחרת" חשובה בעיקר לשיווק של הקבוצה בארה"ב. הקהילות היהודיות והלא יהודיות ניזונות מדיווחי התקשורת ומההסברה הקונסולרית שהיא ברובה פוליטית.
"נא לגעת" מציגים תמונה של קבלת השונה, תרומה לחברה הישראלית גם מצד אלה שנתפסים כ"לא מסוגלים" ובחזון של הקמת המרכז - שיתוף הפעולה בין יהודים וערבים חרשים-עיוורים שכולם רואים, שומעים ומתקשרים אחרת.

התכנים של ההופעה כוללים את סיפוריהם של השחקנים עצמם. כך גם היא נבנתה ולא ע"פ תסריט או מחזה כתוב מראש. לכן, קהל היעד הוא מאוד מגוון. המארחים של הקבוצה בבוסטון הוא ביה"ס פרקינס לעיוורים (אותו בית ספר שהכשיר את אן סאליבן - המורה של הלן קלר) ובניו יורק זהו מרכז הלן קלר.
הקהל כולל אנשים הפעילים בקרב חרשים ועיוורים וכן הקהילה החרשת עיוורת עצמה; אנשי תיאטרון משום שמדובר בהפקה מקצועית ומיוחדת ואנשי הקהילה היהודית ותומכי ישראל ששמחים לראות שבארץ ישנה עשיה תרבותית מיוחדת שמנותקת מפוליטיקה. מבחינה הסברתית, ההופעה היא נכס גדול לישראל.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226223
הכתבה מעניינת ויפה מאוד כשלעצמה לאנשים שאינם מצויים בסוד העניינים, אולם יש בנושא הזה כמה אספקטים שמעוררים לא רק תהיות, אלא גם כעס אצל מי שמעורה בנושא.
קודם כל, אני מוחה על השימוש שעושים באנשים עם מוגבלויות לצורך רווח, או יותר נכון: בהפיכת המוגבלויות הללו להצגה. הדבר מזכיר לי את הנכים במאות הקודמות, כאשר שירותי רווחה לא היו קיימים כלל, והדרך היחידה שבה יכלו אנשים עם מוגבלויות להרוויח את לחמם היתה ע"י כך, שהם היו מעוררים חמלה בציבור כדי שזה ינדב להם כמה פרוטות. אם איני טועה, עוד במאה הקומת היו קבצנים גידמים, עיוורים ופיסחים עומדים בקרנות רחוב ומושיטים כובע כדי לעורר רחמים ולאסוף נדבות.
בעלי מום אחרים, וגם גמדים, היו מופיעים (ועדיין) בקרקס ומרוויחים כסף על חשבון מוגבלותם. היו זמנים שאנשים היו תופסים חזקה על מוגבלים, מעמידים אותם בירידים בתוך כלובים או על במה (זוכרים את הסרט "איש הפיל"?), כדי שכולם יראו, יזדעזעו, יתפלאו על ה"מוזרות", אולי יצחקו והעיקר - שייתנו כסף.
איני רואה כל הבדל בין מה שנעשה אז למה שעושה הבמאית עדינה היום עם קבוצת החירשים-עיוורים, ולדעתי זה פשוט ביזיון אחד גדול ושימוש ציני בציבור של אנשים, שאינו מודע למשמעויות של הצגתם על הבמה.

ולא רק זאת: הגברת עדינה - למי שאינו יודע - עבדה תחילה עם המרכז לחירש-עיוור ביד אליהו. האם היא תוכל להסביר את השתלשלות העניינים, שהביאה אותה להקמת עמותה עצמאית ונפרדת, המתחרה במרכז??

השאלות שעולות מהקמת עמותה כזו הן רבות. והרי כמה מהן:
1. עמותה היא ארגון ללא כוונת רווח, שמיועד לתת שירותים לאוכלוסייתו. האם עמותתה של הבמאית עומדת בקריטריון הזה?
2. האם הרווחים שעושה הבמאית מההצגות חוזרים ומשמשים לרווחת החירשים-עיוורים עצמם? אם כן, מי בדיוק נהנה מהם - 20-30 השחקנים בהצגה, 900 האנשים החירשים-עיוורים שחיים בארץ? מישהו אחר?
3. עמותה כגון זו משיגה בד"כ תקצינים ממשרדי הרווחה/האוצר. האם הגברת עדינה תוכל להסביר לנו מה בדיוק נעשה עם התקציבים הללו?
4. האם לדעתה של הבמאית יש צורך בשתי עמותות זהות שישרתו את אותו ציבור קטן, כאשר העמותה שהקימה גוזלת מהמרכז לחירש-עיוור את התקציבים שיכול היה לקבל, כדי לשפר את רווחת האוכלוסיה שהוא מטפל בה כבר שנים רבות? האם התחרות הזו רצויה, טובה, הוגנת?

השאלות הללו או התשובות להן מהוות רק דוגמה פעוטה לכיעורן של המניפוציות שהופעלו ע"י מי שלא אנקוב כאן בשמו. לעניות דעתי, נעשה פה שימוש ציני באוכלוסייה מוגבלת, שזקוקה נואשות לתשומת לב, לתמיכה, לשירותים חברתיים ובייחוד לדיור מוגן - ולמשרדי הרווחה והאוצר אין די תקציבים כדי לסייע להם, משום שעליו לחלק את מעט התקציב המיועד לאותה אוכלוסייה לשני נתחים.

הכותב הינו אדם לקוי שמיעה וראייה, שאינו מזדהה ואינו רואה עצמו שייך לציבור החירשים-עיוורים, אינו עובד המרכז לחירש-עיוור ואינו מעורב בנעשה בו. התגובה נכתבה באיחור מכיוון שהובאה לידיעתו באיחור.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226262
חבל שלא קראת בעיון את המאמר. היחידים שמקבלים תשלום עבור ההופעות ב"נא לגעת" הם השחקנים והמתורגמנים. הן עדינה טל והן ערן גור לא מקבלים שכר בגין עבודתם ומממנים את צרכי הקבוצה מכיסם הפרטי. צרכי הקבוצה, בהקשר זה הם להסיע את השחקנים מביתם לחזרות ולהופעות וחזרה, דאגה לביגוד, הכנת סנדביצ'ים בימי חזרות והופעות, טיפולי שיניים ולמעשה, כל דבר אפשרי להם מזדקקים השחקנים.
אם היית רואה את ההופעה, היית מבין שלא נעשה כל שימוש ציני בשחקנים או נסיון להרוויח כסף על גב הנכות שלהם. האמירה הזו, דווקא מאדם שמציג עצמו כלקוי שמיעה וראיה היא פוגעת ועולבת הן במנהלי העמותה והן בשחקנים ומהווה זילות, צרות עין ופחיתות מכבודם של השחקנים כבני אדם.

בניגוד למחשבותייך, ההופעה פותחת צוהר דו כיווני. אחד הוא מהשחקנים לעולם והשני הוא משאר העולם (והאנשים ה"נורמלים") לשחקנים. חלק מחברי הקבוצה עובדים במפעלים המוכנים להעסיק מוגבלים וחלק לא. "נא לגעת" מאפשרת להם להציג עצמם לעולם, כמו שהם, ללא הצורך שאתה מתאר לפשוט יד. באמצעות ההופעה, הם מרוויחים את לחמם בכבוד ומקבלים את התחושה האמיתית והכנה שהם אכן תורמים לחברה. לעומת זאת, הקהל בהופעות, מכיר אספקט שונה של "נכות" והוא הרצון לתקשר ולא להיות נטל על החברה, כפי ששירותי הרווחה מצפים. העמותה, שאכן רשומה כארגון שלא למטרות רווח, לא מקבצת נדבות למען חבריה אלא מאפשרת להם לעבוד ולהשתכר למחייתם בתחום בו הם מוכיחים מצוינות. ההופעות, כמו כל פעילות אמנותית ראויה, הן לא התנדבותיות אך גם לא מיועדות לקבלת תרומות. כ- 50,000 איש בישראל כבר ראו את ההופעה "אור שומעים בזיג זג" וכולם קנו כרטיס משום שלא מדובר במופע רחוב לפושטי יד. אני יכולה להעיד בוודאות שכל מי שהחליט לתרום מכספו לקבוצה, מעבר לעלות הכרטיס עשה זאת לאחר שראה את ההופעה והתרגש.

אם תנסה לתקשר עם השחקנים, תבין עד כמה חשובה להם ההצגה ועד כמה היא שינתה את חייהם. הסיבות שהם מונים נעות מהקטנות והטריויאליות ועד לשאיפותיהם הכמוסות ביותר. מפאת שמירה על כבודם ועל פרטיותם, לא אציין אותן פה. בסוף כל הופעה, מסתובבים השחקנים והמתורגמנים בקהל ועונים על כל השאלות הישירות ביותר. אתה כמובן מוזמן להגיע לאחת ההופעות ולדבר איתם לאחר מכן.

השימוש הציני נעשה בעצם, על ידך בלבד כשאתה מתייחס לכל הקבוצה כאל נכים שיש לתמוך בהם. הם לא רואים עצמם ככאלה ומנסים להגיע לחברה כאזרחים שווים.

אני מתקשה לראות את הרלבנטיות שבמעברה של עדינה טל מהמרכז לחרשים-עיוורים ביד אליהו להקמת "נא לגעת". אני יודעת מה היו הסיבות לכך ואין זו הבמה לפרטן, בעיקר כדי לא להציג את תגובתך באור מגוחך. נסיבות משתנות ומעברים מתרחשים וכרגע, מטרתה של "נא לגעת" היא לא למצוא אשמים אלא לייצג את חבריה בנאמנות מתוך שאיפה להרחיב את הקבוצה ככל שיתאפשר ובכך לסייע לחרשים-עיוורים רבים יותר.

שאלותיך מעמידות את עדינה טל על דוכן נאשמים וירטואלי ולא ענייני. לפני שתמנה את עצמך לסניגור, קטיגור, שופט ותליין, אתה רשאי לפנות לרשם העמותות או לכל גוף שעוסק בכך ולוודא שאכן העמותה מתנהלת על פי חוק וכל שהיא עושה נעשה לרווחת חבריה ומתוך מטרה לצרף חברים נוספים במרכז העתידי שיוקם. לאחר מכן, אתה רשאי להתנצל על כך שאתה מכפיש את שמם של אלה שפועלים לרווחתם של אחרים ללא רווח אישי.
בתשובה לשאלתך, תחרות היא תמיד טובה, רצויה והוגנת. מי שלא מסוגל לעמוד בכזו בוודאי יחשוב הפוך במקום לנסות ולשפר את עצמו.

אני מקווה שדעתך, כפי שהובאה בהקשר זה, נובעת מבורות הניתנת לתיקון ע"י צפיה בהופעה והכרת חברי הקבוצה. במידה והיא נובעת מקנאה ותככנות, צר לי עליך.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226310
צר לי שאת נתפסת לקביעות חסרות שחר, במאמץ להגן על כבודה האבוד של הבמאית. הקביעה הבסיסית שלך כאילו לא ראיתי את ההצגה היא שגויה, ולפיכך כל טיעונייך לוקים בחסר. ראיתי גם ראיתי. אין לומר שכלל לא הזדהיתי עם האנשים וכאבם, שכן חלק מכאב זה הוא גם כאבי. אבל ההצגה עוררה בי רחמים כלפי השחקנים, שאולי - אילו הייתי נאיבי הייתי עלול למצוא עצמי בחברתם.

אני חוזר ואומר: עושים כאן הצגה ממוגבלויות. "איש הפיל" - זוכרת? אין שום הבדל.

טרם ענית לשאלה, מה נעשה עם הכספים שמרוויחים האנשים פרט לשכר שהם מקבלים ולתשלום הוצאותיהם. האם תוכלי לפרט כמה תרומות, תקציבים ממשלתיים וכספים אחרים נכנסים לעמותה, וכמה כספים מוצאים להוצאות השחקנים? ומה בדיוק מטרת כל המאמץ העצום הזה, שמושקע ב-‏20=30 איש וגיוס כל הכספים, כאשר עוד 900 איש אינם נהנים מאגורה שחוקה אחת, אלא דווקא נפגעים מחלוקת עוגת התקציב לשתי עמותות זהות?

גם אני בין אלה שנפגעים מכך שבמדינת ישראל חסרים השירותים הבסיסיים לאנשים עם מוגבלות חושית כפולה. ומי שאשם בגזילת התקציבים, או לפחות בחלקם, זו העמותה של הגברת עדינה.

את מדברת על פעילות אמנותית? יפה, אבל לא מדויק. אילולא היו האנשים בעלי מוגבלויות כה קשות, לא היתה ההצגה עומדת בשום קריטריונים אמנותיים. מה שהבמאית הצליחה לעשות זו פעילות קבוצתית, שמתואמת יפה בעזרת מתורגמנים.

להאשימני בזילות בכבודם של האנשים - את זה יכולה לעשות רק מי שאינה חירשת-עיוורת. האם אזלזל בכבודי-אני? קשקוש! את ודאי יודעת, שהקבוצה הזו התחילה כקבוצה של ריפוי במשחק או משהו דומה, ואילו היתה נשארת כזו לא הייתי אומר דבר. מרגע שזה הפך לעסק מסחרי, הזילות בכבודם של האנשים והצגת מוגבלותם ברבים היא-היא זילות בכבודם.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226317
אתה יכול להתלונן על חלוקת התקציבים לשתי עמותות, ולטעון שאתה אישית סובל מכך. אבל לגבי זילות כבוד האנשים - הרי מדובר באנשים מבוגרים, ואם הם עצמם רואים ברכה (לא חשוב איזו ברכה, אולי לא כספית, אולי ברכה נפשית) בפועלם - מדוע לא להסתמך על שיפוטם ושיקול הדעת שלהם? אולי יש כאן מעט פטרונות מצידך? הרי אף אחד לא מכריח אותם להשתתף בהצגה, הם עושים זאת מרצונם החפשי.

לכותבת: התרשמתי מן המאמר, אבל דבר אחד הפריע לי: בכיתוב הנלווה לתמונות הצוות מופיעים רק שם הבמאית ושם מנהל ההצגה, ושמות השחקנים והמתורגמנים אינם מוזכרים. כן, אני מודע לכך שזה היה גוזל הרבה מקום - אך זו אינה הצדקה, והיה ראוי למצוא לכך פתרון (אולי פונט קטן מן הרגיל). ובשתי התמונות בהם מופיעים שחקנים בלבד (באחת שחקן ושחקנית ובשניה שחקנית) - גם כן אין שמות, וללא כל הצדקה.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226359
אתה צודק לגמרי. הואיל ואיני מכירה את שמות כל המתורגמנים, העדפתי לא לכלול שמות הקבוצה כלל פרט לאלה של עדינה טל וערן גור.
את שמות כל השחקנים, ניתן למצוא באתר ''נא לגעת'' שקישור אליו מופיע במאמר.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226358
מידע אישי אני יכולה להעיד כי חייהם של השחקנים ב"נא לגעת" השתנו לטובה בעקבות ההצגה. דבר נוסף שאני יכולה לספר הוא שישנם חרשים עיוורים רבים שרוצים להיות חלק מקבוצת התיאטרון, שאכן תורחב בעתיד. מכאן עליך לחשוב האם באמת הם זקוקים לרחמיך? אם תסקור את רשימת השחקנים תגלה שמעטים מהם (אם בכלל) נמצאים במצב טוב כמוך ואין להם כל יכולת לתקשר ברשת עם אחרים (והרשה לי להניח שבמידה ואתה אדם עצמאי, אתה נעזר במערכת יקרה כגון צג ברייל ובקיא בכל הנוגע לתפעול המחשב).

ההצגה אינה עוסקת במוגבלות השחקנים. היא עוסקת בחלומותיהם וחייהם. השחקנים הם אלה שיצרו אותה בעצמם לאחר חודשים של עבודה מאומצת ואינטנסיבית והניסיון שלך להציגם כמריונטות בידיה של עדינה טל הוא שגוי ומזלזל במילים עדינות.

אני מזמינה אותך להכנס לאתר העמותה שכתובתו מצוינת במאמר ולקרוא את חזון העמותה. החזון, שמדבר על הקמת המרכז בירושלים מתייחס לכל החרשים-עיוורים בישראל וכל החולים בתסמונת אשר. הטענות שלך כנגד אלה שהקדישו את חייהם וכספם על מנת לעזור לאחרים תוך האשמות חסרות בסיס שהמניע להן לא ברור לי הן בלשון המעטה לא הוגנות ולא הגונות. מתגובותיך ניתן לחשוב שתקציבי הרווחה בישראל בכלל ולחרשים עיוורים בפרט הם גדולים כל כך ונגזלים במרמה ע"י עדינה טל ולא כך היא. אני תוהה, איך אתה, ככבד ראייה ושמיעה, משלים עם מצבם העגום של קהילת החרשים-עיוורים בישראל (אם אכן ישנה "קהילה") ועם התקציבים הזעומים מחד גיסא ועם הבעיות הקשות בפתרונות דיור ומחייה מאידך גיסא.

את נקודת המבט שלך אני מבינה. הטענה שלך היא שבמחיר ש-‏12 שחקנים עושים אמנות, ניתן להאכיל 1000 אחרים. יחד עם זאת, השאלה היא האם אכן אותה אמנות, כפי שמבוטאת בהופעה אינה ממלאת תפקיד דומה לצרכים בסיסיים אחרים. על כך דעותינו חלוקות. אותה תקשורת שמתאפשרת לשחקנים בהצגה עם העולם החיצון לא מתאפשרת לרבים מהם בשום מקום אחר. ישנם שחקנים שחיים בגפם ללא אף אדם לתקשר איתו בשום צורה שהיא.
אני לא יכולה לפרט מה נעשה עם הכספים (במידה וישנם כאלה לאחר כל התשלומים) משום שאיני רואת החשבון של העמותה, או האחראית על חשבון הבנק שלה.
הואיל ותשלומים נוספים פרט לקצבאות ביטוח לאומי וכיו"ב לא ניתנים בד"כ לאנשים פרטיים אלא דרך עמותות וארגונים, אינך יכול להוכיח שפעילותם של ארגונים אחרים טוב יותר מזה של "נא לגעת".

בנוגע לדעתך על איכות ההופעה, שוב, דעותינו חלוקות. לדעתי מדובר ביצירת אמנות מופתית שראויה להכרה ולו בשל האתגר החברתי. דיון על מהי אמנות ולמה הוא נושא אחר לגמרי וקשור לטעם אישי.

בניגוד אליך, אני מעריצה את הדרך שעברו האנשים האלה, כל אחד בבועה האישית שלו, דרך יאוש עמוק לתחושת התעלות ומסוגלות עצומה. תחושתי היא שאתה מפרש את המונח "מסחריות" מתוך הגדרות שליליות כשלמעשה, הנסיונות היחידים שנעשים פה הם לחיים נורמטיביים ככל האפשר.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226596
כמה מצער, שאת ממשיכה עוד ועוד באותו קו מחשבה מוטעה, המבוסס על השערות חסרות שחר, שגורמות לך להטיח בי האשמתות בלתי מבוססות ועוד מעמדה של יהירות, התנשאות פטרונות ובורות מוחלטת, שלא לדבר על צרות אופקים. אינך מכירה אותי, ובכל זאת את קובעת כל מיני "עובדות" לגביי, שרק מעמידות את כל טיעונייך באור מגוחך.

בהמשך להנחתך השגויה שלא ביקרתי בהצגה, את ממשיכה ומניחה, כנראה, ש"נפלתי" לנושא החירשים-עיוורים מאיזה כוכב מאדים מרוחק, ואין לי מושג מיהם האנשים, מהן מגבלותיהם, איך הם מתפקדים, מה הם חושבים, וכו' וכו'. את טורחת - לחינם - ו"מסבירה" לי, שחייהם של האנשים השתנו. את "מספרת" לי - אדם לקוי שמיעה וראייה - מאיזה תהומות של ייאוש הם הגיעו אל ההצגה. את "יודעת" שאני בוודאי משתמש במערכת יקרה עם צג ברייל (מעניין, איפה שמעת בכלל על דבר כזה?). את שוב "מספרת" לי, למי שראה את ההצגה, שההצגה "אינה עוסקת במוגבלויות השחקנים אלא בחלומותיהם". את בקושי מכירה קבוצה של 12 שחקנים חירשים-עיוורים אך בטוחה שאת יודעת הכל על המוגבלות הכפולה הזו, ועוד מעזה "להסביר" אותה לי - למי שסובל ממנה. אם אין זה שיא היהירות, החוצפה והבורות - איני יודע מה כן.

הרשי לי לומר לך כמה דברים:
1. איני צריך להיכנס לאתר העמותה כדי לדעת מיהם השחקנים. אני מכיר את השחקנים, לא אישית אמנם, אבל את חלקם בשמותיהם, יודע עליהם פרטים, פגשתי אותם לא פעם ואף ביליתי במחיצת חלקם בנסיבות שונות.1

2. איני עובד במרכז לחירש-עיוור אבל מכיר את עובדיו, את אוכלוסיית מקבלי השירותים בו, וביקרתי בו.

3. גם לי עצמי הוצע להשתתף בקבוצת המשחק עוד כשהיתה בחיתוליה, וסירבתי.

4. אני אמנם מתפקד ברמה גבוהה יותר מאשר השחקנים שאת מכירה, אך כמוני יש עוד כמה. כשאני מדבר על "צרות אופקים" אני מתכוון לכך, שאת מתייחסת לקהילת החירשים-עיוורים כאל קבוצה הומוגנית של חירשים מוחלטים ועיוורים מוחלטים. אין שטות גדולה מזו: גם בין השחקנים עצמם יש רמות שונות של תפקוד, וחלקם אף מסוגלים לדבר. בין 900 או אלף האנשים המוגדרים כ"חירשים-עיוורים" יש מגוון גדול מאוד של רמות תפקוד, מגוון גדול מאוד של בעיות ראייה, מגוון גדול מאוד של בעיות שמיעה, ולא כולם סובלים מתסמונת אשר. יש גורמים שונים למחלות עיניים ולבעיות שמיעה.

זאת ועוד: את "תוהה כיצד אני משלים עם מצבם העגום של החירשים-עיוורים בישראל", ובאותה נשימה כותבת: "אפשר לחשוב שתקציבי הרווחה כה גדולים"... קודם כל, מי אמר לך שאני משלים עם המצב? זהו בדיוק, שאיני משלים איתו. אני מוחה על כך, שתקציבי הרווחה זעומים כל כך. ומה עושה הגברת עדינה? לא גוזלת נתח נכבד מתקציבים זעומים אלה להפעלתם של 12 איש בלבד?

טענותיי נגד אלה "שהקדישו את חייהם וכספם על מנת לעזור לאחרים" מתמקדות בשאלה: מה יעשו אותם "פילנטרופים" כשייגמר להם הסוס, דהיינו: המסך יירד ולא יהיה טעם להעלותו יותר? הרי לא תצפי מבמאית דגולה שתריץ הצגה כגון זו במשך עשרות שנים עד יום מותה, נכון? ומה היא תעשה עם האנשים כשיימאס לה? תזרוק אותם לרחוב כחפץ משומש? או שמא תעבור לנהל את "בית הספר לדרמה ע"ש עדינה טל" בירושלים, שנבנה מכספי העמותה? (אם זהו חזון העמותה, אז הוא אולי חוקי, אבל "מסריח").

בכלל, טענותיי אינן נגד השחקנים. משום מה את בוחרת להתמקד בהם. אולי מכיוון שאת יודעת שיש אמת - הרבה יותר מקמצוץ של אמת - בטענותיי לגבי כשרות כוונותיה של הבמאית, אך אין לך במה לכסות את "ערוותה".

באשר לטענתך נגד נסיוני "להציג את השחקנים כמריונטות בידיה של עדינה": את היא זו ששמה את המילים הללו על המסך, אבל זו האמת לאמיתה. האנשים שמשתתפים בהצגה דומים לילדים קטנים. אין להם הכלים לשפוט את מניעיהם של אנשים אחרים נכונה. אם את, כאדם ששומע ורואה, שופטת אותי על סמך כמה מילים כתובות בצורה שגויה כל כך, הרי שאנשים שאינם רואים ואינם שומעים - גם אם חלקית - אינם מסוגלים אפילו לכך. ומשום כך קל לתמרן אותם להאמין, שההצגה הזו היא לטובתם, שהצופים מתלהבים ממשחקם נטו, שהבמאית נחמדה אליהם. ולא היא. פשוט תמרנו אותם להאמין בכך, והם סבורים שהכל נעשה לטובתם ולרווחתם בלבד, מתוך מניעים הומניטריים.

אני טוען, שהבמאית הפכה את הקבוצה הזו קרדום לחפור בו. היא פשוט עלתה על "מכרה זהב" שיעזור לה לקדם את עצמה ואת מעמדה כבמאית על גבם של השחקנים, או במילים אחרות: תפסה עליהם טרמפ.

במקרה, כמי ש"נפל מן המאדים לקהילת החירשים-עיוורים" ואינו יודע עליהם דבר", ידועים לי עוד כמה "סודות" של מאחורי הקלעים, ואני גם מתמצא די טוב ברזי השיווק, הפרסום, העיתונות ויחסי הציבור. לא לחינם מצויין בכל מקום שמה של הבמאית בעיקר ולא שמות השחקנים (אין מקום מתחת לתמונה? נו, באמת!). לא "סתם כך" מופיעות כתבות בעיתונים על ההצגה. לא לחינם מתראיינת הבמאית בכתבות על ההצגה, ושמו של המרכז המספק שירותים לאוכלוסיה שלמה, שאליה משתייכים גם השחקנים , אינו מוזכר כלל. כאילו העמותה של עדינה טל היא הכתובת המרכזית בישראל לכל אדם חירש-עיוור או מי שאובחן ככזה לאחרונה. מעניין, אילו פתרונות דיור, ליווי, תחבורתיים וחברתיים יכולה הבמאית לספק לאנשים, לי - למשל? האם היא תדאג למצוא לי מלווה צמודה שתעזור לי בסידורים יומיומיים? האם היא תמצא עבורי מתורגמנית אם אזדקק לכך? האם היא תבנה עבורי דיור מוגן? הצחקת אותי.

ואת עדיין מתחמקת מתשובה לגבי מטרות העמותה ולמה מיועדים הכספים שהיא מגייסת. "מטרות העמותה" הוא מסמך, שצריך להיות גלוי ופרוש לעיני כל, וידוע גם לך. איני מצפה ממך להיות רואת החשבון של העמותה, אולם לכל אדם - ובייחוד לתורמים - הזכות לדעת לאן הולכים כספי התרומות. לא ביקשתי דין וחשבון מפורט, אלא הסבר כללי, וגם את זה אינך מסוגלת לספק. תמהני למה.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226598
חבל שאתה בוחר להאשים אותי בכל העוולות שנגרמו לך.
איני עובדת של עמותת ''נא לגעת'', אני מתאמת את הופעתם בבוסטון בהתנדבות משום שפעילות הקבוצה ופעילותם של עדינה טל וערן גור נראית לי חשובה ונכונה.

איני מייצגת אותם, איני מדברת בשמם, אני מציגה את סיפור הקבוצה בלבד. על כל פרוייקט מצליח ישנם אנשים צרי עין שרוצים בכשלונו. העובדה שאתה לא נחשף בשמך פוטרת אותך מאחריות לדברים ומאחריות לתביעת לשון הרע פוטנציאלית.
אתה מוזמן להשאר במרמורך הואיל ואין לי את התשובות שאתה מבקש ואיני הכתובת להפנות את השאלות.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226662
אם כך, מדוע את עונה בכלל?
הסיפור שמאחורי הקלעים 226680
אני אנסה לענות במקום איילת. בתגובתך המקורית התייחסת ל"השימוש שעושים באנשים עם מוגבלויות לצורך רווח, או יותר נכון: בהפיכת המוגבלויות הללו להצגה.", ואף על "הרווחים שעושה הבמאית מההצגות" תגובה 226223 , טענות שכבר התבררו כלא נכונות בתגובתה זו של איילת למשל: תגובה 226262 . דיברת גם על "עושים כאן הצגה ממוגבלויות. "איש הפיל" זוכרת?" תגובה 226310 ואיילת ענתה לך על כך כאן: תגובה 226358 . וכן הלאה.

הרשה לי גם להוסיף דוגמה משלי - האם כאשר בשכונת מצוקה מקימים תאטרון קהילתי שמציג את "הקמצן" של מולייר במרוקאית ואח"כ שולחים אותו להופיע בערים המבוססות האם גם זה לדעתך סוג של אותו ניצול? אם כן, אז כנראה שחילוקי הדעות בינך ובין איילת (וגם ביני) הם כה עמוקים עד כי אינם ניתנים לגישור. בכל מקרה, איילת ענתה לך בנימוס ובאדיבות מתוך נסיון לתת תשובות לשאלות שהעלת ככל יכולתה. כנראה שהתשובות הללו לא מספקות אותך, וחבל.

אוסיף ואציין שבמהלך הדיון הנ"ל אתה שב ורומז על כל מיני דברים, אבל לא מבסס, החל מהתגובה הראשונה: "הגברת עדינה - למי שאינו יודע - עבדה תחילה עם המרכז לחירש-עיוור ביד אליהו. האם היא תוכל להסביר את השתלשלות העניינים, שהביאה אותה להקמת עמותה עצמאית ונפרדת, המתחרה במרכז??", "השאלות הללו או התשובות להן מהוות רק דוגמה פעוטה לכיעורן של המניפוציות שהופעלו ע"י מי שלא אנקוב כאן בשמו.", מה שמשאיר את איילת שוב בעמדה נחותה מולך, כי היא מנסה לענות מול "מטרה נעה ומטושטשת", ומציג אותך באור תככני-רכילותי, ושוב - חבל.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226820
סליחה, "טענות שכבר התבררו כלא נכונות בתגובה של איילת"? מעניין, אתה טוען שתגובתה של איילת מבוססת על עובדות, על כל האמת, ואין בלתה? כלומר: מה שאיילת אומרת זהו קודש הקודשים, ומה שאני אומר זה פשוט "לא נכון"?
צר לי, אבל תגובותיה של איילת מייצגות אך ורק את דעתה, לאו דווקא את העובדות לאשורן.

ובאשר לתיאטרון קהילתי: איני מבין איך הדוגמה הזו בכלל רלוונטית לנושא שאנו דנים בו. תיאטרון קהילתי אינו נוטל אנשים שחושיהם פגועים, משכנע אותם שיהיה להם טוב אם יופיעו על במה, מוביל אותם ביד, ואינו "מאלף" אותם לזוז בקצב מסוים ובתנועות מסוימות בעזרת מתורגמנים. אותו דבר אפשר לעשות גם עם כלבים מאולפים, שירקדו על הבימה, בלי להבין מה הם עושים. ואילו היו מבינים בוודאי היו מתנגדים לעשות צחוק מעצמם.

אנשים עם חושים בריאים, ולא משנה מאיזו רמה סוציו-אקונומית, אינם משוואה זהה לאנשים עם מוגבלויות קשות כל כך.

ודאי שהתיאטרון השפיע על חייהם של האנשים: איני טוען ההיפך. פתאום מישהו דואג להם, מסיע אותם, מפעיל אותם, מביא להם מתורגמנים שיתקשרו איתם, יש להם חברה - כל זה נמנע מהם בחיי היומיום. אבל העזרה המושטת ל-‏12 האנשים הללו באה על חשבונם של עוד 999 אחרים, שאינם מקבלים עזרה כזו, שאיש אינו משקיע בהם, שיושבים בבית באפס מעשה בלי חברה, מבודדים לגמרי, תלויים בהורים או בקרובי משפחה, או אפילו בבתי חולים פסיכיאטריים מחוסר פתרון אחר, נשכחים מעין כל. יש לך, מר ערן בילינסקי, תשובה לכל אותם 999 אנשים, בודדים, מבודדים ואומללים?
הסיפור שמאחורי הקלעים 226830
צריך לשאול אחרת: למה (האם?) ההקצבות המיועדות לשיקום אלפי מוגבלים, מחולקים בין שתי עמותות - שאחת מהן דואגת לתריסר בלבד?
הסיפור שמאחורי הקלעים 226741
משום שאתה ממשיך להטיח האשמות לא מבוססות בעילום שם, תוך פיזור רמזים מעורפלים כנגד אנשים שלא יכולים להגיב פה בעצמם כרגע. את כל זה אתה עושה תוך שימוש מניפולטיבי במוגבלות שלך עצמך כטריגר לומר כל מה שאתה רוצה באיזה אופן שאתה רוצה.

הדיון שיצרת הוא לא לגיטימי משום שאינו מערב את אנשי המקצוע המוסמכים לספק את התשובות שאתה רוצה. הוא לא לגיטימי גם בשל העובדה שאתה מניח שישנם אי סדרים וישנם כספים שנגזלים בצורה לא חוקית אך לא מעגן את דבריך בעובדות.
יחד עם זאת, מגיע לך תגובה ולו כדי שתבין איזה עוול עצום אתה גורם לקבוצת אנשים שהחליטה דווקא לשנות, לעשות דברים אחרת ולא להסתמך רק על שירותי הרווחה או לצעוק "אני מסכן, מגיע לי, אני חירש-עיוור".

ונקודה אחרונה למחשבה. במדינת הרווחה הזו, יש תור ארוך של נזקקים. מה הסיכוי של מי שנמצא בבועת ה"לא שומע, לא רואה" להיות במקום ריאלי? אם הוא לא שומע או רואה את הסביבה, הסביבה לא שומעת ורואה אותו ולראיה, חוסר המודעות החברתית הנמוך לקיומם של 1000 חרשים עיוורים בישראל.
למה לא לקדם בברכה את מי שגורלו בידיו והחליט לשנות?
הסיפור שמאחורי הקלעים 226818
קודם כל, לא העליתי "חשדות לאי סדרים כספיים", אלא ביקשתי הסברים, שלא סיפקת.

שנית, את אינך מספקת שום הסברים אחרים על מה שקורה בכלל בעמותה. את רק מספרת לי את מה שאני כבר יודע ממילא, הרבה יותר טוב ממך, מעצם היותי "אחד מהחבר'ה" (גם אם לא שייך).

שלישית: "אנשים שלקחו את גורלם בידם והחליטו לשנותו"? שוב הצחקת אותי. סתם כך, יום אחד, הם קמו והחליטו על דעת עצמם לעשות תיאטרון ולהופיע בפני קהל, או אולי מישהו החליט עבורם? אולי שכנעו אותם שזה יהיה טוב עבורם?

וכל שאר ההאשמות על עילום שם: איני חייב לחשוף את עצמי בםורום - איש אינו חייב בזאת. את היא שבחרה להגיב - לא אני נטפלתי אלייך. ואת היא זו ששופטת ותוקפת אותי על סמך השערות "מעורפלות" - לא אני אותך. אני לא אמרתי מילה אחת נגדך כאדם אלא נגד השיפוט הלקוי שלך כפי שהוא מתבטא בהצהרותייך אודותיי ("משתמש בצג ברייל", "לו ראית את ההצגה"), כי איני מכיר אותך, איני יודע דבר עלייך ואת לא הנושא כאן.
חבל שאת לוקחת את הדברים באופן אישי ורגשי.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226821
אני מתקשה להבין למה אתה מתעקש להציג את השחקנים בקבוצה כנטולי רצון עצמי. האופן שבו נוצרה ההצגה מתואר בבירור במאמר ואכן, ברגע שהסתבר לקבוצה שיש מי שתומך בפעילותם ומאתגר אותם, רואה ושומע אותם הם ראו בכך פתח להתחלה חדשה.
כפי שכבר ציינתי קודם, איני חברה בעמותה ואיני אמורה לספק דין וחשבון בנוגע לפעילותה, מה שהופך את הביקורת שלך ללא עניינית.

אינך חייב לחשוף את עצמך בדיוק כמו שאינך חייב להטיח ביקורת בלתי מבוססת הגובלת בהכפשה ולשון הרע. עדיין לא הבאת כל תימוכין לאותם ''אחורי הקלעים'' שאתה מכיר טוב כל כך בנוגע לעמותת נא לגעת.
לא קבעתי שאתה משתמש בצג ברייל, הנחתי שהואיל ואתה יכול לגלוש באייל הקורא ולהגיב ברהיטות, למרות שאתה כבד ראיה. פירוש הדבר שאתה משתמש בציוד מיוחד המאפשר זאת, או שיש לך חברים טובים שעושים זאת בשבילך, מקשיבים לך, רואים אותך ואכפתיים אלך ולצרכיך, כך או כך אתה בר מזל יותר מאחרים באותו מצב. מדבריך גם הנחתי שלא ראית את ההצגה, משום שכל מי שראה אותה לא מעלה על דעתו מופעים כגון ''איש הפיל'' או מופעי עיוות ולא בגלל חוסר בתשומת לב אלא משום שלא מדובר בפסטיבל רחוב אלא בהופעת אמנות מוערכת שזכתה לעשרות אלפי צופים בארץ.
הסיפור שמאחורי הקלעים 226892
את מביעה את דעתך ואני הבעתי את דעתי - ויש פה עוד אנשים שהביעו את דעתם, ודעתו של כל אדם ואדם היא לגיטימית, גם אם היא ביקורתית ואינה מוצאת חן בעינייך. אינך חייבת להסכים עם דעתי, ואני איני מסכים עם דעתך. הבעיה היא, שאת טוענת שאינך מדברת בשם אחרים, אבל זה בדיוק מה שאת עושה. ולא, איש אינו עוזר לי כאן, איש אינו כותב בשמי. איני יודע מנין שאבת את הרעיון הזה בכלל.
וגם את לא הבאת שום תימוכין לדברייך, ואם יש כאן מישהו שיודע לקרוא אנגלית, אז הכתבה בעיתון הבוסטוני שצירפת היא חיקוי מדויק למה שמופיע כאן בעיתונות בארץ, עם אותם ציטוטים (שוב עדינה טל ושוב "החיים של השחקנים השתנו"). בדיוק כפי שטענתי. ואם זה לא תימוכין, אז מה כן?
אני מעדיף לסיים את הדיון הזה בכך. את לא תשכנעי אותי ואני לא אשכנע אותך.
הסיפור שמאחורי הקלעים 227530
למרות האיחור, והדיון בין "השייך ולא שייך" לגב' בועזסון רציתי להוסיף:
ליבי לאייל שכנראה לא שייך יותר מאשר שייך: כשהוא הולך לקונצרט של יצחק פרלמן- האם כל מה שקורה שם לדעתו זה הצגת נכותו של פרלמן? האם כל הנאתנו מסימפוניה (או יצירה אחרת) של בטהובן היא בגלל חרשותו? או מציור של ון-גוך אנו נהנים בגלל שגעונו או בגלל האוזן החסרה? וכו' וכו'...
לעומת דוגמאות העילויים הנ"ל שרובנו איננו מתרכזים בנכותם אלא נותנים לעצמנו להיסחף ע"י גאונותם, הרי שאין צורך בגאונות כזו כדי לרצות להופיע או לעשות משהו אחר מאשר לשבת ולחכות.... ולקבל סתם.
מגיעה תמיכה גדולה מאד למי שרוצה ומוכן לשנות את מצבו כמסכן היושב בבית - ובמיוחד למי שעושה משהו חדש המביא רעיונות ובעיקר תקווה לאחרים מוכי גורל.
לאחר ההופעה שראיתי, שמתי לב לקבוצה בקהל של "מאותגרים" (כמו שאומרים ה"פוליטקלי קורקט") שגוום נזקף, ופניהם הביעו גאווה של "הנה, זה מה שאנחנו ה'מוגבלים' יכולים לעשות!". מהכרות מקרית עם אחד מהם אני מאמין שהם ייענו לאתגר ויעשו עוד משהו- בעזרה מתאימה.
לצערנו תרבות ה'מגיע לי' פשתה בעיקר בין הרבה בריאים, ומעטים המאמצים הנעשים לשרש אותה. לכל מאמץ כזה, ובוודאי בין הפגועים המוכנים לכך, מגיעה תמיכה העולה בהרבה על ה"חלוקה" הרגילה. הצלחה של פעולה כזו היום, אפילו אם לא תתמיד עד שיגיעו המשתתפים לגיל שיבה, הרי היא פריצת דרך שממנה יצמחו פרויקטים חדשים.
הסיפור שמאחורי הקלעים 227627
אני מסכים אתך ורוצה לנצל את ההזדמנות הזו להמליץ על דיסק בשם "אוויר" שהוא פרוייקט של גרוניך ורכטר הקשור לענין.

ניתן לשמוע את שיר הנושא באתר של גרוניך:
הסיפור שמאחורי הקלעים 227738
אתה מחמיץ את הנקודה העיקרית. האם בטהובן כתב כל חייו - או בכלל - יצירות שהמוטיב העיקרי בהן היה חירשותו? האם יצחק פרלמן עולה על הבמה ומנגן כל הזמן אך ורק יצירות, שמבטאות אך ורק את נכותו? ודאי שלא. ודאי שהנכות הפריעה לבטהובן, ודאי שנכותו של פרלמן מפריעה לו. אך הוא מנגן את מה שמנגן כל אמן בריא עם שתי רגליים, וזהו הפיצוי שלו על נכותו. במוסיקה אין צורך ברגליים ולא זה המוטיב.
לעומת זאת, בהצגת החירשים-עיוורים המוטיב העיקרי הוא הנכות, המוגבלות, החירשות והעיוורון. אילו היית לוקח את הלהקה ועושה איתה הצגה ככל הצגה, או אז היית יכול להצביע על המילה אמנות בהקשר לכך. אך פה נעשה שימוש באומללות כדי למלא אולמות וכיסים, ובזה איני רואה כל דבר חיובי.
והשימוש במילה "מאותגרים" אינה מהווה מבחינתי שום פוליטיקלי קורקט. אולי אתה מאותגר מעצם המחשבה, שאתה תורם למסכנים. אני איני רואה עצמי כ"מאותגר". ישמרני האל מכיוניים שמדביקים לאנשים כמוני כל מיני יפי נפש כמוך.
הסיפור שמאחורי הקלעים 227740
האם ראית את ההצגה של "נא לגעת"? האם אתה מכיר את תכנייה?
הסיפור שמאחורי הקלעים 228040
סליחה??? קראת בכלל את מה שכתבתי כאן לכל אורך התשובות לאיילת?
הסיפור שמאחורי הקלעים 228095
סליחה, ראיתי עכשיו שאכן כתבת בתגובה 226310 שראית את ההצגה. אודה שאני לא ראיתי את ההצגה אלא רק שמעתי עליה מאיילת וקראתי את מה שכתוב במאמר והתמונה שהצטיירה בפני היא שהתכנים של ההצגה אינם מרוכזים בנכות עצמה אלא בחלומותיהם ומאוויהם של המשתתפים. בכל מקרה, כדי להסביר את עמדתי אחזור ברשותך לדימוי שהופיע לראשונה בתגובה הראשונה שלך - דימוי "איש הפיל". לדעתי יש הבדל קרדינלי בין ההצגה (שוב, על פי מה ששמעתי וקראתי עליה) ובין הצגת נכות או מוגבלות לראווה כדי להשיג כסף, כדוגמת מקרה ג'ון מריק או גמדים בקרקס וכו'. איני יודע לשים עליו במדוייק את האצבע ולהורות עליו, אבל הנה ניסיון ראשון שאולי יתעדן בתגובות נוספות. אני אשתמש להלן במונחים "איש הפיל" ו"אנשי נא לגעת" כדי להתייחס לשני המקרים.

ראשית, במקרה של "איש הפיל", לא ניתן להצביע על רווח נפשי - אני חושב שהצגת נכות, אולי בתוספת פעולות מאולצות, אינה גורמת סיפוק למופיע. לעומת זאת, מההתרשמות שלי מהכתבה, הפעילות של "אנשי נא לגעת" היא בהחלט פעילות שנותנת סיפוק למופיע.

שנית, עניין התלות. במקרה "איש הפיל", אזי היחסים בין "איש הפיל" ל"אמרגן" הם יחסי עובד מעביד שנובעים במובן מסויים מחוסר ברירה של "איש הפיל" - מצבו הגופני לא אפשר לו לקיים את עצמו בכבוד מסיבות שונות - החל ממגבלות פיזיות וכלה בסלידת החברה שתחייב אותו להיות אוטודידקט כדי לעסוק בעיסוקים שאינם פיזיים. "אנשי נא לגעת" לעומת זאת, להבנתי, אינם קשורים ביחסי עובד מעביד לצוות המקצועי ובניגוד לך בתגובה 226223 , אני חושב (חושב? אני מקווה) *שיש* להם את היכולת להבין את משמעות ההצגתם על הבמה, ויתכן שזו נקודת המחלוקת העיקרית שעליה נסוב הדיון הזה. כלומר, אם "אנשי נא לגעת" בחרו במודע להשתתף בהצגה, והם יכולים לעזוב אותה בכל עת, הרי שמדובר בבחירה שלהם ולא נכפה עליהם שום דבר, בין אם במישרין ובין עם בעקיפין.

שלישית, אני אחזור לדוגמה אחרת שנתתי - אותו תאטרון קהילתי בעיירת פיתוח שמציג את "הקמצן" של מולייר במרוקאית (סיפור אמיתי, אגב) ויוצא לסיבובי הופעות בערים הגדולות בקרב ה"בורגנות". כתבת בתגובה 226820 :"איני מבין איך הדוגמה הזו בכלל רלוונטית לנושא שאנו דנים בו. תיאטרון קהילתי אינו נוטל אנשים שחושיהם פגועים, משכנע אותם שיהיה להם טוב אם יופיעו על במה, מוביל אותם ביד, ואינו "מאלף" אותם לזוז בקצב מסוים ובתנועות מסוימות בעזרת מתורגמנים. אותו דבר אפשר לעשות גם עם כלבים מאולפים, שירקדו על הבימה, בלי להבין מה הם עושים. ואילו היו מבינים בוודאי היו מתנגדים לעשות צחוק מעצמם." הדמיון לדעתי הוא בכך שמביאים מישהו עם סוג אחר של מגבלה - מגבלה תרבותית-חומרית, כדי להציג בפני המתורבתים (בעיני עצמם) והעשירים. אם אפשר לתת דימוי מימים עברו הרי שזה כמו עשירים שעומדים בארמון וזורקים מזון וכסף לעניים, שמתחרים על תשומת ליבם בדרכים שונות.

ככל שאני חושב על זה אז אני משתכנע שלב העניין כאן הוא עניין היכולת להבין את המשמעות. וכאן, רק שיחה עם משתתפי ההצגה והתרשמות מיכולתם להבין את הסיטואציה והבנה האם היא משקפת בחירה חופשית (מה שלדעתי, שוב, על פי ההתרשמות שלי, יש כאן) תאפשר לשפוט את המצב.
הסיפור שמאחורי הקלעים 228158
אוקיי. אין לי ויכוח עם מה שכתבת בקטע הראשון, כולל הסעיף הראשון ("ראשית"). אני מניח שהשחקנים מפיקים סיפוק או הנאה מעצם השתתפותם, אבל הנושא הזה מורכב מכמה אלמנטים, שכבר התייחסתי אליהם (העובדה שמשקיעים בהם, מפעילים אותם, מתייחסים אליהם, יש להם חברה לכמה שעות/ימים בשבוע, וכו'). לגבי אנשים שיושבים בבית כל היום לבד, בבידוד בעולם סגור, זה כשלעצמו דבר עצום. גם אני הייתי רוצה שישקיעו בי, שייצאו איתי, שיפעילו אותי, שילוו אותי להצגות, לקונצרטים, שייסעו איתי לחו"ל - אבל אני, לרוע המזל, איני מעניין איש, כי איני מופיע על הבמה. עבור אנשים כמוני אין שירותים מהסוג הזה, אין תקציב, אין כוח אדם, אין כלום.

לגבי הסעיף השני שלך ("שנית") - כאן איני מסכים איתך. לדעתי, התלות קיימת, ועוד איך, וגם יחסי עובד-מעביד. ברגע שההצגה תפסיק לרוץ יחזרו השחקנים למצבם העגום הקודם, וזהו בדיוק החשש הגדול.

באשר ל"בחירה מודעת" - שוב, כבר התייחסתי לנושא כשכתבתי שהם שוכנעו או הושפעו משום היותם ניתנים בקלות להשפעה כמו ילדים קטנים, ולכן הנושא של "בחירה חופשית" מורכב גם הוא מאלמנט של שכנוע פלוס אלמנט של פיתוי.

ולגבי הדוגמה של תיאטרון קהילתי: לדעתי, אם רוצים לעשות השוואות, אז צריך להשוות בין שתי מוגבלויות ולא בין שני דברים שונים לגמרי. ניתן לחשוב אולי על להקה של אוטיסטים, שכן חירשות ועיוורון גם יחד היא מעין מצב של אוטיזם - ניתוק מהעולם (ואת זה אני אומר גם על עצמי). אבל הרי מעולם לא תראה להקת אוטיסטים מופיעה על הבמה מתוך "בחירה חופשית", נכון?

יש אלמנט נוסף שעליי לחזור אליו שוב ושוב. השאלה העיקרית שהעליתי כאן היא: מהן מטרותיו של מי שמנווט את השחקנים, מה הוא עושה עם ההכנסות מההצגות, ולאיזה מטרה הוא הקים עמותה, שמקבלת תקציבים ממשלתיים על חשבונם של אנשים כמוני, שיושבים בבית רוב הזמן לבד מול המחשב, במקום ללכת לקונצרטים (כפי שהתבטא כאן מישהו). הלוואי שיכולתי להגיע לקונצרט, אבל אבוי, 12 שחקנים נהנים מהשקעה עצומה, שאני ועוד 999 איש כמוני, או עוד 100 איש ברמתי, לא נוכל ליהנות ממנה לעולם.
הסיפור שמאחורי הקלעים 228172
שכחתי את שם הפילוסוף היווני שאמר, אין אדם טובל באותו נהר פעמיים. גם אחרי שתיגמר ההצגה, ולשחקנים כבר לא תהיה תעסוקה ותשומת לב כה גדולה, אני מתקשה להאמין שהם יחזרו לאותו מצב שבו היו לפניה, עגום יותר או עגום פחות. אני חושבת שכל דבר שאנחנו עושים בחיים משפיע עלינו ועל תפיסת עולמנו, במידה זו או אחרת. השתתפות בהצגה מסוג זה נראית לי כמשהו שיכול להשפיע על בטחון עצמי, תפיסת עולם, יכולת התמודדות ועוד הרבה גורמים באישיות ובהתנהגות. בלי קשר לזה שהם נכים או לא. השתתפות בהצגה מצליחה הנוגעת בנושאים אישיים תעשה את זה לכל בן אדם, מעצם היותה חוויה מכוננת.
הסיפור שמאחורי הקלעים 228178
הרקליטוס.
הסיפור שמאחורי הקלעים 228179
וואלה! תודה אלון.
הסיפור שמאחורי הקלעים 228187
גם עם טענותייך אלה אין לי ויכוח, אבל כל זה הוא רק תוצר-לוואי ודיון צדדי, שמסיט את הוויכוח מהנושא העיקרי.
הסיפור שמאחורי הקלעים 227827
אתה מציע לבצע עם הלהקה הצגה ככל הצגה- ועד
אז? כל עוד שלא יוכלו להציג ממש כמו
הקאמרי/הבימה/החאן וכו' שיסתתרו להם במחילה
אפלה?
אתה אומר שהמוטיב העיקרי הוא
הנכות=האומללות? אם כך אתה החמצת את הנקודה
העיקרית: את נכותם/מוגבלותם אינם יכולים
לשנות וגם לא להסתיר או להמנע ממנה. מה שהם
עושים הם עושים במסגרת אבל למרות מגבלותיה.
מה שהם עושים בעצם זה לגלות מה מסגרת
המגבלות האמיתית ואם אפשר זה להזיז אותה.
הפרויקט בשלב זה הוא אמנם עוסק (אבל רק בין
השאר) בנכות אבל בהחלט לא במסגרת המשוואה
שאתה ציינת, כלומר באומללות. זו אינה
קיימת. קיימת המסגרת המגבילה אבל במהלך
ההצגה אנחנו למדים שחלק מהמגבלות של המסגרת
קיים רק בדעות קדומות וחלק אחר ניתן להזיז
במאמץ ארוך ומתמשך. לדעתי זה מאתגר מאד!
ולהודות על האמת זה מאתגר גם
לרואים/שומעים/ומדברים "נורמליים".

(דרך אגב אני מעדיף שישאלו אותי אם אני
מאותגר מאשר ישאלו אותי אם אני נורמלי.....)
הסיפור שמאחורי הקלעים 228188
ואני הייתי מעדיף שישאלו אותי אם אני נורמלי, ולא אם אני מדבר עברית כל פעם שאיני מגיב... :-)
הסיפור שמאחורי הקלעים 228284
א) עלי להודות שהשאלה המועדפת היא זו שיש לי עליה תשובה טובה- ככה זה בדרך כלל אצל אנשים....
ב) חוץ מזה התברר לי שכשאתה לא מגיב אז אתה לא מדבר עברית אלא אנגלית עם PILPILON....
ג) גם שמתי לב שעברית או אנגלית- אתה מדבר היטב! ולכן אני חושב שאת הערתך ש"אינך מעניין איש" (בתגובה 228158) תוכל בהחלט לשנות, אפילו אם קשה לך לצאת ועל במה אינך רוצה לעלות בעצמך. תן ל'מה שיש לך' לעלות!
האם זהו קולה השני של איילת? 228695
מאחר שבכתובת האימייל מופיע השם בועזסון, אשיב כאילו איילת היא הכותבת.
אם את מתפלאת שאני יודע עברית ואנגלית על בוריין, הרי שאת סובלת מדעות קדומות ו/או מחוסר ידיעה והבנה.
יש כבדי שמיעה נוספים שיודעים שפה זרה על בוריה נוסף לשפת האם שלהם, שבה הם קוראים וכותבים ברהיטות - וחלקם גם מדברים ברהיטות. אני גם מדבר, במקרה, בצורה שוטפת כמו כל אדם שומע, ואני בטוח ש"תופתעי" מכך לאור דעותייך המגובשות והשגויות על אופיה ומהלכה של "תסמונת אשר".

כבר כתבתי שאיני היחיד שמשתמש באינטרנט, ומי שרואה את קבוצת החירשים-עיוורים כקבוצה הומוגנית של חירשים מוחלטים ועעיוורים מוחלטים אינו יודע מה הוא שח.
לזוועתי, נתקלתי בדיסאינפורמציה מהסוג הזה גם באתר של "נא לגעת". שם כתוב בערך כך: למעלה מאלף חירשים-עיוורים חיים בארץ, רובם סובלים מתסמונת אשר, שמתחילה בחירשות מוחלטת ומסתיימת בעיוורון מוחלט. המרכז בירושלים יטפל באנשים ויכין אותם לחיי עיוורון"...

לא זו בלבד שזהו קשקוש מוחלט, אלא שזהו חוסר אחריות מזוויע לכתוב דברים כאלה באינטרנט, משום שאנשים צעירים, שאובחנו לא מזמן עם התסמונת, וגם כאלה שלומדים לחיות איתה מזה שנים, עלולים לקרוא פרוגנוזה איומה ושגויה כזו על עצמם ולהיתפס לנסיונות התאבדות.

קודם כל, אין זה נכון שרובם סובלים מתסמונת אשר - יש עוד סיבות לחירשות-עיוורון, כולל מחלות של הגיל המבוגר; אין זה נכון שכולם נולדים חירשים מוחלטים - אני נולדתי שומע; אין זה נכון שכולם מגיעים לעיוורון מוחלט - אני כבר נושק ל-‏50 ועדיין רואה קצת, ויש אנשים שעדיין רואים גם בגיל 80; לא אצל כולם מהלך המחלה זהה - יש כאלה שמאבדים את הראייה במהירות רבה יותר ויש כאלה שאצלם המהלך איטי יותר.

בקיצור, כל המחאה שלי מופנית נגד מי שמתיימרים ל"טפל" באנשים עם מוגבלויות, שאין להם (למטפלים) מושג בהן, מציגים תמונה כוזבת של מצבם של אותם אנשים וגורמים בכך נזק עצום לעתידם. שום רופא ושום מטפל אחראי לא יגיד לאדם שאובחן כסובל מ"אשר": "מחר תתעוור" - הן משום שלא ניתן לדעת זאת, והן משום שאין זו גישה חיובית. כמו כן לא ניתן "להכין את האדם לחיי עיוורון" - גם זה קשקוש. ניתן ללוות את האדם בעזרת שירותי ניידות, התמצאות, מידע על אביזרי עזר, עזרה פסיכולוגית ועוד.

אבל מה אני בכלל נזעק כאן? אני נמצא בפורום הלא-נכון. אתם מסיטים את הדיון למחוזות השאולין, ללוחמת הקונג-פו ולפילוסופים היוונים הקדמונים. אשריכם וטוב לכם שיכולים אתם לדון בעניין במונחים פילוסופיים גרידא.

ולי אתם קוראים "לתת למה שיש בי לעלות"? אשמח לקרוא הצעות קונקרטיות איך יכולה ציפור שבורת כנפיים לעופף לאחר שנפלה מגובה רב, כיצד ימטיר הענן גשם לאחר שנמס בשרב? אולי כבר הייתי "שם" ועכשיו אני אביר שנפל בקרב שותת דם מכל פצעיו? ואולי אני שיר שנגינתו נדמה מיתר אחר מיתר? ואולי אני רק ממתין לאוטובוס שייקחני מעולם, שבו כבר לא נותר עבורי דבר?

ואולי אני צריך את עדינה טל שתספר לי, שמחר אתעוור ותכין אותי לחיי עיוורון. אללי, שככה נפלו ידידיי.
האם זהו קולה השני של איילת? 228721
''מאחר שבכתובת האימייל מופיע השם בועזסון, אשיב כאילו איילת היא הכותבת.''

ובכן, איילת היא לא הכותבת (אם תתעמק בכתובת האינטרנט של הקורא בין השורות, תוכל גם לנחש למה).

בכל מקרה, אין לי מענה לבעיות שלך. אני שמחה שאחרים במצבך או במצב גרוע משלך מצאו פתרון לבעיות שלהם, גם אם הוא לא מוצא חן בעיניך. לא קראנו לך ''לתת למה שיש בך לעלות'' משום שנראה כאילו אין בך דבר פרט לרחמים עצמיים. יש לך דבר או שניים ללמוד משחקני נא לגעת בנוגע להשקפת עולם.
האם זהו קולה השני של איילת? 228776
ומי את, הגב' בועזסון מס' 2 הנכבדה, שתלמדי אותי דבר אחד או שניים? ומנין לך שאני מרחם על עצמי? אינך טועה קצת בייוס "מציאת פתרונות" לאנשים מסוימים? אולי "מצאו להם" פתרונות?
מצטער, עבורי לא נמצא עדיין פתרון.
וברור שגם הגב' עדינה טל לא תמצא לי פתרון.
ולכל היתר (מה שכתבתי למעלה) יש לך תשובה?
מה שענית לי זה בכלל לא לעניין. צר לי. התוקפנות שלך ממש לא במקום.
האם זהו קולה השני של איילת? 228782
אני קוראת בתגובותיך שלל רחמים עצמיים, בעיקר בגלל שאתה מחפש מי שיעזור לך ''כבד הראייה וכבד השמיעה''. כשייחסתי לך נקודת פתיחה טובה יותר (היכולת להתנסח ברהיטות על מחשב, היכולת להעזר בחבריך וכו') התעצבנת.

הפסימיות שלך בנוגע למי יכול לספק לך את הפתרון, מעידה על רחמים עצמיים. אני לא התיימרתי למצוא לך פתרון, בעיקר משום שאינני המטפלת שלך. את הביקורת שיש לך נגד ''נא לגעת'' השמעת, הגבתי לדברים העניינים, כתבתי את דעתי שאותה אתה מוזמן לא לקבל ובזה העניין סגור.

אגב, דעתי בנוגע לקבוצה התחזקה השבוע יותר, לאחר שראיתי את הקהל שיצא מההופעה וביליתי יומיים שלמים עם השחקנים בשיחות.
אגב, התעמקתי בתגובותי(י)ך... 228781
עד כה דיברת בלשון זכר, ולפתע הפכת לנקבה, אז אולי תספר/י לנו מי הוא/היא הכותב/ת?
אגב, התעמקתי בתגובותי(י)ך... 228783
אם תסתכל בכתובות האימייל (כפי שהוכחת שאתה יכול), תראה שמדובר באנשים שונים שמחוברים ממקומות שונים.

לא הפכתי ''לפתע'' לשום דבר ואיני חייבת לך דין וחשבון בנוגע לבני משפחתי הגולשים באתר והשמות תחתיהם הם בוחרים להגיב. חבל שאתה מתעסק בקטנות במקום לענות לעניין שהעלה הקורא בין השורות.
אגב, התעמקתי בתגובותי(י)ך... 228813
בניגוד גמור אלייך דווקא משמיע "הקורא בין השורות" - אם אתייחס לזכר שביניכם (או לפחות למי שכותב כך) - דברי טעם, ואני מודה לו על מחמאותיו. אינך חייבת דבר לאיש, אבל את מזלזלת בי כשאת סבורה, שאיני מבין שמדובר בבני משפחתך. בין אם הכותב הוא בעלך או מישהו אחר, עדיין אלה הם שני ראשיה של אותה גורגונה (סליחה על ההשוואה הגסה) ושניכם יושבים תחת אותו עץ תאנה ונהנים מאותם פירות. אני שמח שלפחות לאחד/ת מכם יש קצת יותר בינה בקודקודו. ואת דבריי אלה אני כותב מתוך מודעות לתוקפנותי, שנובעת מתוקפנותך, שנובעת מתוך כך שאת עובדת עבור עדינה טל וחשה אולי כלפיה - כדרך שחש לעתים עובד כלפי מעבידו - נאמנות בלתי מסוייגת או צורך להגן על מקום עבודתו- לעתים מחשש לאבדו. אולי משום כך את מגינה עליה בלהט כזה.
אוקיי, נניח שהכל טוב כפי שאת אומרת. אני איני סבור כך. אני סבור שאת פשוט אינך "מקשיבה" לטיעוניי כי אין בך היכולת להקשיב. את משוחדת מראש כמקבלת שכר מהסיבות שמניתי בפיסקה הקודמת, ולכן אינך יכולה להיות אובייקטיבית.

אני מוצא עצמי חוזר על עצמי שוב ושוב כמו תקליט שבור.
מעולם לא אמרתי שיש לי משהו נגד השחקנים ו/או הדרך שבה הם מבטאים את עצמם. בלי להתייחס אל מי שמפעיל אותם אני מלא הערכה כלפיהם ושמח עבורם שנמצא להם פתרון. טענותיי מופנות כלפי המפעילים אותם ויומרותיהם, אבל את זה אינכם מסוגלים להבין, כנראה.

נדמה לי שכבר מיציתי את הדיון יותר מפעם אחת, ואני באמת מבקש להפסיק עם זה. אתם - כל שאר המגיבים - חופשיים לנפשכם, לדון בעניין מנקודת מבט תיאטרלית, הירואית, פילוסופית, תרבותית או כל נקודת מבט אחרת, להרחיק עד סין, ואם תרצו - גם עד המאדים - בנסיון להוכיח את טענותיכם. I raised my case.
אגב, התעמקתי בתגובותי(י)ך... 228821
האם לא ציינתי כבר קודם שאיני עובדת של העמותה או של עדינה טל, אלא אך ורק מתאמת את ההופעה בבוסטון שהתקיימה לפני יומיים‏1?
עבודתי היתה התנדבותית בלבד, לאחר שהכרתי את פועלה של הקבוצה ופועלם של מנהליה.

עם כל הטענות שלך כלפי "המפעילים אותם ויומרותיהם", אתה עדיין חושב שהשחקנים הם מריונטות ומהכרות אישית עם השחקנים, אני יכולה להעיד שאין הדבר כך. בכל אופן, הערכתך לא נראית בתגובותיך ושמחתך לוקה בחסר משום שאתה סבור שבעצם הפעלת הקבוצה נגזל כסף שמגיע לך. אתה גם ממעיט בערך עצמך בכך שאתה סבור שאף אדם רואה ושומע לא מסוגל להבין את חייך, אבל שוב, הבעיה היא שלך ושלך בלבד.

1 ובכך תמה "עבודתי" עם עמותת "נא לגעת".
האם זהו קולה השני של איילת? 228770
א) שים לב: אתה מאשים אותנו בקפיצה למסקנות
והנה אתה חוטא באותו דבר!
מסתבר שכולנו עושים אותה טעות מדי פעם אבל
השאלה היא גם שאלה של מידה. צריך להיזהר.
לי אין שום נסיון בטיפול בעיוורים או בעצם
בכל מום קשה אחר. אני מלא הערכה למי שסוחב
את עצמו דרך החיים עם 'חבילה' כזו יום אחרי
יום. אינני מתפלא שאדם כמוך מתבטא היטב
וביותר משפה אחת- אבל אני מעריך זאת אצלך
יותר מאשר אצל 'נורמלי' כמוני, אם זה לא
פוגע בך. והנה אני קופץ למסקנה (זו
שהתכוונתי אליה בתגובתי הקודמת): אם אתה
ממשיך ועונה לנו, "מתקיפיך", בלהט ורהיטות
כאלה, איני חושב שאתה שבור כנפיים. אולי
מרוט כמה נוצות. נפלת כנראה פצוע (היה
מורגש כבר מהתגובה הראשונה) ואיבדת דם,
אבל מסתבר שיש בך עדיין דם חם! חם מאד!

ב) אני מניח שאי אפשר להכין אדם בדיוק
לחיים כאלה שיהיו לו. אני מניח עם זאת שיש
מטפלים (בבעלי מום או גם במחלה קשה)
החושבים שמוטב להכין אדם לגרוע ביותר. אז
אין חשש ש'יופתע' לרעה. ברור שיש מי שיחלקו
על גישה זו, אפילו אם תיעשה תוך שימת לב
לתגובות הקשות חו"ח שציינת. אולי זו "גישה
לא חיובית" אבל מצבו של המטופל "חיובי"
לעומת מה שצפו לו מראש.
of course they did 227987
What makes Beethoven so wonderful is the sounds that come out of the silence he was surrounded in. it can pretty much be compared to the Beatles before and after drugs. much better after the composer has an awareness expanding experience.
Van Gogh does in fact work to express his illness and make people understand.
Vasili Kandinsky worked to portray his very strange condition called synesthesia.
Curt Cobain tried to let people look inside of him and see the darkness.
i'm afraid you have a very plain and simple (and oh so wrong) idea of what art is. what defines everything, from a baby's little hand to the ocean itself, both objects and ideas is not the stuff they are made of, but rather the space around them, more precisely the border between the "thing" and what is "not the thing". these borders are what defines everything, and this show explores exactly those borders. people are not defined by their disabilities, but that is a fact easily forgotten. so many disabled people would have liked to remind themselves of what those borders are really made of.
you can argue with the technical skill of the performers, but you can't argue with the message.
you would have liked to take the troupe and put on a show like any other show. well, this show ain't nothing like any other show. that's what it's all about.
of course they did 228043
Just one question: have you ever seen a show of people with Autism?
We're not arguing "what art is" here. I'm arguing against using people with sensory disabilities to make money, from which others (those who are using them( enjoy in the end - not those who really need the money and help .

of course they did 228331
an essential part of belonging to society is giving back to it. the Nalagaat people have managed to do that through their art. you are concerned about the fact that this is an extremely small group, and i share that concern with you. i think the group should deal with more people, hopefully, all of them. take for example Itzik, one of the performers. the man has an amazing inner world which can easily enable him to be a writer, literature critic, journalist and whatnot. is theater the best thing for him? i'm not sure. however, it's a start. he now knows he can (through hard work) do many things which are considered outside the scope of his abilities. i think the group should be less about theater, and more about giving these people the freedom to do whatever they choose. however, this is a start, limited by available resources. Adina's unbelievable hard work is in what she knows how to do, namely theater. As this is a start, it also needs some business sense (provided by Eran Gur) to enable it to survive, which is so not trivial. about the fact that other people need more basic things like food and shelter, i don't feel as this contradicts Maslowe's hierarchy of human needs, but rather complements it. from what i got from the show, the need to communicate and be heard is so acute to these people (which is taken for gratanted by us), that this lack of communication can even drive some of them to suicidal thoughts.
as for the "freak show" analogy, i have to admit that i understand how someone looking at the show through these eyes might percieve it as such. it is not a great performance of theater. the technique is sometimes similar to borderline "training" as you claim. still, i think it is not meant to be a display of theatrical skill (eventhough in Adina's mind it is), but rather a display of spiritual achievment, albeit technical in nature. in that sense, it can be compared to a master warrior from Shaolin, who through training (which looks from the outside as very technical) can achieve things way outside of human ability.
of course they did 228334
ולהמשיך את נקודת ההשוואה לנזירי השאולין.

מישהו חשב פעם כמה מסובכת הסצינה שבה אחד השחקנים עומד על שולחן, אוחז בידיהם של שני שחקנים אחרים (לא מתורגמנים, אלא שחקנים) ובעזרתם קופץ מהשולחן? טריוויאלי לכל אדם, על גבול הבלתי אפשרי לחרש-עיוור.
אולי אפשר גם אחרת... 516899
הייתי במופע ואני מכיר את נושא המוגבלות מקרוב (אמא ודודה). אני מאוד התפעלתי מהערצת הקהל לאחר המופע. סיפור אישי - ניסיתי למצוא לאימי מלווה צמודה (שתהיה גם חברה) ולא כל-כך הצלחתי כי אנשים מתלהבים אחרי המופע, אומרים כל-הכבוד ללהקה - אבל בחיי היום יום הם כבר שוכחים שאתמול היו במופע. אם מופע כזה היה על-מנת לגייס קהילת מתנדבים בכל ערי הארץ שיוכשרו (כמו כלבי נחיה) ללוות עיוורים-חרשים ולהיות חברה עבורם אז המופע הזה הוא מצווה (כי יוכל לסייע גם לאותה קבוצה קטנה שמופיעה כשהמופע ירד וגם לכל הקהילה הזו בארץ). במתכונת הנוכחית המופע הוא קצת התגרות בקהל המקורב אישית לנושא. אם המופע יהיה מנוף לעבודה נוספת ולא רק לסיסמאות של ''חברה טובה יותר'' אז הוא יכול להיות באמת פריצת דרך אמיתית בתחום. צריך לרתום באמצעותו לקהילת מתנדבים מקצועית (שרק מתאימים יוכלו לעבוד בזה). שמעתי שיש כלבי נחיה רבים שלא עוברים את הקורס - וכך צריך להיות גם עם מתנדבים בתחום הרגיש הזה. המופע הזה הוא כמו הבאת תורמים למוסד, הרשמתם ושחרורם בלי לגייסם (והכוונה שלי היא גיוסם לא למרכז הספציפי והיפה הממוקם בחוף הפסטורלי ביפו - אלא גיוסם לעבודה אישית קשה בבתים ובשכונות).
תוספת להודעה הקודמת 516945
אין במה ששמתי בהודעה הקודמת כל ביקורת על מרכז נא לגעת ועל עבודתה הברוכה של עדינה טל ושל צוות נא לגעת - יש במה שרשמתי רק רעיון לפתח קצת את הרעיון מתוך היכרותי את התחום. נתקלתי בעדינה טל והחלפתי איתה כמה מילים והתרשמתי שהיא פתוחה, סקרנית ומקשיבה.
תוספת להודעה הקודמת 516949
כפי שניתן לראות, ההודעה של איילת, שאליה הגבת, היא משנת 2004. כידוע, דרכה של רשת האינטרנט היא שיש בה תנועה מתמדת וזרימה מתמדת - וכך קרה שאיילת כבר איננה פעילה באתר הזה. אולי כדאי שתנסה לאתר גורמים הקשורים בנושא החרשים-עיוורים באופן ישיר יותר ותפנה אליהם את הרעיונות שהעלית כאן.

כל טוב ובהצלחה!
תודה 516963
הייתי גם בדיאלוג בחשיכה וגם במרכז 'נא לגעת' ואף פעם לא ראיתי כזו תרועה ופרגון להצגה כמו להצגה 'לא על הלחם לבדו'. אני חושב שמקום כמו מרכז 'נא לגעת' יכול להכשיר גם עובדים סוציאליים או אנשים סוציאליים לעבודה בתחום (זו יכולה להיות הכשרה נוספת ולא יחידה). לעדינה טל העברתי את תחושתי (ראיתי אותה ליד המרכז ביפו - טיילתי שם, אני לא מהאזור). אז אם מישהו קורא את ההודעה הזו ויכול לקחת את הרעיון ולהרים אותו - אני אשמח. לגבי אימי - היא לא מסכנה ואבי, אחיותי ואני משתדלים לסייע ככל יכולתנו. לגבי הערתך לגבי פניה לגורמים - אז קצת לא נעים לי להידפק על דלתות ואני רואה את האינטרנט כמקום לגיטימי להעברת מסרים.
תודה 516964
לגיטימי כן, בהחלט, האינטרנט יעיל, לצורך העניין, בעיקר כמין מקום שבו אומרים סוף-סוף בקול רם את הרעיונות שמתבשלים בלב בשקט. אבל אם אתה נושא בליבך איזושהי תקווה שהאינטרנט יהווה בסיס שממנו משהו יתחיל לזוז - זה נראה לי די חסר תוחלת. לא חשבתי בהכרח על משהו כמו הפגנת מסכנות, התדפקות על דלתות ובקשות רחמים, אלא יותר על הכיוון של יזמות עסקית - אולי בעזרת ייעוץ שיווקי מתאים, לפחות בהתחלה (זה דורש איזושהי השקעה כספית - ראית כבר בעצמך שדברים לא זזים מתוך טוב-לב נטו).
תגובה 516965
תודה. אני עובד במקום ציבורי ואין לי מספיק נסיון עסקי. אשמח אם מישהו ירתם לעניין לתרום לקידום רעיונות ולעזרה (אפילו בהסעות, בהגעה פיזית למקומות רלוונטיים וכו'). אני לא אריה ואני מודע לזה. אשמח לחבור לאריה מתאים (בהתנדבות).
''נא לגעת'' בבוסטון גלוב 226779
ערן גור גאווה לאומית 268951
חברים יקרים

1.אני ממליץ לכולם להכיר את האדם הנפלא "ערן גור"

2.עבדתי איתו מספר שנים הוא עושה מכלום אימפריה,הוא אדם

שדבק ביעדיו ומדביק את כולם ברעיונתיו ובדרכו המיוחדת

3.טוב שאנשים כמותו עושים למען אחרים

4.תמשיכו להצליח אתם מודל לחיקוי
במרחק נגיעה 420348
גלי ברגר כותבת על "נא לגעת". הארץ: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/789420.html

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים