מסעות השליחים 217
הבלוז, הרוק והגאולה
מימין לשמאל: טל ליבני (תופים), ערן סנדרי (בס), מיץ' ויוקר (גיטרה אקוסטית, מפוחית וחליל), חמי רודנר, צ'לי סיגלסקי (גיטרה), נעם רפפורט (קלידים).
(צילום מתוך עטיפת הדיסק)
נעם רפפורט הוא קלידן, המונדיסט, ובכלל - בחור טוב. הופענו ביחד בפרוייקט רוק מתקדם שלו לפני שנים מספר, ועדיין מהדהדות באזני יללות השבר שהפיק מאורגן ההמונד שלו. זמן קצר לאחר אותו פרוייקט הצטרף נעם ללהקת "שליחי הבלוז" - אותה להקה המלווה בימים אלו את חמי רודנר באלבומו החדש - "גאולה". קפצתי על ההזדמנות, והרי התוצאה לפניכם, בשני חלקים. הראשון - התרשמותי מהאלבום בטרם דיברתי עם נעם. השני - ראיון.

הדבר הבולט הראשון הוא, כמובן, תמונתה של הבחורה הערומה המחזיקה תצלום בוער של רודנר על גבי הדיסק עצמו. מספר ידידים כבר הביעו תרעומת על היותה של הבחורה מטושטשת ושל תצלום הרודנר ברור וחד, וטענו בלהט כי לו היה זה האחרון רוקיסט אמיתי, היו פני הדברים הפוכים. אכן, אכזר הוא קהל המאזינים בארצנו.

והנה הגיע הרגע, ושמתי את הדיסק במכשיר, והאזנתי. למה? זו שאלה מעניינת, ועדיין אני מהרהר בה.

שני שירים מתוך האלבום - "בואי נפרד" ו-"גאולה" - הספקתי לשמוע ברדיו, וממש לא אהבתי. המוסיקה נשמעה לי סבירה (ביחוד תפקיד בס יפה ב-"בואי נפרד"), אבל המילים ("הו מתוקה שלי, פישלת בגדול" ו-"נשקי אותי עכשיו, נשמה") עצבנו אותי. לאחר האזנה לאלבום הבנתי - אלה לא השירים הטובים בו (לדעתי), אלא רק, מחוסר מינוח אחר, הגלגל"צים ביותר.

יש בו, באלבום, מספר קטעים הנשמעים באופן חשוד כגרסאות כיסוי לשירים ישנים, מוכרים, אהובים, שנות השישים־שבעים, ואשר יכול אדם לדפוק ראשו בקיר יום שלם מבלי להצליח להזכר בשמם. "בואי נפרד", על פתיח הקלידים שלו המזכיר נשכחות; "אולי בכל זאת סאלי (1)", שאני מוכן להמר על שייכות מלודיית הפתיחה שלו לאיזה שיר שהכרתי פעם; "כל אחד והבוב שלו", המזכיר את האחים בלוז עד כדי כך שכבר דימיתי לשמוע את הסקסופון של לו מריני מענטז בואך הפזמון החוזר; "גאולה" (שוב פתיח קלידים).

ויש גם קטעים אחרים - רוק ישראלי צרוף וטוב, הנשמע (במדה זו או אחרת) כהמשך ישיר ל-"איפה הילד". "אין רוקנ'רול בעברית" הוא כזה, "מה היה", "לזרום עם הרוח".

שני קטעים, באופן מוזר למדי, נשמעים לי כשילוב של שניהם. "יהיה אשר יהיה" מהווה שילוב (מהנה ביותר, בעיני) בין סגנונו ה-"רגיל" של רודנר לבין "The Sun Machine is Coming Down" של דיויד בואי. לתת ההכרה פתרונים. "מילים נוזלות" נשמע גם הוא כהכלאה בין רודנר לבין משהו פסיכדלי שודאי זכרתי את שמו פעם - והתוצאה בהחלט נעימה. פרט לכך, יש קטע פתיחה קצרצר ופסיכדלי משהו גם הוא, והשיר האחרון - "הייתי אור" - שאיתו לא הצלחתי להתחבר בשום פנים ואופן. הוא דיכא אותי עד עפר במונוטוניות מרגיזה עם מעט זעקות שבר לחימום האוירה. היות והוא ממוקם, בחכמה, בסוף האלבום, התעלמתי ממנו בעליצות.

רודנר חתום על העיבודים ביחד עם עידו אגמון, אבל נראה לי כי לשליחי הבלוז היתה השפעה כזו או אחרת עליהם. השליחים מופיעים בימים כתיקונם כלהקת קאוורים (גרסאות כיסוי), ואפשר לשמוע בנגינה ובסאונד שלהם היכרות עמוקה ביותר עם סגנונות המוסיקה של שנות השישים־שבעים. הנגינה משובחת (למעט, אולי, החליל ב-"יהיה אשר יהיה", שנשמע מוזר ביותר), והשירה של רודנר נשמעת, לדעתי, טוב מתמיד. איני יודע מה פירוש "הפקת שירה" - באלבום נתן הקרדיט הזה ליהודה עדר - אבל יהיה אשר יהיה הדבר, הוא עשה לרודנר רק טוב. האלבום נטול זיופים כמעט לחלוטין, ורודנר (כרגיל) נשמע כמתכוון למה שהוא אומר, בניגוד לכמה זמרים אחרים במקומותינו.

ובאמת, בסופו של דבר, כיף להאזין לאלבום הזה. רודנר עושה, כך נראה לי, בדיוק מה שהוא רוצה, לא פחות ולא יותר, בדיוק את המוסיקה שאותה הוא נהנה לעשות. הוא לא בא לחדש (ואכן, הוא לא) או לשנות סדרי עולם. הוא, לדעתי, בא לתת לקהל שלו מוסיקה טובה שתעביר בנעימות שעה ומשהו מהחיים, אולי עם מעט הרהורים, היות והמילים בכל זאת מעוררות מחשבה לעתים, גם אם אותה מחשבה אינה חדשנית לגמרי בפני עצמה. (מצאה חן בעיני במיוחד השורה "אין רוקנ'רול בעברית - לא יהיה yeah, yeah, yeah" מתוך "אין רוקנ'רול בעברית" - אבל אני נוטל לעצמי את הזכות להיות פשטני לעתים.)

לאחר ההאזנה לאלבום וכתיבת הדברים שלמעלה, נגשתי לראיין את נעם. הכתוב למטה אינו תמליל השיחה המדויק, אלא תמצות שלה, תוך שמירה על רוח הדברים ככל שנתן.

אפקט מיץ'

ניר: בהרבה מהשירים יש קטעים שנשמעים לי מוכרים. ב-"סאלי", למשל מלודית הפתיחה... (שר אותה) מה זה?
נעם: אה - "Sweet Home Alabama" כזה?
ניר: זהו! זכרתי אלבמה, אבל לא את השאר...
נעם: למעשה, בשיר הזה חמי רצה שנשמע כמו משהו מתוך "Ziggy Stardust" של דיויד בואי. זה מה שהיה לו בראש. אני לא זוכר שמישהו דיבר על אלבמה בכלל. לא יודע מאיפה זה בא. לפעמים יש לך קטעים מוסיקליים בראש ואתה אפילו לא יודע שהם שם... כל מה שאני יודע זה שחמי רצה שזה ישמע כמו שיר רע מהתקופה הזו של דיויד בואי.
ניר: אגב בואי - יש שיר אחד שמזכיר לי את "The Sun Machine Is Coming Down" שלו, ההוא עם החליל ("יהיה אשר יהיה" - נ.י.).
נעם: מיץ', הסולן שלנו, מנגן בחליל.
ניר: מה באמת הקטע עם החליל הזה? הוא נשמע מוזר.
נעם: מוזר מאיזו בחינה?
ניר: (משמיע קולות נשיפה)
נעם: (צוחק) טוב, שמע, כי מיץ' הוא לא חלילן מקצועי, הוא לא מתאמן הרבה בבית. אז נקרא לזה "אפקט מיץ"'...
ניר: כמו גידי גוב והחלילית בכוורת.
נעם: בדיוק, כמו החלילית של פוגי... שמע, זה לא בדיוק חליל מקצועי, אבל מצד שני זה נותן סאונד של חספוס - סאונד לא מופק מדי. זה נשמע אמיתי.


(צילום מתוך עטיפת הדיסק)



Show אותנטי

ניר: באמת, הסאונד של האלבום לא נשמע מופק מדי. הוא נשמע חי כזה.
נעם: זו הכוונה. בכלל, התקליט הזה הוקלט בזמן אפס. כמעט כל החומר, פרט לשירות, קולות רקע וחליל, הוקלט Live (כלומר, כאשר כל הנגנים מנגנים ומוקלטים בו זמנית, בניגוד להקלטת ערוצים, בה מנגן כל אחד מחברי ההרכב בנפרד והערוצים הנפרדים משולבים לאחר מכן - נ.י.), כאשר פה ושם יש העלאות (הקלטת ערוץ נוסף על החומר הקיים - נ.י.) - שירה, קולות, חליל. "בוב", למשל, הוקלט Live לגמרי, כולל שירה, במכה אחת.
ניר: נשמע האחים בלוז, השיר הזה.
נעם: מבחינתי, אלה שליחי הבלוז.
ניר: אה. ספר לי על שליחי הבלוז. מי, מה, למה, מי הקים?
נעם: הלהקה הוקמה בתור הרכב בלוז לפני בערך ארבע שנים על־ידי צ'לי, הגיטריסט שלנו. היו שם נגנים אחרים, ולאט לאט הם התחלפו והגענו, לפני שנה, להרכב הנוכחי. השם "שליחי הבלוז" נשאר מאז - אנחנו כבר כמעט לא מנגנים בלוז, למעשה. אפילו חשבנו פעם לשנות את זה. אמרנו - "שליחי הבלוז"? כבר לא מנגנים בלוז, מי כבר בא לשמוע בלוז? אולי נשנה את זה ל-"שליחי הרוק"? אולי פשוט ל-"השליחים", ונבוא להופעות עם מדים של פיצה וטוסטוסים... בסוף החלטנו להשאר "שליחי הבלוז" - כבר מכירים אותנו. בכל אופן - צ'לי הקים את ההרכב, אני באתי בתור קלידן מחליף לערב אחד ונשארתי עד היום. מיץ', הסולן, הגיע עוד לפני. הוא גדל בשיקאגו - זה מה שנותן לו את המבטא האותנטי, הלא־ישראלי.
ניר: ומה הוא עשה באלבום, בלי להיות הסולן?
נעם: גיטרות אקוסטיות, מפוחית, חליל צד וקולות רקע מפעם לפעם.
ניר: גם אתה, אני רואה, עשית קולות רקע.
נעם: למדתי לעשות את זה בעבודה עם השליחים...
ניר: הלהקה, במקור, היא בעצם להקת קאוורים.
נעם: הרעיון של הלהקה הוא להביא לבמה את החמרים והשירים שהרבה אנשים מתגעגעים אליהם ולא יכולים לראות אותם בהופעה, דברים שלהקות קאוורים אחרות מפחדות לגעת בהם. אנחנו מנסים לתת את ה-Show האותנטי.
ניר: מה זאת אומרת Show אותנטי?
נעם: תנועה על הבמה, תלבושות - מעילים של פעם, כובע הבוקרים של הסולן... בכל אופן, כל מה שאחרי 1975 אנחנו לא מנגנים. מבחינת סאונד, יש את ההמונד ואת הפנדר רודס שלי (כלי מקלדת שהיו נפוצים בשנות השישים־שבעים - נ.י.), הפנדר החבוטה של צ'לי, והסולן שלנו הביא בס פנדר משנת 62'.

חמי משך לי ברגל

ניר: מי מנגן בס?
נעם: ערן סנדרי.
ניר: חמי לקח לו חלק מהעבודה - הוא מנגן בס בעצמו בשני שירים.
נעם: זה עניין של סאונד. חמי רצה נגינה בס עם מפרט ב-"בואי נפרד" וב-"מה היה", וערן רגיל לנגן בלי, אז חמי ניגן את זה בעצמו. עכשיו ערן, בלית ברירה, לומד לנגן עם מפרט כדי שיוכל לעשות את זה בהופעות.
ניר: חמי לא לוקח בס בהופעה?
נעם: לא. הוא אומר שהספיק לו. עכשיו הוא רוצה להרגיש איך זה להיות זמר כשמאחוריו להקה.
ניר: ומה בעצם קרה? להקת קאוורים מופיעה, ולפתע, יום אחד, מגיע חמי רודנר... מה קרה שם?
נעם: בדיוק ככה. להקת קאוורים מופיעה ב-"בארבי" בת"א, באמצע ההופעה אני מרגיש שמישהו תופס לי את הרגל מאחורה - אני מסתכל ורואה את חמי רודנר. הוא שואל אותי - "אפשר לעלות לבמה לשיר אתכם?" זה היה באמצע שיר, כשניגנו את Knocking On Heaven's Door. אמרתי "בטח, בוא תשיר". הוא שר את זה, ועוד משהו, Wild Thing, אולי, וכשהוא ירד מהבמה הוא אמר לי "אני חייב לדבר אתכם אחרי ההופעה, לא סתם באתי להופעה הזאת". ואז הוא סיפר לנו שהוא רוצה לעשות תקליט, ושהגיטריסט של "איפה הילד", אופיר בן עמי, המליץ לו עלינו. הוא אמר שהוא נדלק, ושנראה לו שנעשה משהו גדול ביחד. חודש וחצי אחר כך כבר הופענו בפעם הראשונה, בסגירה של ה-"לוגוס" בת"א.
ניר: כבר עם החומר המקורי?
נעם: כן - "סאלי" היה שם, ועוד כמה דברים, וקאוורים.
ניר: אבל החומר היה מוכן מראש?
נעם: כל השירים כבר היו מוכנים, פחות או יותר. פה ושם מילים השתנו, דברים השתנו, אבל הבסיס היה מוכן.

מחושך לאור

ניר: ראיתי שרודנר חתום על העיבוד, ביחד עם עידו אגמון. מי זה?
נעם: עידו אגמון היה פעם גיטריסט של להקה שנקראה "הגן האנוכי", וחמי מנגן איתו בהופעות אקוסטיות. חמי חיפש מישהו שיפיק מוסיקלית את התקליט, ואחרי כמה אנשים שלא התחברו אלינו או לחומר, הוא הביא את עידו. ועידו באמת עשה עבודה יפה.
ניר: אבל נשמע לי כאילו גם אתם השתתפתם בעיבודים.
נעם: זו נקודה קצת כואבת. גם אנחנו השתתפנו בעיבודים, ויש קטעים שלמים שאנחנו הבאנו. ב-"לזרום עם הרוח", למשל, כל הקטע האמצעי בא מאיתנו. לעולם אל תאמין למה שכתוב בקרדיטים.
ניר: גם מבחינת אופי הנגינה, נשמע הרבה פעמים כאילו עשיתם מה שאתם רוצים.
נעם: קח לדוגמה את "בוב" - חמי אמר פשוט, "נגנו את זה". עיבוד אינסטנט.
ניר: מה הקטע עם השיר האחרון, המוזר ההוא?
נעם: אחרי כל הרעש והבלגן - שיר שקט. המילים של השירים באלבום הן די אינטימיות, ולפעמים העיבוד מסתיר את זה. השיר האחרון מחזיר אותך לתוך האינטימיות שאיבדת, בשמיעה ראשונה, בכל אופן. אחר כך, כשאתה מבין את הקונספט, הכל מתחבר.
ניר: מה הקונספט?
נעם: דיברתי על זה עם חמי. הקונספט הוא יציאה מחושך לאור. שים לב להתחלה: "אין רוקנ'רול בעברית", "מה היה", "בואי נפרד" - קשיים ופרידות. ואז, לאט לאט, התקליט יוצא מחושך לאור: בסוף יש לנו את "גאולה" ואת "יהיה אשר יהיה", אופטימיים יותר.
ניר: איך אתה מסכם את האלבום הזה מבחינתך, ומבחינת שליחי הבלוז?
נעם: אני מאד גאה בתוצאה. יש אולי שיר או שניים שאני לא מתחבר אליהם, אבל בסך הכל, התוצאה משקפת טוב גם את השירים של חמי וגם את הלהקה. גם ההפקה היתה מאד מהירה, וזה טוב. כמו פעם - תקליטים של לד זפלין היו מוקלטים בימים. היום הרבה הפקות נסחבות ומאבדות פוקוס. מוסיפים דברים, משנים, ובסוף אף אחד לא זוכר למה באמת התכוון המשורר. מהבחינה הזו, התקליט של חמי מפוקס, והקונספט נשאר ברור.
ניר: האנשים בלהקה מרוצים?
נעם: בהחלט.
ניר: גם אני. בוא נאכל משהו.
קישורים
גאולה - קנו את הדיסק במיתוס
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

פישלת בגדול 4678
כתבה חביבה ביותר, וויכוח אחד קטן לי עם הכותב: דווקא המילים של "בואי ניפרד" נפלאות, בעיני. ודווקא השורה המצוטטת, "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול". כי אפשר להבין את זה בכל מיני כיוונים מבחינת מצב הרוח של הדובר: כועס, מריר, משלים בצער, שמח לאיד, מתנשא, לועג... או איזשהו שילוב של כולם. ואת כולם השורה הזו מביעה בעוצמה לא קטנה. אצל זמרים יותר אקספרסיביים בשירתם (שלום חנוך?) היה אולי הטון מסגיר את מצב הרוח. אצל רודנר לא, וזה אולי לגנותו אבל יוצא טוב, כי זה משאיר את האופציות פתוחות. גם שורות אחרות בשיר מרחפות בין סרקאזם-כועס לסרקאזם-לועג: "בואי ניפרד, נעשה את זה יפה; את הרכוש, כבני תרבות, נחלק על כוס קפה", וגם "הכינו את הממחטות - אולי תבכו".
פישלת בגדול 4682
כולי תקווה כי ניקוד ה-'ת' בכותרת תגובתך הוא שוא ולא פתח...
בכל אופן - ודאי שעל טעם ועל ריח אין להתווכח (כמדומני שהקפדתי לציין כי אלו דעותי האישית מספר פעמים בגוף המאמר), אך אוכל רק להבהיר לך מדוע בי - אישית - לא עוררו המלים את אותה תגובה חיובית לה זכו ממך. הסיבות הן שתיים:
1. באופן כללי - אני מתעב שירי אהבה, אהבה נכזבת, פרידה, געגוע לאהוב וכל שאר הירקות מסוג זה. יש, לדעתי, כמות מוגזמת ומופקעת שלהם.
2. הצירוף "הו מתוקה שלי" - הנשמע ארכאי משהו, ומיד לאחריו "פישלת בגדול" - שפת "רחוב" כביכול - צורם לי מאד. ביחוד כאשר רודנר הוא זה השר אותו. משום מה קשה לי לשמוע את רודנר מוריד את עצמו לשפה כזו - וזה גם המקרה ב-"נשקי אותי עכשיו נשמה".

זוהי, כמובן, דעתי האישית.
נפלת חזק 4688
הייתי מודע לשתי האפשרויות בקריאת הכותרת של תגובתי הקודמת, אבל אין לי שום כוונות מאחורי הקריאה בפתח, כפי שהבהרתי במשפט הראשון. גם כאן אין לי כוונות אמיתיות בכותרת, סתם להמשיך את הקו המרושע.
כל עוד המאמר לא מפוצץ בתגובות, אני שמח לחטט בקוצו של יוד בשורה "הו מתוקה שלי, פישלת בגדול".
"מתוקה שלי" ארכאי? נדמה לי שיצא לי להגיד זאת כמה פעמים לחברתי לשעבר. ממילא לא מדובר במשהו שהדובר "באמת" אומר לאהובתו לשעבר (עזובתו?) בדלת אמות אלא במין "מכתב פתוח". לא יודע, נשמע לי טבעי. ומספיק עברית-מדוברת כדי ללכת עם -

"פישלת בגדול": זו מילת סלנג שכנראה נחוצה ביותר בעברית. ראה, למשל, מאמר אחד אחריך, של יואב גלעדי. כתוב באופן כללי בעברית גבוהה למדי, ונזקק בכל זאת למילה "פשלה", אמנם במרכאות. מכל מקום, לא מתאים לחמי רודנר? "בן אדם ... להעביר איתו את הלילה", ו-"נפלת חזק", משני השירים הראשונים שעולים לי בראש, לא יקנו לו את אות לגיון הכבוד של האקדמיה ללשון.
אוהו ואוהו... 4695
ובכן, אני מוכן להאמין שחברתך לשעבר זכתה להיות "מתוקה" בפיך, אבל ספק הוא אם היתה היא "הו". "הו מתוקה" לוקח אותך לעבר הרחוק
- O Captain My Captain
- ומרה היא הפתעת ה-"פישלת"...

אין לי בעיה עקרונית עם סלנג - אינני חף משימוש בו, ואף משתדל להוסיף לו ביטויים מקוריים משלי. הבעיה, מבחינתי, היא במיקום ובעיתוי. מילות השיר הזכירו לי, איכשהו, מוסיקה מזרחית - אותה אני מתעב במיוחד (הלאה הפוליטיקלי קורקט! הלאה הזמר המזרחי!) שיריו הקודמים של רודנר - אלה שהזכרת - חפים, לדעתי, מבעיה זו. הסלנג בהם, איכשהו, צרם לי פחות.
הו, כולם ביחד: הו, ועוד הפעם: הו 4809
הו ניר, נאה דרשת. לקח לי יומיים למצוא תשובה לטענתך הכל כך נכונה, לכאורה, בדבר הזיוף שב"הו". לא שאני עקשן למצוא תשובות; אני מקווה שאני יודע להכיר בטעויות. אבל כאן הייתי צריך להתמודד עם האינטואיציה שלי, שהתעקשה לקבל את "הו מתוקה שלי" באהבה רבה. כמובן, ייתכן שקהתה בלוטת העברית שלי.
אבל אני חושב שיש לי הסבר: העניין הוא שוב בכך שלא מדובר באמת בחלק מדיאלוג, אלא במין הצהרה, "מכתב פתוח" כאמור, שרק מתחפש למונולוג מדובר. בהקשר כזה דווקא החגיגיות של ה"הו" תורמת הרבה, מוסיפה נפח הצהרתי ועוד שמץ של סרקאזם. כלומר, אפילו בלי שיקולי משקל אני מעדיף "הו מתוקה שלי" על "מתוקה שלי" בלבד.
באחד מאותם צירופי מקרים חביבים, בדיוק כשעליתי על זה (בעת נסיעה, מול סמינר הקיבוצים בת"א), ובעודי מנסח במוחי את התגובה, החל להתנגן ברדיו השיר האמור. חרף נטייתי הראשונית להחליף תחנה בהיסטריה (כי המוזיקה שלו נמאסה עלי כליל) הכרחתי את עצמי להקשיב שוב למילים. ובכן, אני עדיין חושב שרובו נפלא, אבל הבית הראשון הוא זוועה. השורות "זה קצת קשה" ו"אבל זו התשובה" חלשות והורסות מומנטום, אבל בלתי נסלחת היא השורה "נכון שזה מרגיש כואב". את האנגליזם הנורא הזה צריך לסקול בכיכר העיר.
(כותרת התגובה: א. מנור, "שלום עליכם")
Ho Ho Ho and a bottle of Rum... 4814
קראתי, הפנמתי, האזנתי שוב, הרהרתי - עדיין האינטואיציה שלי זועקת חמס. ואולי טוב שכך - שאמנם אני ניר, אך לא ירדן...
במאמר מוסגר אציין שהסרקזם של רודנר מאז ומעולם נראה לי מוזר - לא יודע למה. כשהוא רציני אני מאמין לו, כשהוא הזוי אני מאמין לו, כשהוא רוקיסט אני מאמין לו. כשהוא סרקסטי הוא נשמע לי מעט כמו ילד מקטר. מוזר.

באשר לאנגליזם - נראה לי ש-"נכון שזה מרגיש כואב" הוא תוצר מובהק של התאמת הברות מאולצת למלודיה/משקל. מצד אחד זה מעצבן, מצד שני אני נזכר בעצמי מנסה נואשות למצוא משפט עם חרוז ל-"בננה" שיכנס ב-X הברות נתונות ויהווה פואנטה לשיר על מקרר, למשל. אוי.
Ho Ho Ho and a bottle of Rum... 95715
בהצתה מאוחרת משהו, תגובה 95709 אבל, ניר, במקור זה Yo-ho-ho!
אוהו ואוהו... 97047
אתה צודק, כמובן, אך אם תשים לב לתגובתך לה הגבתי, תראה כי כותרתה היא ''הו ועוד הפעם הו'' - ומכאן הסירוס.
אני חייב להודות שאני מלא התפעלות לנוכח זכרונך המדהים. אני לא הייתי זוכר.
It's only rock'n'roll.... 4681
...רוק ישראלי, ליתר דיוק. אבל גם זה וגם זה (ויש הבדל מהותי בינהם משום מה) כבר עברו את הגבעה. בעצם, עברו את הגבעה די מזמן, ועכשיו הם מדשדשים על ספת התהום בנסיון לשרוד. חלק מהרוקרים של הדור האחרון מנסים לשרוד ע''י הכנסת פיוז'ן למוסיקה שלהם - לשלב אלקטרוניקה, מזרחית, ג'אז, מה שבא. יש גם את אלה שהולכים בכיוון ההפוך, החזרה למקורות - ואני מקווה שימשיכו להיות עוד כאלה. בכל מקרה, זה לא עובד. הרוק מיצה את עצמו בפיצוץ של שנות השמונים, הגיע לשיא עם גאנז אנד רוזס, והיום הוא כבר לא יכול לשכוח את תקופת האושר שלו.

עוד לא שמעתי את הדיסק של רודנר, רק את השירים ה''גלג''לצים'' שלו. לפי מה ששמעתי, עושה רושם שהלהקה שהוא בחר בה ללוות אותו עושה לו רק טוב - מקשרת אותו לרוק הישן והטוב, אבל לא מנסה לעשות אותו (אולי מנסה, אבל לא מצליחה) אמריקאי. נהניתי לקרוא את המאמר, ראיונות עם מוסיקאים (שאינם זמרים) הם נדירים בארץ, מסיבות מובנות. אני אקפוץ בתחילת השבוע לחנות דיסקים, אקשיב קצת לדיסק, בתקווה שהוא יראה לי שווה קניה. עושה רושם שרודנר הוא התקווה האחרונה של הרוק בדור החדש (הדור החדש - אנשים שלא הספיקו להיות בכוורת), ואני באמת מקווה שהדיסק (בכללותו) יצליח לשמור על הגחלת, לבד...
גם אני אהבתי 4683
גם אני אהבתי את הדיסק.
משום מה השירים מקבלים סגנונות שוניים משיר לשיר דבר שגורם לכך שהוא לא ימאס לאחר שמיעת שני שירים ברציפות.

אני אהבתי גם את השיר האחרון שלמרות המוזיקה בו מביא שינוי נוסף לדיסק מיוחד במינו.
11591
אני חושב שהשליחים הם גדולים מהחיים במיוחד בהופעות שהם בלי חמי הם נותנים הופעןת מכל הלב וכך זה עובר לקהל. אני מקווה שהם ימשיכו להופיע ולגרום לקהל להנות כל פעם מחדש כמו שהיה עד עכשיו והכי חשוב שלא יתנו לעצמם להתקלקל בגלל חמי
תודה 12051
unfortunately, my computer doesn't work on hebrew right now, so i'll answer in english.
i want to thank "ha'ayal ha'almoni" for supporting our own gigs without hemi rodner. it makes me (and ,of course, the other members of the group) very happy to know there are people who love our shows.
we make the maximum effort for you to enjoy the classic sounds and songs of the greatest era in rock and roll music (in our opinion, of course.....).
i can promise you, that our own shows will continue the same way. hemi rodner is a great enjoyable side-project of this group, and currently we are working on a few projects altogether (new songs for the repartoire, new original songs in english, and one more show with the string quartet in the next month).

again, thank you for your support,

noam rapaport.

מוסיקה מזרחית לשלטון 13765
בלי להעליב פה מישהו אבל רוק זה חרא וזה מגעיל ומוסיקה מזרחית לשלטון
זוהר ארגוב המלך
מוסיקה מזרחית לשלטון NOT 36767
בקשר להודעה האחרונה:
חהחהחהחהחהחהחחהחהחהחהחחהחהחהחהחחהחה

אני חושב שזה מסכם...

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים