סיפורים מהקופסא 327
על החיים מנקודת מבט מקוטלגת וידועה מראש.

כשהיינו קטנות, דיברנו, אני וחברתי הטובה עדי, דרך צינור השקיה חלול - אני בקצה אחד, ועדי בקצהו השני. תכננו לחבר שתי קופסאות קוטג' בחוט, ולתקשר בעזרתן בין החדרים שלנו, ששתי קומות הפרידו ביניהם (אחת מאתנו קראה אז, כמדומני, על השלבים בהמצאת הטלפון). התכנית לא יצאה אל הפועל, אבל לפעמים נדמה לי כי אני מדברת מתוך קופסא.

כל אחד, בעצם, מדבר מתוך קופסא - קופסא של דעות, מקוטלגת היטב. אנשים לא תמיד מודעים לזה.

כתבתי בעבר על הבעייתיות של מצב בו ילד בן תשע־עשרה־עשרים יכול למצוא את עצמו חייב לפלוש לבית זר, לצעוק על אנשים מבוגרים ממנו, לגרום להם השפלה. המיקוד שלי לא היה בשאלה אם יש או אין מקום לדברים, אם יש או אין להם צידוק, אלא בעובדת קיומם.

דיברתי על מצב נתון, מצב שבו משהו ב"דיסטאנס" שבין הדורות נשבר. הפער בין הדורות, הכבוד למבוגר ממך, נראו לי, אז, חדים יותר, באופן כלשהו. היום אני רואה באותו אופן את הכבוד לאחר, גם כשאינו מבוגר. היחסים שבין אדם לאדם זר לו. משהו בסיסי שבין אנשים. משהו שנראה לי לפעמים קצת סדוק, לוקה בחסר.

כל מה שכתבתי אז נכתב מבלי להכנס לשאלות צבאיות, כמו הצורך לבצע מטלות מסוימות, הגיל האידיאלי לכושר, לאימונים, וכן, גם למשמעת. אולי גיל המתגייסים, מעבר להיותו כורח המציאות, הוא זמן מיטבי להטלת משימות מסוימות על אנשים. אך מה ההשלכות על נפשו של אדם שנכנס לבית במרדף או בחיפוש, שחייב לראות אישה בהריון שמגיעה למחסום, בדרכה לבית חולים, כ"פצצה מתקתקת" פוטנציאלית?

האם מי שעוצר בני 14 כדי לבקש מהם תעודת זהות, מי שעוצר "בעל חזות חשודה", מי שמביט בעולם מבעד למשקפיים של ניפוי מתמיד, של חיפוש נצחי אחר חבלה אפשרית, יכול לצאת אחר־כך לחיים כפי שהיה? האם הוא יכול "לנקות" את אותם משקפיים שהפכו כבר לאינסטינקט? והאם מי שעובד כך משך שנים יכול באמת לנתק עבודה מחיי יומיום? האם החספוס לא גולש לחייו?

לא היה אז ולו אדם אחד שלא שייך את דברי לפוליטיקה. כולם קטלגו את מה שכתבתי, ואותי - תגובות של קופסא: "טוב, זה בנאלי, התמימות המצטדקת של השמאל"; "תיקחי את מה שכתבת ותנסי להחיל את זה על מתנחלים. לא, חלילה, זה משהו אחר" (את זה, אולי, הייתי צריכה לעשות - לצורך המסר); "מעניין אם היית הומאנית כל־כך גם מול זורקי אבנים"; "זו התייפייפות של שמאלנים" - וכן הלאה וכן הלאה, תיבת פנדורה שלמה שפתחתי לרווחה.

מקרה הפוך היה כשהתווכחתי עם תומך נלהב של "שלום עכשיו". עצם העובדה שלא הסכמתי איתו, שכנעה אותו מיד ומעבר לכל ספק סביר כי אני תומכת נלהבת של בנימין נתניהו (מה שרחוק, אגב, מהאמת). הויכוח גלש ל"הסתכלות הפסימית הנצחית של אנשי הימין", לדיון מעמיק בפארנויה ושורשיה בעם נרדף ובגלות, וכמובן - לרעיון "ארץ ישראל השלמה".

עולם הקופסאות לא שמור לפוליטיקה לבדה: אנשים תהו מה משמעות הברכות של נרות חנוכה, או יום כיפור, לאדם חילוני; מה אומרים לו החגים, ובעיקר - מה חשיבותה וקדושתה של ירושלים לאדם שאינו חובש כיפה, או לאישה שלא לובשת חצאית. ההתנגדות שלי לרעיון ההתנדבות כחלק מהקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הפך אותי לאדם אגואיסט וחסר אמפטיה לזולת, ממש כשם שהחברות שלי עם מישהי עיוורת הפכה אותי, אוטומאטית, לסמל של רגישות.

קיטלוג הוא תכונה אנושית, מעבר לתרבות או לחברה, מעבר לשוני בין אנשים. אנשים מקטלגים, כי כך נוח להתייחס ולהגיב: אנחנו מקטלגים חיות, צבעים, וגם בני אדם. אנחנו מקטלגים אנשים על־פי גילאים, על־פי ארץ מוצאם, או על־פי קבוצת שייכות כזו או אחרת. אנחנו מקטלגים, כי זה טבע האדם. כי זו דרך יעילה ומהירה יחסית לקבוע מי לנו, מי לצרינו; מי דומה לנו, עם מי יש לנו מהמשותף, עם מי נתקשר בקלות, למי יש סיכוי טוב להבין אותנו. אנחנו מקטלגים, כי זו דרכו של עולם. כשיש לנו זמן, וכשיש לנו סיבה להתאמץ ולראות מישהו בפרטי פרטים, אנחנו לא מקטלגים. אבל לרוב, זה פשוט לא מעשי - אנחנו צריכים להגיב מיידית, יש לנו עוד דברים לעשות, או שמשהו פשוט לא מספיק מעניין בכדי שנתאמץ.

אבל לפעמים הקול שלי קצת חלול כשהוא בוקע מתוך הקופסא. אולי הפתרון הוא רק באנשים הקרובים באמת, שלומדים להכיר את האופי והשפה שלנו, ולדעת איפה אנחנו מתאימים לקופסא ואיפה לא. ואולי, יתכן כי אנו עושים עוול לאנשים, וגם לשפה. אחרי הכל, המילים הן מותר האדם - היכולת שלנו לתקשר, להסביר זה לזה, להבין זה את זה, לבחון כוונות ואמירות לעומק - ולא להסתפק בהגדרות כוללניות. כמו כולם, גם אני, לרוב, מוצאת את עצמי חוטאת באותו מקום; אך נראה לי כי על פי הפעמים בהן כן בחנתי את עצמי, אני יכולה לומר שההשקעה שווה את המאמץ.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "טור אישי"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

Boxed in 10944
Thanks to Dafna for her insightful article "Stories from the Box". Regretfully I'm unable to write in Ivrit, so...

Dafna wrote "everyone speaks out of a well-catalogued box..."

I agree. Here is a small segment from an article I wrote in our local newspaper, in a small Canadian island. This may be somewhat relevant to how people "catalogue" their opinions, impressions, etc.:

"The first observation that comes to mind is that when in conflict, people tend to project their worst nightmare on their adversary. Thus the Israeli settler appears to the Palestinians as an embodiment not only of those who take over, and claim ownership of their land by "divine edict", but also as an embodiment of all the crusaders and of the assorted conquerors who tormented and subjugated the Arab people of that land through many centuries. The rock-throwing, knife - wielding Palestinian crowd, shouting the Arabic battle cry "Adbach al Yahud" (slaughter the Jews) appears to an Israeli Jew as a direct extension of the anti-Semitic pogroms that were perpetrated against Jews throughout history, and ultimately, as an extension of the nazis who nearly succeeded with their plan to exterminate all Jews.

What starts as a political, territorial squabble quickly becomes a struggle for the right to exist at all. Add the religious dimension to the conflict, with all sides claiming divine justification or guidance for their acts, and you have the perfect recipe for immense cruelty and suffering.

"Canױt people be reasonable?" one may ask. My answer is no. People appear to be easily hypnotized by their own myths, symbols, and labels. No wonder it was precisely the conflict over "holy places" which provided the spark that ignited the current fire.

It may help to remember that from a certain perspective, a national flag is but a piece of cloth, and a "holy place" is really just a pile of rocks. The labels we carry that say "Serb", "Muslim", "Jew" and "Arab", "Hutu" and "Tutsi" are just those ׀ labels. Strip the labels away and you will find what? ׀ Another person, just like you and me. But hypnotized people canױt see past the symbols.

Nobody can "win" in that conflict. Both sides are now staring at the abyss; it becomes very clear to all just what the alternative to peace looks like. This is one of the worldױs most crowded regions; it faces staggering environmental problems that threaten to overshadow the present conflict if not addressed."
Boxed in 10951
הערה זו מופנת גם לכותבת הכתבה:

ראה את הספר הגן האנוכי והבן מדוע אנשים מתאגדים, בגלל מספר בעיות משותפות שמוכרחים להתמודד איתם באופן אחיד כמכונה משומנת, האלטרנטיבה(בהרבה איזורים כושלים בעלי בעיות בטחוניות קריטיות היא חופש בלי חיים.

אפשר להפשיט את התוויות כאשר נמצאים במערב אירופה וצפון אמריקה, אבל לא פה!

ברור מאילו שלא ניתן לומר שכל הערבים הם שונאי ישראל מושבעים אך בא בעת גם לא ניתן לנקוב ולהכיר כל שונא מושבע, ולכן הומצע דבר מתוחכם שנקרא סטטיסטיקה אשר מראה שרוב מציבור כך וכך חושב כך וכך...
ואם הציבור מנגד לא יפעל בשיתוף פעולה ובתיאום כנגד הקבוצה השנייה

אז הוא נידון לכליון...

קודם כל החיים אחר כך הביטחון, אחר כך האוכל והעבודה והפרנסה ובסוף הורדת התוויות!
הבה נקטלג את המאמר והמחברת שלו: 10950
מה למדנו מהמאמר: שהמקטלגים לא באמת מכירים את הבנאדם ושכולנו ממהרים לשפוט ולקטלג אנשים (בערך מה שיש בתשדיר השירות המעצבן בטלוויזיה שבו מראים דוסית ושנקינאית שהיא בעצם אותה שחקנית ורק מחליפה תחפושת). בקיצור, נדמה לי שהכותבת חוזרת באריכות די מיותרת על המלצת חז"ל: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו.
מה יש במאמר מעבר לכך? לעניות דעתי לא הרבה (אלא אם כן מישהו יצליח להראות לי). מרוב עודף ביטחון עצמי ברגישותה, ותביעה להבנה וסובלנות, מרשה לעצמה הכותבת להשתפך בלי ניסיון אמיתי להעמיק בנושא הנדון, כאילו שבכתיבת מאמר די להסתפק ברגישות ובמידה מסויימת של צדקנות (ומה למשל בדבר קצת גירוי אינטלקטואלי?) ובנוסף, המאמר מבולבל למדי מבחינת ארגונו ואף היה עלול להיות בלתי קריא לגמרי לולא "המחשבות" שהועלו בו היו נדושות ומוכרות, כך שהקורא בכל זאת מזהה אותן ולא ממש הולך לאיבוד. אני יודע שתגובתי עלולה לפגוע בכותבת, צר לי, לא זאת הכוונה. לדעתי זו ביקורת בונה אם כי במידה רבה חסרת רחמים או תקינות פוליטית.
הבה נקטלג את המאמר והמחברת שלו: 11098
ראשית, ביקורת תמיד תתקבל בברכה.
שנית, לו התעמקת בניסוח (מאחר ועומק אינטלקטואלי לא מצאת כאן), היית מוצא שמראש הצהרתי שאין מותר דפנה על שאר האדם. אני לא חושבת שיש בי יותר רגישות או עליונות על אחרים. חלילה. ראיתי בשאר התגובות התייחסות לדברים שכתבת כאן - לא ביקשתי לכתוב יצירת מופת. לא ביקשתי מאנשים לבחון כל מי שמאיים עליהם בנשק (או בלוע פעור, כמו שמישהו הדגים כאן) בציציותיו לפני שיגן על עצמו.
ביקשתי לשאול אם האנשים הקרובים אלינו לא ראויים לזה. לפעמים נראה לי שגם כלפי הקרובים אלינו ביותר אנחנו חוטאים באוזן אטומה.

וסליחה על האיחור בתגובה.

ואגב, למי ששאל על התנגדותי להתנדבות חובה: התנדבות חובה אינה התנדבות. היא חובה. והיא לא תמיד נעשית בתום לב. בעבודה סוציאלית, למשל, כבר בשנה השניה יש מה שנקרא "התנסות", והסטודנטים מקבלים הנחיות והדרכה. שמא לאוניברסיטה אין כסף לזה?
על קיטלוג לגיטימי 11101
אני שאלתי אודות התנדבות החובה. תיארתי לי גם שזו תהיה התשובה.
העובדה שהתנדבות חובה איננה התנדבות אלא חובה אינה גורעת כהוא זה מחשיבותה של החובה. התירוץ הסמנטי של מתנגדי החובה למיניהם הינו קלוש, בלשון המעטה.

והרי לך דוגמא לקיטלוג לגיטימי:
למרות שאינני מכיר את תולדות חייו וצפונות נפשו של אדם המסרב ל"התנדבות"-חובה מן הטעמים הסמנטיים דלעיל - אני רואה עצמי חופשי "לקטלג" את גישתו של אותו אדם כאגואיסטית וחסרת-רגישות חברתית.
מסקנה הגיונית מהנ"ל היא כי אותו אדם הוא אגואיסט חסר-רגישות, אלא אם כן יש לי נתונים נוספים אודותיו.

עם כל הרצון הטוב, דפנה, לא ניתן לנהל בינך לבינך מעין משפט פלילי בו תידרש הוכחה ברמה של "מעל לכל ספק סביר" לגבי כל התרחשות הנקלטת בחושים.
כדי לחיות, נדרש האדם לשיפוט ביקורתי על הסובב אותו, וזה כולל את חבריו בני האדם.
כאמור, בהעדר נתונים נוספים - מסקנה סבירה משיפוט ביקורתי שכזה "תקטלג" אותך כאדם אגואיסט וחסר-רגישות עקב עמדתך בנושא "התנדבות"-החובה ולא בלי צדק.
על קיטלוג לגיטימי 11139
כל קיטלוג הוא לגיטימי, וצר לי אם זה מאכזב (או משמח) מישהו, אבל אף פעם לא הרגשתי שיש לי יתרון על מישהו. בהחלט יכול להיות שאני אגואיסטית וחסרת רגישות. אני עדיין חושבת, למרות הכל, שאם מישהו מתנדב כי זה משהו בו, הוא יעשה את זה כל חייו, ואם לא - ראוי שידריכו אותו לזה, כמו שעושים בעבודה סוציאלית, או בתואר שני.
עמוקים הם שרשי הקטלוג 10966
והוא לא בהכרח נובע מתנאים אובייקטיביים כמו חוסר זמן .בהבנה שלי הוא קשור הרבה יותר למושגים סובייקטיביים כמו תשומת לב.
למשל, אותו אדם שמתווכח איתך על פוליטיקה לא ממהר לשום מקום .יש לו המון זמן לדבר איתך. אלא שהוא כמעט לא שם לב אלייך, אלא מנהל ויכוח דמיוני עם יריבים אחרים שהיו לו - כמו בתגובה של אורי למעלה.
מה מונע ממנו לשים אלייך לב? את זה אני כבר לא יודע - צורך להיות צודק, אולי?
האם זה ניתן למניעה ? 10971
מה שנכתב כאן נלמד בכל קורס בסיסי בפסיכולוגיה. מדביקים לאנשים תוויות מהר מאוד ודי מפסיקים להקשיב.
סיבה אפשרית לכך היא האבולוציה- אם אני רואה אריה ביער לא מעניין אותי עם הוא נחמד- עבורי הוא אוייב ואסור לי לבזבז זמן על לנסות לתהות על קנקנו.
בואו נעשה חשבון עם כמה אנשים ביום יש לנו אינטרקציה ? אני מניח שמדובר בכמה עשרות. ההכנסה לקופסאות פשוט מהווה אסטרטגיה יעילה לניהול החיים.
כן, נכון, לפעמים אדם נפגע כי מי שראה אותו עם כיפה סרוגה ואקדח בחגורה תייג אותו ישירות כמתנחל ימני (למשל) אבל חוששני שאילו עובדות החיים והדרך שבה מתנהל העולם.
מה לעשות ? רק לזכור את זה שאנחנו רואים אנשים תמיד עם תווית על המצח ומדי פעם כדאי לא להאמין לתווית ולבדוק שוב את היין בקנקן. ייתכן שהיין המשובח משום מה החמיץ ומצד שני, ייתכן שהמיים הפכו ליין
האם זה ניתן למניעה ? 10977
דווקא אריות הם לא הבעיה. אף אחד לא יתלונן על כי אנשים מדביקים תוויות לאריות. הבעיה היא בין אנשים לאנשים (או בין בני מין מסויים לבני אותו המין, אם נכליל קצת יותר). יש מי שטוענים שחלק גדול מה"פוש" שניתן לפיתוח הבינה בקרב קופי העל נובע בדיוק מההבדלה בין בני השבט שלך (על ההיררכיה המורכבת בתוכו) לבין שבטים אחרים (שכולם מקבלים אותו היחס, אלא אם יש סיבה טובה מאוד לתת לאחד מהם יחס עויין במיוחד). ההבדלה הזאת, בין מי לנו ומי לצרינו, נדמית כבסיסית עד מאוד בנפש האדם - אנחנו מחלקים עצמנו על פי דת, צבע עור, מדינה, עיר, קבוצת כדורגל,בי"ס, כיתה, חיל, גדוד, מחלקה ועוד ועוד ועוד. הרצון שלנו לשייכות לקבוצה הוא כל-כך חזק עד כי בניסויים שבהם הופרדה קבוצת ילדים לשתי קבוצות מתחרות, כאשר בכוונה תחילה הופרדו זוגות של חברים בין הקבוצות, הנאמנות הראשית של הילדים הייתה לקבוצה, ולא למי שהיה החבר הטוב ביותר שלהם בקבוצה הגדולה ובכלל.
אבל אנחנו חיים באוכלוסיה גדולה מידי. אני לא יכול באמת לדעת מי שייך לקבוצה "שלי", אז החרדים מוצאים החוצה אוטומאטית, חוליגנים מוצאים החוצה (כל מי שמעז להצהיר בפני שהוא לא קורא את האייל מוצא החוצה :) - וכך אני נשאר עם הגדרה נוחה לזיהוי. יכול להיות שאני מפספס הרבה אנשים, או שאני כולל בקבוצה שלי הרבה אנשים שלא הייתי רוצה להיות איתם בקבוצה אחת, אבל אין ברירה אחרת. כשאני צריך להיות באיזשהי מערכת יחסים עם אדם (יחסי עבודה, יחסי חברות, יחסים רומנטיים) רק אז אטרח לבחון אדם לעומק יותר, ולהחליט אם אני "מוכן" לצרף אותו לקבוצה.
אחרת, איך נתפקד?
האם זה ניתן למניעה ? 11040
'אחרת, איך נתפקד? '
לכאורה, תגובה ריאליסטית הבאה בתגובה להבעת שאיפה אוטופית של אחר - מעין 'אין ברירה' קולקטיבי. בפועל, תגובה המעלה אסוסיאציה של צקצוק שפתיים, הרמת גבות (ואולי גם כפות הידיים) המביעה הרבה יותר צדקנות וויתור על האופציה לשנות מאשר ריאליזם.
קל לטעון שאין דרך אחרת, ואף הכותבת לא התכוונה שניתן וכדאי לוותר ברגע זה על כל קיטלוג באשר הוא (תקני אותי אם אני טועה). המאמר אינו מתיימר לחידוש אינטלקטואלי מדהים או הערה שלא חשבנו עליה. הוא מתכוון (לעניות דעתי) להארה - הארת מחשבה שכולנו חשבנו (אני מקווה) דרך הרגש והדגשת הבעייתיות, ובכך כוחו. הביקורות על כך ש 'הכל מוכר' אולי נכונות, אך מפספסות את העיקר - המטרה היא שינוי ההתנהגות (גם ביני לבין עצמי) ולא פיתוח מחשבה חדשה. ועל מנת לשנות התנהגות יש צורך לפעמים לחזור על המוכר בדרכים חדשות שידגישו את חשיבות השינוי.
לומר שאין ברירה אחרת, הוא ויתור על המוטיבציה לשנות, על הנסיון להשתפר. נכון, אין ברירה אלא להיזקק לקיטלוג לפעמים - אך זה לא אומר שכל פעם שעושים זאת, זה אכן מוצדק. שימוש ב'מנטרה' של 'אין ברירה אחרת' רק מאפשר לא לשנות דבר ולהישאר צודק.
ובנימה אישית, איני מאשים דווקא את דובי בכונה רעה או עיוורון ליכולתו לשנות, אלא משתשמש דווקא בתגובתו בגלל שהיא עשירה יחסית לחלק מהקודמות, ולכן הניגוד בין החשיבה מאחריה לבין השימוש 'הסיסמתי' בולט במיוחד.
כאן (בניגוד לדעתי על רוב המקרים)- דווקא הסמנטיקה כן חשובה.
ובכל זאת 10978
קשה שלא להסכים עם רוח הדברים שבמאמר. משום כך, קשה גם שלא להסכים לחלק מהביקורות על הכותבת: הדברים אכן נאמרו ונטחנו, עם זאת, בשורה התחתונה, ראוי לחזור עליהם שוב ושוב, אם מפני שלא נטמעו למרות שנשמעו, אם מפני שהם חוזרים ונשכחים ע"י רובנו ככולנו חדשות לבקרים.
זעקתך להסתכלות אנושית עמוקה אכן עולה בבירור מן המאמר, אבל דווקא בגלל זעקה נוקבת זו, הייתי רוצה "להיטפל" לאחת הדוגמאות שהבאת במאמר: זו שבה סירבת לקבל את "התנדבות-החובה" הנכפית על תלמידי הפסיכולוגיה.
נדמה לי שכאן את מערבבת מין בשאינו מינו: הביקורת על עמדתך בעניין הנ"ל היא על עמדתך, מבלי להיכנס לשאלה איזה מין אדם את.
אכן, עמדתך נראית על-פניה כביטוי לאגואיזם וחוסר רגישות ומותר לחשוב כך מבלי לחטוא ב"שיפוט מהיר". השאלה האם את ראויה לביקורת זו אם לאו, תוכרע לפי נימוקייך. אם כן, מדוע באמת את מרגישה כך כלפי ההתנדבות?
הקטלוג האמיתי 11000
לא שזה מקורי הרבה יותר מהקלישאות במאמר, אבל זה לפחות נראה לי נושא מעניין הרבה יותר:

הקיטלוג האמיתי, והמזיק בהרבה, הוא הקופסא שלתוכה מכניס אדם את -עצמו-, בעזרתה הנדיבה של החברה.
ערכינו ניתנים לנו מן המוכן במקרה הטוב, או נכפים עלינו במקרה הרע. הערך של עצמנו מתקיים בחברה רק כהשוואה לערכם של אחרים, ואנו מודדים את הצלחתנו לפי קריטריונים שניתנו לנו ע"י החברה - שהרי "הצלחה" היא מידת ההתאמה בין מטרותינו למציאות, ומטרותינו מוכתבות לנו ע"י החברה. בעולם ההיי-טקי של ימינו התכונה המוערכת ביותר של האדם הפכה להיות החריצות - שמשמעותה היא פעולה נמרצת של האדם עבור ערכים ומטרות אשר לא הוא קבע אותן, על מנת להתפרנס. העבודה נהפכה מצורך לערך, בהעדר ערכים אשר האדם מסוגל לברוא לעצמו. העצלנות לעומת זאת - אחת התכונות הנעלות והנאצלות ביותר של האדם, אשר משמעותה היא פעולה אשר איננה אמצעי אלא תכלית בפני עצמה, איבדה כל ערך, והחברה מוקיעה אותה כשלילית. לו היה מגיע אזרח המאה ה 21 בדרך פלא אל פוליס יוונית קדומה, הוא היה מחשיב את האריסטוקרטיה כחבורה של עצלנים הולכי-בטל אשר מבזבזים את חייהם.
בשנים האחרונות הדבר בולט ביותר, כאשר חברות היי-טק ממציאות דרכים מתוחכמות יותר ויותר על מנת להמציא לאדם את חייו מחדש בתוך החברה, כדי שלא יאלץ חס וחלילה להיטרד או להיזקק לדבר מה מחוץ לחברה (החברה כאן במשמעות של company כמובן, לא במשמעות של society כמו בתחילת הדברים). והגרוע ביותר הוא כמובן, שהעובדים מאושרים מכך. אלא מה? העבדות מרצון מאושרת היא, וקלה. היא נותנת לנו טעם לחיים, חזון, עניין, "אהבת עצמנו" ע"י הסובבים אותנו, -אתגר-. את כל אותם דברים אשר איננו מסוגלים או רוצים ליצור לעצמנו.

החברה המודרנית נותנת לנו את ה"אני" שלנו מוכן מן הקופסא, והקונים מרובים, ומאושרים. היא תסביר לנו מדוע קוקה קולה זה טעם החיים, מדוע ההצלחה מחייבת לקנות פורד, כיצד להתלבש מקורי, ואפילו מתי ולכמה זמן עלינו לצאת "לחפש את עצמנו" בהודו. כדי להשתחרר קצת, אתם יודעים, ולהפוך לאזרחים מועילים, חרוצים, ומאושרים בעולם חדש ואמיץ.

העצמיות לא נמצאת בתוכנו אמר ניטשה, אלא גבוה גבוה מעלינו. עלינו לברוא את עצמנו, ולכתוב את ספר חיינו בעצמנו. אולם את העלילה המרכזית בספר של רובנו יכתבו אחרים, ואת עצמנו נקבל מן החברה, מקוטלגים יפה יפה וארוזים בקופסת מתנה.
הצלת את הדיון 11012
אתה מציג את הדברים באופן רדוד מידי וחלקי מידי:

1. "אנו מודדים את עצמנו... על פי החברה" נכון. מכיוון שהדברים להם מייחסת החברה משמעות הם קשורים קשר ישיר או עקיף לדברים שהם משמעותיים עבור היחיד.

2. עצלות מהסוג שתיארת שבאה יחד עם ניצול מחפיר של המעמדות האחרות הוא לא דבר שרצוי וכדאי להעלות על נס.
בכלל הסימטריה בין עבודה לעצלות היא שגויה. יש מי שעובד כל חייו בגלל שהוא עצלן (מתכנתים מבינים את זה טוב) ויש מי שחריצותו מאפשרת לו מנוחה.
הנקודה היא שיש בעולם המעשה נכון להיום הפרדה בין המטרה לבין התכלית, וזה בניגוד לגן העדן בו "פרי עץ הגן- עץ שטעם עצו ופריו שווים", והמציאות היתה כזו בה הכל הוא משחק.
השורשים ש-ח-ק וצ-ח-ק בעברית מצביעים על פעולה שתכליתה היא עשייתה היא (ולפי זה יבואר הקשר בין המילה "מצחק" לענייני אישות, שחקים, צחוק ועוד). נכון טרדות החיים וההשתקעות בעבודה שהיא הקללה של "בזעת אפך תאכל לחם" מוציאה את כושר המשחק המאפיין ילדים להם אין טרדות שכאלו, אולם האנושות שעוברת לפחות ופחות ימי עבודה, שהשירותים כובשים את מקומם של המוצרים, בהחלט בדרך חזרה לגן עדן בהקשר זה. כמובן ישנו פער עצום בין היכולת הטכנית המקדימה את ההתפתחות המוסרית הדרושה לגן עדן שכזה והשאיפות הנ"ל מנותבות לתרבות מד"ב ופנטזיה שהיא דמיון של משחק. את השיעבוד מהסוג המאפיין עובדי הי-טק כיום יש לחלק לכמה טיפוסים. האחד הוא שיש מי שנהנה מזה והדברים בשבילו הם משחק אמיתי, זה הסוג שמאפיין לענייות דעתי "פריקים" והוא ספציפי לתכנות, עיצוב וכתיבה. השני הוא הטיפוס הקלאסי המכור לעבודתו הבורח מהזמן הפנוי שאין אפשרות ליצוק לתוכו ערך.
ההבחנה בין שני סוגי הטיפוסים הבסיסיים האלו (ומובן שתכונות אלו משמשות בעירבוביה במינון זה או אחר אצל כולם) מובאת אך ורק כדי להציג נקודת מבט על התופעה המשתלבת ברעיון הכללי, אפשרי גם הסברים שונים.

3. "החברה המודרנית נותנת לנו "אני" מוכן". נכון אך לא ברור למה אתה תולה את זה בחברה המודרנית זו נכון במידה רבה הרבה יותר עבור חברה פרימיטיבית. ככה זה בחיים האדם צריך למצוא את האיזון בין מה שהוא סופג וסופח לבין מה שבא ממנו. כל אחד לפי עניינו ותכונתו, מה יש לקונן על כך? לא מתאים לך לסוע להודו, לנהוג בפורד (שיש להחרים מטעמים מובנים), קח ליד ספר טוב שם וודאי תמצא על מה לחשוב. מי שכן חשוף להשפעות האלו אז הוא רוצה בכך וזה ה"אני" שלו.

4. הגינון הנלהב עד עכשיו הוא על חברה מתוקנת. כמובן שהחברה כיום כפי שבא לידי ביטוי בתרבות נגועה קשות בחרדה מהמוות "שטומאתו הוא בשקרו" וכל משאביה מופנים להדחקה של הנושא המביאה להתבוססות יתר, במקום להשתחררות שלמה מטומאה זו.
הערת אגב בקשר ל Ford 11042
אני לא יודע בדיוק מה הטעמים בעד או נגד פורד אך יש הטוענים שפירושו
הוא Found On Road Dead
הקטלוג האמיתי 11027
אני מסכים איתך ביותר כי פן מעניין יותר של הקטלוג הוא הקטלוג העצמי.
אינני יודע מדוע בחרת להטפל דווקא לאוכלוסיית אנשי המחשבים אך ניחא.
אנשים משייכים עצמם לקבוצה מסוימת עימה הם מזדהים , מתוך הצורך להשתייך. אותו שיוך מתבטא במספר סממנים כמו השכלה , מקצוע , לבוש , תחביבים או סוג האוטו .
דבר אחד מתבקש אותו לא עשית הוא חיבור ביניהם. כוונתי היא שמכיוון שאנשים נוהגים באופן מסוים על מנת להשתייך לקבוצה מסויימת הם מחויבים גם לקטלג את הסובבים אותם לפי אותם קריטריונים אחרת המאמץ שלהם להשתייך לאותה קבוצה הוא חסר טעם .
או במילים אחרות , לדעתי , אנשים מקטלגים אחרים לאו דווקא על מנת לשפוט את האחר אלא על מנת לשפוט את עצמם, ע''י השוואה לאחר ע''פ אותם קריטריונים שלדעתם מגדירים את עצמם.
ערכים בצו השעה 11035
נאה דרשת, אם כי ידוע לכולנו שהמוסכמה החברתית לפיה יש לעבוד לפרנסתך קדמה לחברות ההיי-טק. כמו כן אינני מסכים לכך שהעבודה נהפכה מצורך לערך *בהעדר ערכים אשר האדם מסוגל לברוא לעצמו*. העבודה נהפכה מצורך לערך משום שהחברה (society) נתקלה במחסור בידיים עובדות - פעם בידיהם של פועלים "שחורים" במפעלי הטקסטיל למשל, ואילו היום בידיהם של עובדים אקדמאים. החברה היא הדוחפת את העבודה כערך, בלי קשר ל"ריקנותו הרוחנית של הפרט", בין אם זו קיימת או לא. באופן מעשי קובע יותר מכל המצב הכלכלי את הכיוון אליו תנווט החברה את הפרט. דוגמא היסטורית לכך ניתן למצוא בקטע שכותרתו ככותרת לעיל בכתובת:
גישה זו עומדת כביכול בסתירה לגישתו של ליבוביץ' לפיה הערכים הם פרי הכרעתו של האדם ואינם תלויים במציאות. אני סבור שאין כאן סתירה, אלא אינדיקטור המאפשר להבדיל בין "ערכים אופנתיים" שאינם אלא הנחייה של החברה לשרת את צרכיה הנוכחיים (עבודה, שלום, ערכי צה"ל), לבין "ערכים אסלי", ליבוביצ'יאנים אורגינל - חירות, שוויון, וכו'. ערך אופנתי מקובל היום ו"מנותץ" מחר, בעוד שערך אסלי הוא נצחי ואינו מהווה שירות, גם אם באופן רגעי עשוי לעזור לפרט זה או אחר.
הקטלוג האמיתי 11068
שלום, גיל.

התייחסות לחברות ההי-טק כמחוללות העיקריות של תהליך ה- "אריזה העצמית" אינה לגמרי מדוייקת. ניתן למצוא את התהליך הזה, מבלי לחפש בכלל, עוד הרבה לפני תקופתינו: ביוון, ברומא, באירופה של המאה ה- 19 ובעוד אינספור תקופות ומקומות אחרים.

ההבדל היחידי בינם לבינינו הוא שבזמנים ההם הדת או האידיאולוגיה יצרו את המסגרת עליה אתה מדבר, והם אלו שדחפו את האדם "לארוז את עצמו" בהתאם להשקפתם. ב- "כלכלה החדשה", הדגש הוא על כסף. גם האדרת האגו של העובד וגם טיפוח תחושת שייכות אצלו הן חשובות, אך אין ספק כי נוחות חומרית היא המטרה העיקרית.

ואולי זה המצב האופטימלי? אולי עדיף שאנשים יעבדו עבור נוחותם האישית, ולא עבור אידיאלים שהושרשו בהם ושהם אינם מסוגלים להבין או לבקר? אני אישית לא מתכוון לעסוק במחשבים, בין היתר בגלל שזה משעמם ובגלל שלא יהיה לי זמן לקרוא ספרים, אבל אין שום דבר רע בכך שלאנשים תהיה את היכולת להתעשר ולצאת לפנסיה בגיל 30.

ומאחר ואיני מסוגל, עקרונית, להקדיש יותר משלוש פסקאות לפילוסופיה בגרוש, אסיים כעת.
תהרגו אותי אבל הסכמתי עם כל מילה 11023
אני לא מכיר את הכותבת
אני לא יודע מה רמת הרגישות שלה או מנת ההתיפייפות הממוצעת שלה בחודש

אבל כל מה שהיא אמרה די נכון -
בני אדם מקטלגים
ימשיכו לקטלג
וזה טבעי נחוץ ונכון.

שפה היא תוצר של קיטלוג עצמים במרחב
(הגדרה של כל עצם וארוע בסמל ואופי היחודיים לו)
בדיוק כמו שבדיחות על גרוזינים הן תוצר של קיטלוג אנשים
(וגם תוצר של חוש הומור מוצלח במיוחד...אם זה נוגע לגרוזינים בכל אופן)

...ואו!
כמעט שכחתי
היא גם אמרה שזה יכול להיות רע
עד כאן הכל נכון לדעתי
תהרגו אותי אבל הסכמתי עם כל מילה 11078
טוב...אני מסיכמה פה עם מפרסם התגובה ועם המחברת

לדעתי, לא נשנה ולא נצליח אף פעם לשנות תוויות מוגדרות של אנשים
אנחנו המצאנו אולי , אבל לא נצליח להפסיק.

וזה הבעיה בכל העניין, אנחנו פשוט לא יודעים מתי להפסיק
עיר סמויה מעין 11115
המאמר הזכיר לי פסקה מתוך סיפור מתוך ספר שקראתי די מזמן. זכרתי מה הספר, זכרתי גם במה עוסקת הפסקה (בקיטלוג, כמובן), אבל לקח לי זמן למצוא את הסיפור:

"מגיע רגע מסויים בחיינו אשר בו, בין כל האנשים שהכרנו, רב הוא מספרם של המתים ממספרם של החיים. ורוחנו מסרבת לקלוט קלסתרים נוספים, הבעות-פנים נוספות: על גבי כל פנים חדשות שהוא פוגשת, היא מטביעה את הדפוסים הישנים; לכל אחד היא מוצאת את המסכה ההולמת אותה יותר."

(מתוך "ערים ומתים 2", בספר "הערים הסמויות מעין", מאת איטאלו קאלווינו. מאיטלקית: גאיו שילוני).

ודוק: "המסכה ההולמת אותה" (את רוחנו), ולא "אותו" (את האחד). זוהי נקודה עדינה, אך חשובה לעין שיעור לנושא הדיון. ליתר ביטחון, בדקתי בתרגום האנגלי (של William Weaver, שהוא - בין השאר - המתרגם הקבוע של ספריו של אומברטו אקו). ושם מצאתי:

"... And the mind refuses to accept more faces, more expressions: on every new face you encounter, it prints the old forms, for each one it finds the most suitable mask."

אבוי: כאן לא קיימת האבחנה הנפלאה הזו. האם מדובר בהברקה של שילוני? בטעות תרגום? או בטעות תרגום מצידו של Weaver?

אם למישהו יש את המקור האיטלקי, אשמח לקבל תשובה לשאלה זו.
קאלווינו הוא דוגמא מצוינת 11119
אמרו לי לקחת את "אם בלילה חורפי עובר אורח". לא היה, אז לקחתי באופן שרירותי למדי את "ערים סמויות מעין". על העיר הראשונה או השניה, עם הפסקה על הנערה והמרזב, התאהבתי. היכולת של האיטלקים האלה (פרימו לוי וקאלווינו) לתאר תמונה. זה פשוט יפהפה. אבל בתמונות אחרות קאלווינו נראה שטחי, מתחמק, רק מתיימר לרמז, רושם שמתחזק ב"חמשת החושים". נתתי לו צ'אנס שלישי ב"אבות אבותי", ושוב יש לי בעיה לקטלג אותו ביני לבין עצמי. מדי פעם הוא יוצא עם פסקה מופלאה, כפתור ופרח של הבנה עמוקה של המציאות מבלי להעמיס עליה משמעויות פלצניות כמו קונדרה, ואילו בפעמים אחרות הוא מרשה לעצמו להסתפק בקטע כמעט ילדותי בשקיפותו (דו הקרב של שני הרוזנים ב"הרוזן החצוי" - עשה לי טובה!). גם אחרי שהתפנה "אם בלילה חורפי", אינני מסוגל לסווג לעצמי את קאלווינו.

"אבות אבותינו" מומלץ בחום.
הדקדוקים הנשגבים מהבינה 11134
נשבע לכם, קוראים יקרים: אמנם טל כהן הוא ידיד טוב שלי, אבל כשהוא כתב את התגובה לא היה לו מושג (יותר נכון, הוא לחלוטין לא זכר) שאצלי על המדף יש עותק של הספר הנ"ל בשפת המקור (אני צודק, טל?). ובכן, המשפט האחרון מתוך הפסקה המצוטטת:
"Su tutte le facce nuove che incontra, imprime i vechhi calchi, per ognuna trova la mschera che s'adatta di piu."
דא עקא, האיטלקית שלי לא מספיק טובה כדי להכריע בנחרצות. נדמה לי שזה אומר לא יותר מהאנגלית (או בעברית: "המסכה ההולמת יותר"). אם יש בין הקוראים מישהי שיודעת איטלקית יותר טוב ממני, אנא...
הדקדוקים הנשגבים מהבינה 11365
Sorry for writing in English (a rare case where the constraints of technology jamb with those of taste). "La maschera che s'adatta di piu" means just "the most suitable mask" - so it looks like the Hebrew translator has been ad-libbing a bit.
הדקדוקים הנשגבים מהבינה 11376
חבל; אהבתי מאד את האבחנה שהוסיף שילוני. אם הבנתי נכון, אזי במקור פשוט לא מצויין *למי* המסכה צריכה להתאים - לאדם, או לרוחנו (המתבוננים). ההחלטה נותרת בידי הקורא (או המתרגם).

אם הייתי עוצר להתעכב על נקודה זו (מה שלא בטוח שהייתי עושה, בקריאה רגילה של ספר), הרי שמדובר בדילמה לא קלה.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים