פושקין רוקד 2947
האם מחקר היסטורי רציני, מתועד, מפורט, יכול להסתמך על מודל אופרת הסבון?
"הכפתור של פושקין" מאת סרנה ויטאלה, מאיטלקית: מנחם כרמי, ספרי עליית הגג, 2006, 356 ע'
האם מחקר היסטורי רציני, מתועד, מפורט, יכול להסתמך על מודל אופרת הסבון? ספרה של סרנה ויטאלה "הכפתור של פושקין" מביא לידי שלמות ז'אנר עדכני של כתיבה היסטורית שבמרכזו נשים יפות, גברים פוחזים, בתי אצולה עשירים, וכמובן, תככים, נאפופים ובגידות – והכל מפורט ומתועד בפרטי פרטים, וללא כל התייחסות להקשרים היסטוריים רחבים יותר. ההיסטוריה כאופרת סבון.

27 בינואר 1837, שעת אחר צהריים קרה בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית. שני אנשים מבוגרים עומדים פנים אל פנים במרחק של כעשרה צעדים זה מזה, ויורים. שניהם נפגעים, אבל אחד מהם, המשורר הנודע אלכסנדר פושקין, מת כמה ימים אחר כך מזיהום בחלל הבטן, לשם חדר הכדור. הוא בן 37 במותו, בשיא תהילתו, נשוי לאישה הנחשבת ליפה בנשות פטרבורג, אב לילדים. דעותיו הפוליטיות נוטות לכיוון של אימוץ רפורמות חוקתיות שירככו את המשטר הצאריסטי הנוקשה, והוא נמצא במעקב צמוד של הצנזורה והמשטרה החשאית של הצאר. אבל כל אלה לא מונעים ממנו להסתבך במודע במאבק של כבוד גברי מעוות. כאן הוא כפוף לחלוטין לכללי משחק מיושנים, שאסורים על פי חוק אפילו בממלכת הצאר ניקולאי הראשון השמרן והעריץ.

הרקע של הסיפור העגום הזה מתחיל להתרקם, אם תרצו, בעת עלייתו לשלטון של גיבור לאומי רוסי אחר. ביום 16 לינואר 1547, שליטה הצעיר של רוסיה, איוואן ואסילייביץ', מוכתר בתואר צאר. לימים יכונה איוואן האיום, על שום אכזריותו היתרה כשליט. הוא אמנם הרחיב את גבולותיה של רוסיה והפך אותה למעצמה אירופית, אבל בדרך הוציא להורג אלפים, רצח במו ידיו את בנו, נישא שבע פעמים ואנס את נשות החצר בכל עת שרצה בכך. אבל כל אלה בטלים בששים לעומת שיטת הצמיתים שהנהיג ברוסיה. כדי להשיג את נאמנות משפחות האצולה העביר הצאר החדש את הבעלות על האיכרים לבעלי אחוזות ענק, עסקה פוליטית שמיליוני בני אדם שלמו את מחירה. האיכרים הפכו בהדרגה לעבדים של ממש, נטולי כל זכויות אזרח, ועל פרי עמלם הדל הוטלו מסים שהפכו אותם לחסרי כל. שלוש מאות שנים אחר כך, בעולמו של פושקין, עבדות הצמיתים היא חלק בלתי נפרד מחיי העם הרוסי. בעלי האחוזות ושאר בני אצולה בחצרו של ניקולאי הראשון רוקדים בנשפים בלתי פוסקים, ומיליוני הצמיתים שבבעלותם חיים ומתים ככלבים. נטליה פושקינה, אשתו היפה של פושקין, אוהבת מאוד את נשפי הריקודים הללו. היא מרחפת קלילה על רצפת הריקודים, עיני כולם נעוצות בה, הגברים מחזרים אחריה, והחיים יפים. גם הצארינה, אשת הצאר, נולדה לרקוד עם כוכבים בארמונות פטרבורג. אלכסנדר פושקין, מצידו, אינו חובב מובהק של ריקודים, אך הוא מוזמן (בזכות אשתו?) לכל הנשפים, וגם מתייצב ורוקד, אוכל ושותה, וכל אותה עת כועס ורוטן על כך שזכה לתואר כבוד נמוך מדי לטעמו, הוא רק קאמריונקר, אללי. אחר כך הוא חוזר במרכבתו אל ביתו עמוס המשרתים ויושב בחדר עבודתו לכתוב חרוזי שירה יוקדים. מצבו הכספי לא קל, הוא צריך להחזיק אישה חובבת בילויים, בית גדול מלא משרתים וארבעה ילדים על מטפלותיהם. קשה לו, למשורר. הוא היה שמח אם הצאר היה מממן את חובותיו, כי הלוא הוא מין פואט לאומי.

יריבו של פושקין בדו־קרב הוא צעיר צרפתי פוחז, ז'ורז' ד'אנטה שמו, קצין במשמרות הצאר, שמחזר אחרי נטליה פושקינה ושאר נשים נשואות, ובאותה עת מקיים מערכת יחסים הומוסקסואלית עם אביו־מאמצו, שגריר הולנד בפטרבורג. מן הנשף למיטה, מן המיטה לפלוגה, ומן הפלוגה לאחוזת השגריר. מאמצו דואג לכל מחסורו, כולל קצבה נדיבה ובית לגור בו. רק קשה לו לפעמים להתעורר בזמן בבוקר, ומפקדיו מענישים אותו במשמרת נוספת. אבל הנשפים הללו של אצולת פטרבורג שווים כל סבל. מבטים נסתרים, פתקים חבויים, פינות חשוכות להתלטף בהן, וריקודים עד בלי די. וידידנו הצעיר נולד לרקוד, וגם להתבדח ולהשמיע דברי היתול באזני הקהל הנהנה. גם לו אין לבטים קשים מדי שיפריעו לו להתייצב לדו־קרב, ובלבד שיישמר כבודו הגברי בלתי פגוע.

הצאר ניקולאי הראשון, שליטה של רוסיה מ-‏1825, הוא מממשיכי דרכו של איוואן האיום. לאחר שחיסל את מרד הדקאבריסטים, חבורת קצינים שביקשו רפורמות חוקתיות ברוסיה, ביטל כל שביב של תקווה לשינויים חברתיים ולהקלת מצבם של הצמיתים. ביד ברזל ובעזרת משטרה חשאית, ששלחה זרועות לכל פינה ברוסיה, השליט משטר עריץ ורקוב של משפחתו ומקורביו מן האצולה. רוסיה של פושקין היא מדינה נחשלת, עם שלטון יחיד עריץ ואכזרי, עם מיליוני עבדים חסרי כל, ועם שכבה דקה של אצולה ומקורבים שלוקחת את כל הקופה וחייה מתנהלים בין נשפים למסעות ציד. הרומאנובים ועוד כמה עשרות משפחות אצולה מחזיקים בידם את כל העוצמה הפוליטית ואת רוב הנכסים של הממלכה.

כל זה לא מתואר כלל בספר "הכפתור של פושקין". סרנה ויטאלה אינה עוסקת בהקשרים ההיסטוריים הרחבים של ימיו האחרונים של פושקין. הצאר מוצג כמי שמקפיד מאוד בענייני לבוש שלו ושל אציליו, ומתעניין כמו רבים אחרים בנטליה פושקינה. כל השאר יוק. הצמיתים והבורגנות העירונית הנאנקים תחת שלטון עריץ ומיסוי אכזרי לא מוזכרים בספר. אנחנו עוברים מנשף אחד למשנהו, מבית אצולה למעונו של שגריר, מחצר הצאר לביתו של פושקין. אבל מיהו פושקין זה ומה הן דעותיו? מה הם הוויכוחים האידיאולוגיים והספרותיים שבתוכם הוא שרוי? מיהו הצאר ומה מניע אותו? מה עובר על רוסיה באותם זמנים? כל השאלות הללו נותרות ללא התייחסות כלשהי בספר. במנותק מכל הקשר או סביבה, מאידיאולוגיות וממאבקים פוליטיים, מגורלם של מיליוני צמיתים ואלפי גולים בפרובינציות קרות ורחוקות, עוקבת ויטאלה אחר השתלשלות העניינים שהובילה לאותו דו־קרב אומלל שקטל את גדול משוררי רוסיה.

בתוך הבועה נטולת ההקשר של אצולת פטרבורג משחזרת ויטאלה בצורה מפורטת מאוד את מסכת האירועים שהובילה ל-‏27 בינואר 1837. בעזרת מאות מכתבים, שחלקם נחשפים בספר לראשונה, אנחנו יכולים לעקוב אחרי סבך ההתרחשויות והמניעים של הנפשות הפועלות. כמו באופרת סבון מלוטשת אנו עוברים מטרקלין אחד למשנהו, מציצים אל תוך חדרי חדרים של אנשים הנסחפים בלי שליטה אל נקודת המפגש שתקבע את גורלם. אנו יודעים מה אכלו האנשים הללו, באילו נשפים רקדו, מה לבשו בהזדמנויות שונות, מה אמרו ומה כתבו זה לזה. כמות הטריוויה המשוקעת בספר מדהימה. אין זה מקרה ששמו של הספר מתייחס לכפתור החסר במעילו של פושקין. בממלכתו של צאר המקפיד מאוד על לבוש אנשי החצר גם כפתור חסר אחד יכול לסמל מרי אזרחי. אבל יותר מכל הוא מסמל את טווח ההתבוננות של ויטאלה בעולם שבחרה לשחזר – מערכת מסועפת של צילומי תקריב של ארמונות, בגדים, מדים, ריהוט, מרכבות, תככים ואהבהבים. המצלמה אינה מתרחקת ולו לרגע למבט כולל יותר, עמוק יותר, ביקורתי יותר, על העולם המתואר בספר.

מי שאוהב אופרות סבון ורכילות היסטורית (ומי לא אוהב?) ימצא כאן את מבוקשו בשפע, עם תיעוד מלא ועם סיפור תככים מרתק. מי שרוצה לדעת משהו ממשי על פושקין ויצירתו, על רוסיה הצארית, על הספרות הרוסית הגדולה, על ההיסטוריה בהקשריה האידיאולוגיים, החברתיים או הפוליטיים – ילך נא לספרים אחרים. בכל מקרה, הספר מביא לנו סוג של היסטוריוגרפיה שקהל היעד שלו הוא צופי טלוויזיה נאמנים אבל גם חובבי ספר. בהחלט ניסיון מעניין.
קישורים
אלכסנדר פושקין - ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

קראתי את הספר 471914
קראתי בזמנו את הספר. כל היסטוריון מחבר את הנרטיב שלו לארועי ההיסטוריה, וגם ספר זה מציע נרטיב משלו. אני זוכר שבזמן הקריאה התרשמתי בעיקר מכמות הפרטים האינסופית שהמחברת מצליחה לארוג לתוך הסיפור בלי לאבד את הזרימה הכוללת של מהלך העניינים. כל קורא של היסטוריה או של ביוגרפיות יודע עד כמה ההתבוננות בדמות ההיסטורית היא סובייקטיבית. למרות התיעוד הקפדני, הפירוט הרחב והתחקירים המעמיקים. ההיסטוריה המוכרת לנו עשויה בעיקר מסיפורי היסטוריונים. אפשר לומר שמיטב ההיסטוריוגרפיה הוא כזבה, והסיפור של הדמות הוא בעצם ההמצאה של ההיסטוריון. אבל מי רוצה רשימות של עובדות היסטוריות בלי החיבור הסיפורי שלהן? מיקוד המבט ההיסטורי בתככים הקטנים בחצר הצאר הוא חלק מהותי מהסיפור הסובייקטיבי שמציע הספר. בתרבות שלנו כשמדברים על היסטוריה חושבים מייד על מלחמות ופוליטיקה, ויש משהו מרענן בספר שמתעלם מההקשרים הפוליטיים הרחבים ומתרכז בחיי היומיום של האנטי גיבורים שלו.
471959
אפרופו מותו האוילי של פושקין בדו קרב, מצאתי את התרגום היפה הזה של פטר קריקסונוב לשיר שלו משנת 1834. כנראה היתה לאיש תחושת מוות מוקדמת. אולי לכולנו יש?

עַכְשָׁו, יָדִיד, עַכְשָׁו! הַלֵּב תּוֹבֵעַ נַחַת –
יוֹם נָס אַחַר הַיּוֹם, וְכָל שָׁעָה לוֹקַחַת
חֶלְקִיק מֵהֲוָיָה, וּשְׁנֵינוּ, אָח חָמוּד,
מִתְכּוֹנְנִים לִחְיוֹת, וּרְאֵה – פִּתְאֹם נָמוּת.
אֵין אֹשֶׁר בָּעוֹלָם, אַךְ יֵשׁ שַׁלְוָה וָחֹפֶשׁ.
מִזְּמַן חוֹלֵם לוֹ גּוֹרָלִי לִפְרֹשׁ לְנֹפֶשׁ –
מִזְּמַן אֲנִי, עֶבֶד עָיֵף, זוֹמֵם בְּרִיחָה
אֶל מִשְׁכָּנָם שֶׁל עֹנֶג זַךְ וּמְלָאכָה
471960
פטר קריקסונוב הנפלא! (מבלי לזלזל, כמובן, במקור, שהוא בוודאי נפלא לפחות באותה מידה)
ועוד תרגון לפושקין 566793
דרך תלתלי עב-סער
מתגנבת לבנה
על יגון קרחות-היער
תערה את יגונה
במסילה חורפית, שוממת
טרויקה טסה, כסילקים!
פעמון קטון, חד-זמר
יבמבם צלצול משמים...
ועוד תרגון לפושקין 566794
טרויקה טסה, כסילקים!
טרויקה כזכור לי היא כרכרה רתומה לשלושה סוסים, מה זה כסילקים.
ועוד תרגון לפושקין 566796
סילקים הם כלבי ציד מהירים, גבוהים ורזים . במקור ''בורזוי''.
ועוד תרגון לפושקין 566797
הסלוקי של סיני?
היתה לי אחת מעורבת, במרדפים אחרי אוטו מדדתי אותה מגיעה למהירות של ששים קמ"ש, וזה אחרי שהיתה מגובסת חצי שנה בגלל שברים באגן הירכיים.
ועוד תרגום לפושקין 566798
ככל הנראה. אם תרצי ואם לא תרצי, קבלי עוד תרגום של פושקין:

"בחיי, תעה נתעינו!
דרך אין-מה נפעל?
שד על פני שדות מושכנו,
יסובנו כגלגל

מה רבו, מה נמהרים הם!
מה ישאו קול נכאים!
שמא שד-בתים קוברים הם?
או מפלצת משיאים?

(השורה האחרונה מעוררת זכרונות מחתונות יהודיות בקולנוע האמריקאי...)
פושקין ואופרה 471990
אפרופו (או לא), אזכיר את האופרה יבגני אונייגן שכתב צ'ייקובסקי לפי הפואמה של פושקין, שגם מספרת את סיפור מותו המצמרר של פושקין עצמו (דיון 1513).

פושקין ואופרה 472029
ואני בדיוק קוראת את ''יבגני אונייגין'' בימים אלה (בתרגומו המצוין של שלונסקי).
הרסגור על הדו קרב 472240
מעניין הדבר שבתוכניתו "שעה היסטורית" בגלי צה"ל מעלה פרופ' הרסגור תיאוריית קונספירציה מהסוג הנפוץ כל כך אצלנו ביחס לרצח רבין ועניינים אחרים. מקריאת "הכפתור של פושקין" התרשמתי שאין כל אחיזה במציאות לתיאוריה כזו. התוכנית של הרסגור שודרה, אגב, אחרי צאת הספר לאור. כך הוא אומר:

"אלכסנדר סרגייביץ' פושקין נולד ב-‏6 ביוני 1799. מצד אמו היה נצר למצביא אתיופי חשוב שהיגר לרוסיה. משפחת אביו הייתה משפחת אצולה רוסית עשירה. הוא למד בבית-ספר אקסקלוסיבי והיה תלמיד מבריק.

את שיריו החל לפרסם בגיל 14. בין היצירות שחיבר בולטת יצירתו "רוסלאן ולודמילה" על מסעו של רוסלאן להציל את אהובתו שנחטפה, יצירה שהפכה לחשובה ומוכרת ביותר ברוסיה והביאה לפרסומו של פושקין.

עבודתו הראשונה הייתה במשרד החוץ הרוסי, במהלכה המשיך לכתוב שירים. אט-אט עורר את חשד המשטרה בגלל מסריו החתרניים בכתיבתו עד שדנה אותו לא לצאת מאחוזת אימו בצפון רוסיה, רחוק מלב העניינים.

באחוזה הוא כתב את היצירה "יבגני אונייגין" על בחור צעיר שובר לבבות, המבין מאוחר מדי שהוא מאוהב בנערה שעזב, מאחר והיא נישאה כבר לאחר. הפואמה טרגית וסופו של יבגני אומלל ומר - כך היה גם סופו של פושקין.

הצאר ניקולאי התאהב באשתו היפהפייה של פושקין ושנא אותו בשל כך ובשל כתביו החריפים. ככל הנראה לחצה המשטרה, בהוראת הצאר, על פושע משוקם בשם דאנטס, שיתנכל לפושקין ויכריח אותו להתעמת מולו בדו-קרב - כך מצא את מותו בתחילת פברואר 1837."

השורות האחרונות כנראה מופרכות לחלוטין, אבל מה לא עושים בשביל קצת פלפל היסטורי?
הרסגור על הדו קרב 472293
בסופו של דבר מה שחשוב זה מה נשאר בכתביו של המשורר פושקין. הרי כל העניין שלנו בגורלו של פושקין נובע מהיותו משורר גדול. אלמלא השירה שלו לא היינו נדרשים לביוגרפיה שלו, כי רומנטיקנים ובעלים מקורננים שמתו בדו קרב יש הרבה, אבל מי זוכר אותם. אני מבין מהביקורת של ניר שהארות על יצירתו ועל עולמו הרוחני של פושקין לא נמצא בביוגרפיה זו, ולכן כדאי לקורא המתעניין בתקופה ובמשורר לחפש ביוגרפיה שאינה מתרכזת רק ברכילות ותככים. האם יש ביוגרפיה כזו, והאם תורגמה לעברית? מי יאיר את עינינו?
הרסגור על הדו קרב 472302
למיטב ידיעתי אין ביוגרפיה שלמה של פושקין בעברית. באנגלית ידועה הביוגרפיה של פושקין מאת ביניון T. J. Binyon משנת 2002. ברוסית יש כמה ביוגרפיות.

T. J. Binyon: Pushkin: A Biography

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים