חייו של סוכן 3305
האם אשרף מרואן, חתנו של נאצר ואיש סודו של סאדאת, אכן היה "המקור הכי טוב שהיה לנו בהיסטוריה", כדברי ראש המוסד, או שהיה שחקן מפתח בתכנית ההונאה המצרית במלחמת יום כיפור, כדברי ראש אמ"ן? סקירה של הספר "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" מאת אורי בר־יוסף (הוצאת זמורה־ביתן, 2010)
עטיפת הספר
מלחמת יום כיפור הותירה אחריה שורה ארוכה של קברים, צלקות וסימני שאלה. אחד מסימני השאלה האלה, אשר דומה כאילו הוא רק תופח עם השנים, נוגע לאשרף מרואן – חבר הצמרת המצרית דאז ששימש כסוכן המוסד הישראלי. חידת נאמנותו האמיתית, כמו גם נסיבות מותו אפופות המסתורין, ממשיכות לעורר מחלוקות היסטוריות, אישיות ומשפטיות עד היום. בספרו החדש והמרתק "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" מגולל אורי בר־יוסף את פרשת חייו של מרואן ומנסה להכריע בכמה מן התעלומות הקשורות בה, תוך שהוא מסתמך על פרסומים גלויים, מסמכים ממשלתיים, וראיונות עם אנשי קהיליית המודיעין, אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה. חלק מקסמו של הספר טמון בכך שבר־יוסף לא מסתפק בהצגת העובדות כפי שהתקבלו מהמקורות השונים, אלא גם מתאר את הקשיים שבהם נתקל בנסותו ליישב סתירות בין הגרסאות, וחושף כמה מההיבטים האנושיים המרתקים של עולמות הריגול, המדינאות והעסקים, שהתערבבו בסיפור חייו של מרואן.

אפשר בבקשה לקבל מישהו מהמודיעין הצבאי?

אשרף מרואן נולד ב-‏1944 בקהיר. כבר בנעוריו בלט בשכלו החריף, שבזכותו התקבל ללימודי הכימיה במסגרת העתודה הצבאית. ב-‏1965, לקראת סוף לימודיו, פגש במונא, בתו של שליט מצרים הנערץ גמאל עבד אל נאצר. למרות שנאצר ניסה להניא את בתו מלקשור את חייה בחיי מרואן – בין השאר בשל דיווחים שקיבל אודות חיבתו של מרואן לחיי זוהר, ועל כך שראה במונא רק קרש קפיצה לצמרת – השניים התחתנו ב-‏1966.

יחסיו של מרואן עם נאצר היו מתוחים, והתפקיד הזוטר שמילא בלשכה הנשיאותית, שאליה הועבר בהוראת נאצר החשדן, לא הלם את התכניות השאפתניות שייעד לעצמו. יתכן שבשל כך עברו בני־הזוג ב-‏1968 ללונדון, שם החל מרואן ללמוד לתואר שני בכימיה. חייהם של השניים בעיר התנהלו בנעימים, עד שלאוזניו של נאצר הגיעו ידיעות אודות מנהגי ההימורים והבילויים של מרואן, שאותם מימן שיח' כווייתי שפרש על הזוג הצעיר את חסותו. נאצר הזועם הורה לשניים לשוב לקהיר, ותבע מבתו להתגרש מבעלה. מונא, שאהבה את מרואן אהבה עמוקה, סירבה, והפשרה שהושגה היתה שבני־הזוג יישארו בקהיר, ומרואן יחזור לעבודתו בלשכה הנשיאותית תחת עיניים בוחנות; את לימודיו ישלים מרחוק, ויתאפשר לו לנסוע ללונדון רק כדי להיבחן ולהגיש עבודות.

במהלך אחת מנסיעות אלה, בשנת 1969, טלפן מרואן לשגרירות הישראלית וביקש לדבר עם "מישהו מהמודיעין הצבאי". מה הניע את מרואן לבגוד במולדתו לטובת המרה שבאויבותיה? שני גורמים עיקריים היו לדבר, לדעת בר־יוסף. הראשון הוא כסף – מרואן היה צריך הרבה ממנו כדי לממן את סגנון החיים שאליו שאף, וידע שנאצר, אשר בשונה מעמיתיו לצמרת השלטון היה נקי־כפיים וניהל אורח חיים צנוע, יזעם אם יגלה כי נטל לעצמו כספי שוחד. הגורם השני היה הרצון להיפרע מסביבתו הקרובה, ובייחוד מנאצר, על ההשפלה שספג בכך שהוצב בתפקיד נחות, שצעדיו נבדקו בחשדנות, ושבאופק לא הסתמנה כל אפשרות לזכות במעמד ובכבוד שחשב שהגיעו לו. שני הסברים אלה בהחלט מתקבלים על הדעת בנקודת הזמן הזו בחיי מרואן, אך תוך שנים ספורות הם יאבדו כמעט את כל תוקפם, לאחר שסאדאת יירש את נאצר, ומרואן, שיקודם לצמרת המדינה, יהפוך לאדם עשיר בכל קנה מידה. המניעים שבר־יוסף מציע להמשך בגידתו של מרואן – אינרציה, הרפתקנות, יצר גדלות והזדהות עם הצד החזק בסכסוך המצרי־ישראלי – נדמים כחסרים. אידאולוגיה, לדברי בר־יוסף, לא הניעה את מרואן בשום שלב.

משהו שקורה פעם באלף שנה

ביום שבו מרואן התקשר לשגרירות שהה בה במקרה ראש מוקד המוסד במערב אירופה, אשר הבין מיד את גודל ההזדמנות. מבלי לקבל אישור ממפקדיו וללא אבטחה של לוחמי המוסד הוא ארגן עוד באותו היום פגישה בבית־קפה בין מרואן לבין מפעיל שנבחר בחיפזון. את החומר שמרואן מסר באותה הפגישה הוא תיאר כ"משהו שקורה פעם באלף שנה". "המלאך", כפי שכונה מרואן במוסד, המשיך מאותו היום לספק למוסד ולאגף המודיעין (אמ"ן) מידע יקר מפז שאליו נחשף במסגרת עבודתו בלשכה הנשיאותית. בר־יוסף לא נוקב בסכומים המדויקים שמרואן קיבל, אך ניתן להסיק כי מדובר בכ-‏100-150 אלף דולר לפגישה, שהצטברו במהלך שנות הפעלתו לכמה מיליוני דולרים.

בספטמבר 1970 נפטר נאצר במפתיע, ולמחליפו התמנה אנואר סאדאת. לאחר שמרואן מילא תפקיד מפתח בסיכול קשר להדחת סאדאת במאי 1971, גמל לו האחרון וקידם אותו לתפקיד ראש הלשכה הנשיאותית. בהמשך מינה סאדאת את מרואן לשליחו המיוחד לענייני קשר עם מדינות ערב, והוא הפך לחבר קרוב של הזוג הנשיאותי. כך, במקום שמותו של נאצר, חותנו, יגדע את הקריירה של מרואן, כוכבו דרך דווקא. בזכות הנגישות שקיבל עתה לכמעט כל סודות מצרים, הוא הפך ל"מקור הכי טוב שהיה לנו בהיסטוריה", כדברי צבי זמיר, ראש המוסד באותה התקופה. בין הידיעות הרבות שהעביר למפעיליו הישראלים היו פקודת המבצע של צליחת התעלה על כל פרטיה (שתאמה כמעט בדיוק את שהתרחש בפועל במלחמה), ספר סדר הכוחות המלא של צבא מצרים, ודיווחים על מגעים עם ברית־המועצות בענייני רכש צבאי וכוונות מלחמה. באופן חריג, החומר שסיפק הועבר בקביעות במתכונתו הגולמית לקומץ מקבלי החלטות בצמרת הישראלית. לאחר שגולדה מאיר העניקה לניקסון ולקיסינג'ר פרוטוקול של מפגש בין סאדאת לברז'נייב, שהתקבל ממרואן, ניאותו השניים למכור לצה"ל מטוסי פנטום נוספים. במקביל לעיסוקו הרשמי כשליחו המיוחד של סאדאת ולעיסוקו החשאי כמרגל, מרואן גם "עשה לביתו" במובן המקובל במצרים באותה התקופה, וניצל את מעמדו כדי להתעשר מכספי שוחד ומעסקאות מפוקפקות.

גולדה מאיר (צילום: ספריית הקונגרס)

גולדה מאיר (צילום: ספריית הקונגרס)



כמה שבועות לפני המלחמה היה מרואן טרוד בפרשה שנראית כאילו נלקחה מסרט מתח מופרך: הוא גם ניהל וגם סיכל תוכנית לובית להפלת מטוס אל־על ברומא בעזרת טילי כתף. הטילים הועברו לרומא כמטען דיפלומטי בכליה של אשתו של מרואן (ללא ידיעתה), והמוסד, שקיבל ממרואן דיווח על התוכנית, העביר את המידע לשירותי הביטחון האיטלקיים אשר עצרו בזמן את חברי חוליית השיגור.

פגישה בהולה בלונדון ומלחמה

אולי בשל מעורבותו בפרשה ברומא, ואולי בגלל שסאדאת שמר את קלפיו קרוב מאד לחזה, מרואן לא היה שותף סוד לתאריך המדויק של פריצת המלחמה המתוכננת כשזה נקבע. ב-‏4 באוקטובר 1973, יומיים לפני פרוץ האש, הוא יצר קשר עם מפעילו, וביקש באופן חריג להיפגש למחרת בלונדון עם זמיר, ראש המוסד; הוא הבהיר בשיחה שברשותו מידע הקשור למלחמה, אך לא השתמש במילת הקוד השמורה למלחמה בטווח המיידי. לזמיר הוא מסר בפגישתם מידע שכפי הנראה קיבל שעות ספורות לפני כן, לפיו מצרים וסוריה יפתחו במלחמה למחרת אותו היום, ביום כיפור. אולם גם הידיעה הזו, שהצטרפה לאינדיקציות רבות נוספות על מלחמה בפתח, עדיין לא הפילה סופית את האסימון בצמרת הישראלית: ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) אמנם השתכנעו באמיתות הסכנה, אך שר הביטחון משה דיין נשאר ספקן, ולא אישר גיוס מילואים נרחב ותקיפה מקדימה של חיל האוויר (מאיר הורתה בבוקר יום כיפור על גיוס מילואים חלקי). ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, המשיך להחזיק ב"קונספציה" המפורסמת עד הרגע האחרון, והעריך שלא תפרוץ מלחמה. כידוע, המלחמה אכן פרצה בצהרי יום כיפור ויצרה שבר גדול בחברה הישראלית.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)



בשנים שלאחר המלחמה סר חינו של מרואן בהדרגה בעיני סאדאת, וב-‏1981, מיד לאחר רצח סאדאת ועליית חוסני מובארכ לשלטון, הוא העתיק את מגוריו ללונדון והתמסר לעסקיו. הוא הפך לאדם עשיר עוד יותר משהיה, ואף כונה לעתים בתקשורת – לא ברור אם בצדק – "מיליארדר".

תאוריה שזכתה לימים לפרסום רב בעניינו של מרואן היא שהוא היה סוכן כפול, אשר במסגרת תוכנית הונאה מדוקדקת וארוכת שנים של המודיעין המצרי, סייע למצרים לתקוף במפתיע את ישראל השאננה. ראשון לדוגלים בתאוריה זו הוא זעירא, שהיה מהניזוקים הראשיים של מסקנות ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום כיפור. מרואן אכן היה "walk in" – סוכן שמציע ביוזמתו מידע לארגון ביון זר – וככזה נחשד מראשית הפעלתו כסוכן כפול. ברם, בדיקות יסודיות שערך המוסד, שכללו הצלבת מידע שסיפק עם מידע ממקורות אחרים, בדיקות פוליגרף ומעקבים סמויים, הסתיימו שוב ושוב במסקנה שהוא סוכן מהימן. אחד הנימוקים כבדי המשקל שמעלה בר־יוסף נגד תאוריית הסוכן הכפול מתמצה בשאלה "היכן היא ההונאה?" – למשל, בימים המתוחים שלפני פרוץ המלחמה יכול היה מרואן להטעות את מפעיליו ולדווח כי ההיערכות המוגברת של הצבא המצרי לאורך התעלה נובעת מחשש מהתקפה קרבה של צה"ל. במקום זאת, הוא התריע מפורשות בפגישתו עם זמיר ערב יום כיפור על המלחמה שבפתח, ואף שירטט את יעדיה המדויקים (שהוסתרו אפילו מהסורים). הרעיון שמרואן חשף במצוות המודיעין המצרי את תוכנית ההונאה שרקמו מפקדיו – תוכנית שהצליחה באותו שלב הרבה מעבר למצופה – אכן אינו מתקבל על הדעת. הדוגלים בתאוריית הסוכן הכפול מוצאים תימוכין לטענותיהם בכך שגם לאחר שזהותו ופועלו של מרואן נחשפו בשנות התשעים, הוא נותר אישיות מכובדת במצרים, ואף התחבק עם מובארכ לעיני מצלמות הטלוויזיה בטכס הזיכרון הרשמי למלחמה ב-‏2004. "לא נותר כל מקום לספק: כך לא היה נוהג הנשיא המצרי בבוגד הגדול ביותר שידעה מצרים", כתב העיתונאי רונן ברגמן. בר־יוסף, ביודעו את דבר מותו המסתורי של מרואן כשנתיים לאחר שדברים אלה נכתבו, מבטל בסרקזם את הטיעון: "מאז, כידוע, חלו שינויים במצבו של מרואן".

הדלפות ומוות מסתורי

בתחילת שנות התשעים החלו להופיע בתקשורת ובספרות אזכורים אודות מקור בכיר בצמרת המצרית, שהתריע בפני זמיר ערב המלחמה על פריצתה הקרובה. מהצלבות של מידע פומבי עם דברים שפרסם זעירא ב-‏1993 בספרו "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", ניתן היה להסיק כי הסוכן הוא אשרף מרואן. בשנים הבאות טפטף זעירא מידע אודות מרואן לכמה חוקרים ועיתונאים, ביניהם רונן ברגמן, אשר פרסם ב-‏1999 ב"הארץ" כתבה מקיפה אודות מרואן, שבה כונה "בבל". ב-‏2004, לאחר ששמו המפורש של מרואן כבר התפרסם בכמה מקומות בהקשר להפתעת מלחמת יום כיפור, האשים זמיר את זעירא בפומבי בהדלפה, תוך שהוא מתאר אותו כמי ש"שובר את הראשונה בעשרת הדברות של חיל המודיעין". זעירא הגיש בתגובה תביעת דיבה כנגד זמיר, אך הבורר שנבחר לפסוק בסוגיה, השופט העליון בדימוס תיאודור אור, קבע ב-‏2007 שזעירא אכן מסר בכמה הזדמנויות את שמו של מרואן לגורמים בלתי מוסמכים. כנגד זעירא גם תלויה ועומדת תלונה שהגישו לפרקליטות המדינה זמיר ובכירים נוספים בקהיליית המודיעין, בנוגע לחשיפת שמו של מרואן; החלטת הפרקליטות בעניין זה, המשתהה באופן תמוה זה למעלה משש שנים, עשויה להוליד פרק חדש ומעניין בפרשה.

ב-‏27 ביוני 2007, שלושה שבועות לאחר פרסום פסק הבוררות של אור, מת מרואן בנפילה ממרפסת דירתו שבלונדון. ארבעה מעמיתיו לעסקים המתינו לפגישה עמו באותה העת בבניין סמוך המשקיף אל המרפסת. שניים מהם דיווחו כי ראו אותו מטפס על מעקה המרפסת ומפיל את עצמו אל מותו. השניים הנותרים דיווחו כי לאחר הנפילה ראו שני גברים מסתוריים "בעלי הופעה מזרח תיכונית" שבחנו בשלווה את הגופה השרועה על הקרקע, מתוך מרפסת שאולי שייכת לדירתו של מרואן. הרשויות הבריטיות שחקרו את המקרה (ברשלנות שיתכן והיא מכוונת, לדברי בר־יוסף) פסלו את האפשרות כי סיבת המוות היא תאונה, וקבעו כי מדובר או בהתאבדות או ברצח שבו אולץ מרואן לקפוץ אל מותו. מניתוח התנהגותו של מרואן בימים ובשעות שלפני מותו שולל בר־יוסף את אופציית ההתאבדות; מאחורי הרצח, לטענתו, לא עומדים שירותי הביון הישראלי או אויביו העסקיים של מרואן, אלא המצרים, אשר נקמו בו כך על בגידתו. בר־יוסף מנמק את קביעתו בעיקר בכך שלישראל, בניגוד למצרים, לא היה עניין במותו של מרואן; הוא מציין גם שנסיבות המוות – נפילה מקומה גבוהה – דומות מאד לנסיבות שבהן מצאו את מותם בלונדון שתי דמויות מצריות מפורסמות אחרות, ושרבים מייחסים מקרי מוות אלה למודיעין המצרי. בני משפחתו של מרואן טוענים שהוא חוסל בידי המוסד, וכי תמיד היה פטריוט מצרי נאמן.

אנואר סאדאת (צילום: חיל האוויר האמריקאי)

אנואר סאדאת (צילום: חיל האוויר האמריקאי)



מרואן נקבר בקהיר בלוויה המונית בנוכחות גמאל מובארכ, בנו של הנשיא, וראש המודיעין המצרי. הגרסה המצרית הרשמית היא שמרואן היה ציר מרכזי בתוכנית ההונאה, אשר "ביצע מעשים פטריוטיים שעוד לא הגיע הזמן לגלות אותם", כדברי חוסני מובארכ. בר־יוסף, כאמור, דוחה גרסה זו, וטוען כי המצרים אימצו אותה רק מתוך בושה להיחשף בחולשתם, ומתוך תחושת סולידריות הרווחת באליטה המצרית. לחיזוק דבריו הוא מציין שהמצרים בחרו להצניע כל השנים את פרשת מרואן ולהצהיר בנוגע אליה רק הצהרות כלליות, וגם זאת במשורה, במקום לנופף בה בגאווה ולחשוף פרטים נוספים מתכנית ההונאה שמרואן לכאורה הוביל.

כתיבה מנומקת, קריאה קולחת ומהנה

למרות שפע הפרטים הנידונים בספר הקריאה בו קולחת ומהנה, ובר־יוסף, שהוא פרופסור ליחסים בין־לאומיים, מצליח לאזן היטב בין כתיבה המיועדת לציבור הרחב לבין כתיבה אקדמית מנומקת, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה. הסגנון המאופק והענייני נשמר גם במקומות שבהם מחברים אחרים היו בוחרים בטון יותר סנסציוני, למשל בתיאור פרשיות שוחד ויחסים אינטימיים. אין הכוונה שבר־יוסף נצמד רק לעובדות היבשות ה"גדולות", אדרבא, בספר משובצים רסיסי סיפורים אנושיים; למשל: כדי לרומם את האגו של מרואן, השתתף זמיר עצמו מפעם לפעם במפגשים עם מרואן, וכשהתגלעו קשיים בנישואיהם של מרואן ומונא, הוא הורה לקנות למרואן טבעת יהלום שבעזרתה ירכך את לב אשתו; כשפרצה המלחמה בצהרי יום כיפור והתברר לזמיר שהערכתו היתה נכונה, הוא "קפץ עד הגג" (כרבים אחרים אז, הוא סבר שהמצרים יוכו במהירות מכה ניצחת); גם הקשר האישי בין מרואן לבין מפעילו, שהתחיל בעת ששניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם, נידון בספר בכמה מקומות.

עם זאת, שתי נקודות מעיבות במעט על חוויית הקריאה. האחת היא פרק בן למעלה מעשרים עמודים, המוקדש כמעט במלואו לתיאור עסקת עוקץ שמרואן היה מעורב בה – מצד הקרבן – בלונדון בתחילת שנות השמונים. תאור הפרשה מפורט ומייגע, ואינו תורם דבר לציר המרכזי של הספר: מרואן והסכסוך המצרי־ישראלי. הנקודה השנייה היא שיבושים שנפלו בעריכה ובהתקנה לדפוס של הספר; הם אינם רבים במיוחד, אבל בספר כה מוצלח מכמעט כל בחינה אחרת, ושרואה אור בהוצאה מכובדת, מן הראוי שלא יימצאו כמעט בכלל.

דעתו של בר־יוסף נחרצת בשתי סוגיות מפתח. הראשונה היא שמרואן לא היה סוכן כפול ושתרומתו לביטחון ישראל היתה עצומה. כבר בפרולוג של הספר, המוקדש לתיאור תרומתה הקריטית של חטיבת מילואים שגויסה כמה שעות לפני המלחמה הודות להתרעת מרואן, נכתב כי "התרעת המלחמה של אשרף מרואן מנעה את כיבוש רמת הגולן על ידי הסורים במלחמת יום כיפור". בקיץ 1973 הוכרזה בצה"ל "כוננות כחול לבן", בין השאר בשל התרעת מרואן על מלחמה בפתח; ברבים מהתאורים ההיסטוריים מוצגת הכוננות כצעד בזבזני וחסר־תועלת, אך בר־יוסף מצייר אותה כהזדמנות חשובה לביצור צה"ל, שבלעדיה תוצאות המלחמה היו עגומות בהרבה. אחרי שפרצה המלחמה, מצבו של צה"ל בחזית התעלה השתפר רק לאחר שזמיר העביר אישית לחיים בר־לב (שהתמנה למפקד חזית הדרום) עותק של תוכנית המלחמה המצרית, אותה סיפק מרואן מבעוד מועד. לעתים, עם זאת, נראים הסופרלטיבים שבר־יוסף חולק למרואן מעט מוגזמים, לדוגמה: "מאז הציע למוסד את שירותיו ב-‏1969 לא הותיר מרואן כמעט אף סוד במצרים שלא נחשף בפני ישראל".

משה דיין ואריאל שרון בחזית התעלה (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)

משה דיין ואריאל שרון בחזית התעלה (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)



הסוגיה השנייה שבר־יוסף נחרץ בעניינה היא תפקודו של אלי זעירא לאורך כל פרשת מרואן. מהניסוחים המוקפדים עולה סדרת האשמות חמורות: זעירא, ביהירותו, דבק ב"קונספציה" השגויה גם כאשר שפע ידיעות העידו כי היא אינה בתוקף יותר. ביום שלפני פרוץ המלחמה שיקר זעירא לדיין ולדדו כשנתן להם להבין כי אמ"ן הפעיל את "האמצעים המיוחדים" – מכשירי ציתות מתוחכמים שאיפשרו האזנה לערוצי תקשורת מסוימים בצבא המצרי – וכי הם אינם מניבים אינדיקציות למלחמה. ביום כיפור עצמו, שעות ספורות לפני פרוץ האש, אמר זעירא לאלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) כי להערכתו לא תפרוץ מלחמה; בגלל דברים אלה שיבש גונן לחלוטין את פקודת הרמטכ"ל להיערך למלחמה כוללת באותו היום, שיבוש שבזכותו הצליחו המצרים לחצות את התעלה כמעט ללא הפרעה ולהנחיל לישראל את "התבוסה המחפירה ביותר שצה"ל ספג מאז הקרבות על משטרת לטרון במלחמת העצמאות". תאוריית הסוכן הכפול שקידם זעירא "נועדה לשרתו בכך שתסיר מעליו לפחות חלק מהאחריות למחדל המודיעין". את הדלפת זהותו של מרואן בידי זעירא מתאר בר־יוסף כמעשה חמור, הפוגע קשות בנכונות מקורות פוטנציאליים לשרת את ישראל בעתיד.



סימני השאלה האופפים את פרשת אשרף מרואן לא התפוגגו כליל. בעתיד אולי יישפך אור נוסף על הפרשה, אך כפי שכותב בר־יוסף, "סביר שאם נחכה עד שייפתחו הארכיונים וכל האינפורמציה הרלוונטית תהפוך לזמינה, אלה שלחמו במלחמת יום כיפור כבר לא יהיו עמנו. ולהם לפחות מגיע תיאור, גם אם לא מושלם, של סיפור ריגול מופלא זה."
קישורים
הקונספציה - ויקיפדיה
האמצעים המיוחדים - ויקיפדיה
"המרגל המושלם" - כתבה על אשרף מרואן מתוך התכנית "60 דקות" של רשת CBS
מי אתה הסוכן "בבל"? מהספר "מלחמת יום כיפור - זמן אמת", מאת רונן ברגמן וגיל מלצר
ראיון אודיו עם אורי בר־יוסף
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

למה? 564174
האם יש טעם לקרא גם את הספר אחרי הסקירה המקפת‏1הזו?
1כתובה יפה
למה? 564200
אכן וכן.
זעירא 564217
אילולא זעירא היה מחזיק בביצים כמה בכירים, הוא מזמן היה מועמד לדין.
זעירא 564284
חשבתי שכך גם נטען לגבי הנשיא לשבעבר.
זעירא 564320
תוכל אולי לפרט מיהם הבכירים ואיזו תחמושת יש לזעירא נגדם?

ההשערה שנראית לי הכי הגיונית היא שבמערכת הביטחון מאד לא רוצים להעלות את פרשת זעירא/מרואן לכותרות - גם מסיבות של בטחון המדינה (אולי ייחשפו פרטים סודיים) וגם משיקולי כבוד - והם מעדיפים פשוט לחכות עד שזעירא (בן ה-‏83 היום) יוציא את ימיו, ולא יהיה צורך בחקירה.

מצד שני, בראיון במוסף "הארץ" האחרון עם משה לדור, פרקליט המדינה, הוא נשאל: "על פניו, המעשה של זעירא חמור ביותר: חשיפתו של אשרף היא לא נזק פוטנציאלי, כמו במקרה קם, אלא נזק ממשי. מי יסכים בעתיד להיות סוכן חשאי של ישראל?". תשובתו היתה: "אני מסכים איתך לחלוטין. ולכל דבר שתגיד אני אסכים, בטח בקשר לחומרה של הדברים. הטיפול שלנו בעניין נמשך זמן ארוך מדי, וזה נמצא על סף הכרעה על שולחנו של היועץ". נו, נחייה ונראה.
ספר שמנסה לפענח את ההפתעה של מלחמת יום כיפור 564315
ספר בשם "הקשר המרובע" עם מחבר שמזדהה רק כד.ח. שניתן לקוראו רק ברשת, כצילום של דפי ספר ממורטטים - טוען שהיה סיכום בין מצרים ישראל ארה"ב ורוסיה על מלחמה 'קטנה' שתחזיר את הוורוד ללחיי הערבים ותאפשר הסכם שלום בין מצרים לישראל. זה נשמע פנטסטי- אבל מציע הסברים הגיוניים לכמה מהתהיות הגדולות.

ספר שמנסה לפענח את ההפתעה של מלחמת יום כיפור 564316
היי, אני המצאתי תיאוריית קונספירציה כזו בעצמי לפני כמה שנים.

האמת, הגדלתי לעשות ובעזרת כלים קונספירטיביים רגילים המשכתי והוכחתי שבעצם מלחמת יום-כיפור בכלל לא התרחשה. צריך למצוא איפה שמתי את זה.
ספר שמנסה לפענח את ההפתעה של מלחמת יום כיפור 564840
פה תגובה 132414 ? (פה תגובה 2611)
ספר שמנסה לפענח את ההפתעה של מלחמת יום כיפור 564318
הדברים פשוט לא הגיוניים ואינם משתלבים עם העובדות.
סודות מגוגל 564432
חיפוש קצר בגוגל מעלה שמחבר הספר הוא חי דורון.
שאלה לוותיקי האייל 564330
בגלל שאני עוד לבשתי חיתולים בזמן מלחמת יום כיפור, אין לי הרבה זכרונות מהתקופה, אבל יש לי שאלה לגולשי האייל שכבר עמדו אז על דעתם: עד כמה הופתע הציבור הרחב בארץ מפרוץ המלחמה? אני תמיד חשבתי - אולי בבורותי - שההפתעה בצהרי יום כיפור היתה מושלמת, ממש כאילו הצבא הסורי היה פולש הרגע לרמת הגולן. מקריאת הספר שבמרכז המאמר ומקריאה (פחות יסודית) של ספר אחר של בר-יוסף, "הצופה שנרדם" (גם ספר מצוין, דרך אגב), למדתי שהיו שפע של סימנים מקדימים למלחמה, ושהצבא היה בכוננות שהלכה והתגברה בימים ובשבועות שלפני יום כיפור. האם שום דבר מכל זה לא חלחל לציבור הרחב? או אולי הלך הרוח היה משהו כמו "כן, יכול להיות שתהיה מלחמה, אבל אנחנו ננקנק אותם תוך רגע"?
שאלה לוותיקי האייל 564331
הציבור הרחב בארץ הופתע מאד מפרוץ המלחמה.
הצבא הופתע מעט פחות (תלוי מי בצבא, ואיפה הוא שרת). הצבא היה בכוננות מסוג שהיו עשרות כוננויות לפני ואחרי פרוץ המלחמה.
יחד עם זאת אין ספק שהלך הרוח היה משהו כמו "אם תהיה מלחמה, אנחנו ננקנק אותם תוך רגע."
משה דיין (שר הבטחון, "מר בטחון" והאורים ותומים בנושא בטחון) אמר בראיון עיתונאי (אאל"ט ערב ראש השנה, אבל יתכן שבערב שבת בין כסה לעשור, או אפילו ערב יום הכיפורים) מזהו כמו (הציטוט מהזכרון, בהסתייגויות המתבקשות) "לא תפרוץ מלחמה בעשר השנים הבאות. אם כן תפרוץ מלחמה בעשר השנים הבאות, שאל אותי אחריה, ואני אסביר למה".
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564338
לפי קהלני ב"עוז 77" בפיקוד צפון ידעו על המלחמה והתכוננו לפחות שבוע מראש (ממוצאי ראש השנה) ומכיוון שבצה"ל אין סודות אז אני מניח שחלק גדול מהגברים בציבור היהודי ידעו על המלחמה המתקרבת

לדעתי כל הסיפור על זה שההפתעה הייתה כללית זה משהו שהומצא אחרי המלחמה ע"י שבויי "הקונספציה" גם כדי לפזר את האשמה על ההתנהלות שלהם וגם מתוך נרקיסיזם
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564452
אולי חוסר ההפתעה נובעת מכתיבה לאחר המלחמה.
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564458
ידעו על המלחמה ולא גייסו מילואים, ידעו על המלחמה ולא הפעילו את תוכנית המגננה בתעלה, ידעו ולא הפעילו את ''אור יקרות'' ועוד ועוד
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564461
בראיה לאחור לאחר המלחמה הם אמרו: "בעצם ידענו".
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564463
ידענו ולא עשינו גרוע בהרבה מ''לא ידענו''.
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564465
לא שמעת על "הקונספציה" ?
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564467
וגם על ''הקונספירציה''.

שמעתי סיפורים של אנשים מדרגים שונים מפיקוד צפון על חוסר האונים שלהם לגייס גיוס יותר שלם של הצבא.
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564468
נעשה קצת סדר (ליתר פרטים אתה מוזמן לקרוא את המחקרים של אלחנן אורן - כבר בלמ"ס, אבל הופץ במעט עותקים בלבד - וגם בר-יוסף ו'לשבור את הקונספציה' של דני אשר, ו'הסורים על הגדרות' שכתבו אנשי מטה פיקוד צפון במלחמה).
1. סימנים מעידים היו מכאן ועד להודעה חדשה, אבל הם פורשו בהתאם לקונספציה*, כמעידים על תרגיל ולא על מלחמה. זו הייתה דעתם של ראש אמ"ן אלי זעירא, של רמ"ח מחקר אריה שלו ושל רע"ן מצריים יונה בנדמן - כולם אנשים כריזמטיים, מבריקים וחזקים.
2. חגי מן, קמ"ן פיקוד צפון, לא הסכים איתם, והתחיל לעשות צעדי הכנה משלו בפיקוד - בהתאם להערכות שלו ושל יצחק חופי, אלוף פצ"ן, שמלחמה דווקא צפויה. הם מחזיקים בדעה הזו מאז אוגוסט בערך.
3. מן מקבל הודעה מאביעזר יער, רע"ן סוריה, על הכנות לא שגרתיות של הסורים, וצורך לעשות צעדים. הוא מפיץ התרעה על מלחמה, ובתגובה ראש אמ"ן נוזף בו ומאיים עליו על שהוא מפיץ פאניקה (אביעזר יערי נוכח בפגישה ושותק. זעירא היה אדם מטיל אימה).
כתוצאה מכך, פצ"ן ערוך יותר מאשר פיקוד דרום למלחמה.
הסיבות שגם הוא חוטף קשורות לתפיסה הצבאית: ההערכה של הרמטכ"ל, כמה חודשים קודם, שדי במאה טנקים להגן על רמת הגולן. אחרי התגבור שנערך בתחילת תשרי, יש שם 180 בערך. דא עקא, יש שתי בעיות: ראשית, ההערכה של הרמטכ"ל נאמרה כשהיו 350 טנקים סורים מול הרמה, בתחילת אוקטובר יש בערך פי שלוש מכך. שנית, לומר 'מלחמה', מתברר, זה לא מספיק - חטיבה 188 בקו נערכת ל'יום קרב', כי זה מה שהיא רגילה לעשות.

ברמה המדינית, הסימנים מצטברים, אבל עד שאשרף מרוואן מדבר עם צבי זמיר זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, עדיין ר' אמ"ן מפרש אותם כלא-מעידים-על מלחמה, ודעתו מתקבלת. דיינו לציין שבבוקר המלחמה מקבלת אוגדה 252 - עוצבת סיני, שמחזיקה בקו התעלה - את הפקודה המוזרה, 'להיכנס לכוננות להיכנס ל'שובך יונים' - ובמילים אחרות, 'להיות בכוננות להיות בכוננות', שזה חסר פואנטה לגמרי. ורק באותו בוקר מתחילים להפיץ את ההודעה שתפרוץ מלחמה בשש בערב**.

*הקונספציה, בקיצור נמרץ:
1. סוריה לא תצא למלחמה בלי מצריים.
2. סאדאת יצא למלחמה רק כדי לכבוש את סיני כולה ו\או להשמיד את ישראל.
3. לצורך כך הוא יצטרך תקווה לנטרל את העליונות האוירית הישראלית.
4. לא יהיו לו טילי קרקע-קרקע ומפציצים ארוכי טווח שמאפשרים לפגוע בחה"א הישראלי בבסיסיו לפני 1975.
5. לפיכך לא תהיה מלחמה לפני 1975.
הקונספציה הזו הייתה נכונה כשהמציאו אותה. רק מה, אי שם סאדאת החליט לשנות את מטרות המלחמה למבצע מוגבל, שמטרתו כיבוש רצועה צרה יחסית בסיני לצורך שבירת הסטטוס-קוו. כמובן שאם היה מצליח ייתכן שהיה מנסה להתקדם הלאה - הוא ניסה ב-‏14 באוקטובר לתקוף לכיוון מצרי הג'ידי והמתלה - אבל הוא היה עומד במטרתו גם בלי להגיע למיצרים ובטח בלי להתקדם מעבר להם.
שינוי המטרות של סאדאת, שמעט מאוד במצריים היו מודעים אליו, הפך באחת את הקונספציה ללא-רלוונטית. את העליונות האוירית הישראלית סאדאת לא היה צריך לחסל לגמרי, אלא לשתק באזור מצומצם מעבר לתעלה - את זה הוא עשה בטילי נ"מ סמוך לתעלה. את עליונות השריון הישראלי הוא שיתק בעזרת חיל-רגלים מרובה נ"ט; וכיוון שהוא לא תכנן להתקדם, לפחות בשלב ראשון, יותר מכמה ק"מ מעבר לתעלה, ההכנות היו מועטות בהרבה מאשר למלחמה שמטרתה כיבוש-מחדש של סיני.

**אני חושב שמרוואן הביא את ההודעה 'לפנות ערב', ומישהו תרגם את זה לשעה מדוייקת, אבל קשה להיות בטוח. התכנית המצרית במקור באמת דיברה על אזור השקיעה, השעה 1400 הייתה פשרה בין המצרים לסורים, שלכל אחד היה נוח זמן אחר.
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564502
השאלה של יובל בתגובה 564330 הייתה עד כמה הציבור היה מופתע
לא כל כך וותיק אבל גם לא בן 16 564503
מאד.
יופי של סקירה 564497
מאד נהניתי והחכמתי, תודה!
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 564531
ביום שישי האחרות התפרסמה ב"הארץ" כתבה של אמיר אורן שעוסקת בספקולציית "אשרף מרואן הישראלי". ממסמך של המוסד שהגיע לאחרונה (כנראה בטעות) לידי "הארץ" מתגלה שבפגישה הסודית של דיין עם אחמד תוהאמי (סגן ראש ממשלת מצרים דאז) ב-‏1977, כחודשיים לפני הביקור ההיסטורי של סאדאת בארץ, אמר תוהאמי כי "מועד הפתיחה במלחמת 1967 ניתן למצרים בידי סוכן, קצין ישראלי בכיר, שמסר שהמועד יהיה בין 3 ל-‏6 ביוני". אמיר אורן מתאר את הגילוי כ"דברים מרעישים", אבל כמעט באותה הנשימה, מספר שבזכרונותיו של דיין מלפני כ-‏30 שנה הוא כתב "לרשות הריגול המצרי היה סוכן בעמדה אסטרטגית, קצין בכיר בצבא הישראלי, והוא מסר שתאריך פתיחת המתקפה הוא בין ה-‏3 ל-‏6 ביוני". לא ברור לי אם כך מה ההתרגשות, והכתבה לא עקבית בנקודה הזו.

בכל אופן, על פי הכתבה, "תוהאמי נודע כתמהוני" ו"אולי בדה את המרגל ממוחו". יתכן גם שגרעין הסיפור הוא בפרשת רפעת אל גמאל [ויקיפדיה] (שנודע גם בשמו הישראלי "ז'ק ביטון") - מרגל מצרי שפעל בארץ, אותר על-ידי המודיעין הישראלי, הפך לסוכן כפול וסייע להצלחת מבצע מוקד [ויקיפדיה] בפתיחת מלחמת ששת הימים.
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 564532
לא התעמקתי בפרטים, אבל הערך בוויקי האנגלית (Refaat Al-Gammal [Wikipedia]) דווקא מסכים עם הגרסה המצרית.
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 564533
עפ''י מבחן התוצאה (של מבצע מוקד) הגירסה הישראלית סבירה יותר.
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 564535
זה כנראה מסוג הדברים שלעולם לא נוכל לדעת עד הסוף. כולם מסכימים שאל-גמאל הוחדר לארץ ע''י המודיעין המצרי. לא שאני מבין משהו בענייני ריגול, אבל אני מאמין לגמרי לפחות לחלק מהגירסה הישראלית לפיו הוא זוהה כמרגל והוכפל. מה שאפילו המפעילים הישראלים שלו לא יכולים לדעת בוודאות (ובטח שלא אנחנו) זה האם ההכפלה הצליחה, או שהוא בעצם נשאר נאמן למפעילים המקוריים המצריים שלו. על-פי הספר ''המרגלים'' של יוסי מלמן ואיתן הבר, יש אנשי שב''כ שנותרו ספקנים לגבי הצלחת ההכפלה.

היות שכולנו יודעים איך נכתבת ויקיפדיה - גם העברית וגם האנגלית - לא הייתי ממהר להסיק מסקנות מהכתוב בה בעניין כל כך רב-מיסתורין כמו העניין הזה.
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 566780
עוד כתבה מ"הארץ", הפעם של יוסי מלמן, על פרשת רפעת אל גמאל/ז'ק ביטון.
האם היה למצרים סוכן בצמרת צה"ל ערב מלחמת ששת הימים? 566781
אני יודע איך נכתבת ויקיפדיה. אבל הפרט הבא כבר נראה לי מופרך:
שימו לב שהמקור הוא מאמר בעברית שהוא בעצם תמצית של ראיון באנגלית. מגביר את החשד שמדובר על מישהו שמנסה למנוע מאחרים לשנות את השטות שהוא כתב שם.
רונן או אהרון? 565002
<<"לא נותר כל מקום לספק: כך לא היה נוהג הנשיא המצרי בבוגד הגדול ביותר שידעה מצרים", כתב העיתונאי רונן ברגמן.>>

אני יודעת שאיש האקדמיה אהרן ברגמן [ויקיפדיה] היה אחד הגורמים הלא מוסמכים שלהם מסר זעירא את שמו של אשרף מרואן, ושהוא תמך בתאוריית הסוכן הכפול בספריו לפני שהשם פורסם.

האם אתה בטוח שהמקור שציטטת הוא רונן ברגמן לא אהרון?
רונן או אהרון? 565010
הספר לא לידי, אז אני רק 99% בטוח שמדובר ברונן ברגמן (Bergman) ולא באהרן ברגמן (Bregman). השמות אכן מבלבלים. שניהם (בנפרד) כתבו על מרואן, היו מעורבים בפרשת הדלפת השם, והם מוזכרים פעמים רבות בספר של בר-יוסף.
רונן או אהרון? 565030
מעניין :-)

זה מזכיר לי במעט מקרה עם פרופסור שהתכוון לאמר "אירוינג גופמן" (http://en.wikipedia.org/wiki/Erving_Goffman) ובמקום זה אמר "סנדר גילמן"(http://en.wikipedia.org/wiki/Sander_Gilman), או אולי להיפך. משעמד על טעותו אמר (עם לא מעט צדק בדבריו) "גילמן, גופמן, אותו סיפור".

* לחברי מערכת אייל שלום, נאבקתי שעה בערך עם הכנסת הקישוריות לויקיפדיה בתגובה קטנה זו. האם התקלות המעצבנות הן תוצר של המחשב שלי או של התוכנה שלכם?
רונן או אהרון? 565031
אני לא חבר מערכת, אבל לא הצלחתי להבין מתאורך מה היו הבעיות שבהן נתקלת. לדוגמה: אצלי זה עובד בסדר גמור. ואני מניח שזה לא עוזר לך במיוחד. ניסוח מחודש: אצלי, עם Mozilla Firefox [Wikipedia] אין לי בעיות. כמובן שלמדתי כבר להבין איך להסתדר עם העובדה שהסוגריים המשולשים משנות את כיוונם.
רונן או אהרון? 565032
עכשיו בדקתי, ואכן מדובר ברונן ברגמן, והציטוט הוא מתוך כתבה שהוא פרסם ב"ידיעות אחרונות" ב-‏2005.

לגבי הקישורים: לפעמים באמת מעצבן להתעסק עם הדו-כיווניות, אבל כדי לקשר לוויקיפדיה, לא חייבים את כל הפורמט עם הסוגריים המשולשים - אפשר פשוט להדביק בטקסט את הכתובת המלאה של הערך, ונוצר קישור מהסוג היפה. נסי ותיהני.
רונן או אהרון? 565033
זה עובד כל עוד הערך בשורה נפרדת‏1. זה לא בהכרח יעבוד בתוך הטקסט: http://en.wikipedia.org/wiki/Asterisk . אבל זה באמת פשוט יותר.

רונן או אהרון? 565035
תודה לשניכם.

הבעיה היא באמת בדו כיווניות או דו לשוניות של סימנים ומספרים.
בתחילה ניסיתי להוסיף קישורים מהסוג המשולש בגוף הטקסט. אז החליט המחשב שגילמן חייב לבוא לפני גופמן, ולא הסכים בשום אופן לסגור אותו בתוך המשולש הנוסף. כל ניסיותי לתיקון יצרו סלט של ויקיפדיות גופמנים וגילמנים.
בשלב השני ניסיתי לצרף את שני הקישורים (בצורת כתובות) בהערות שוליים. אז החליט המחשב ליצור את ערך הויקיפדיה המחודש "סנדר גילמן 2" (אולי כמקבילה ל"רמבו 2"?)
בסוף חזרתי לגוף הטקסט ותחמתי את הקישורים (לכתובת) בסוגריים רגילים, ובא לציון גואל.
בכל מקרה החכמתי עוד במעט מנסיוני היום ומהערותיכם בתורת ה"באגים". החיובי מכך הוא שמילאתי את המכסה היומית בלמידת דבר חדש.
בין זעירא לענת קם 574087
אורי בר-יוסף פרסם היום מאמר ב"הארץ", שבו הוא תמה למה ההחלטה האם להעמיד לדין את זעירא מתמהמהת כבר כשבע שנים, בעוד שמשפטה של ענת קם, שגרמה נזק מועט בהרבה, קרוב להסתיים.

בצירוף מקרים (או שמא לא? קשה לדעת, עם כל התככים האלה של עולם הריגול), הערך המומלץ היום בוויקיפדיה הוא אשרף מרואן [ויקיפדיה].
בין זעירא לענת קם 574093
טרם ראיתי בויקיפדיה ערך בעברית עם כזו כמות של מראי מקום (76).
בין זעירא לענת קם 599199
היום התפרסם כי יהודה ויינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, החליט לסגור את התיק כנגד זעירא. ברדיו הבוקר הוזכרו שלושה נימוקים להחלטה: (1) זעירא מאד מבוגר, (2) הכל קרה לפני הרבה זמן, ו-(3) יהיו השלכות מאד לא נעימות לאישום כנגד אלוף (במיל.) בצה"ל. לפי ההיגיון הזה, אני מתפלא מדוע הוגש כתב אישום כנגד הירשזון בעניין המעילה שלו. הרי אפשר היה לחכות עשרים שנה עד שהוא יהיה מאד מבוגר וכל הפרשה תהיה ישנה, ובכלל, לאישום כנגד שר אוצר יש השלכות מאד לא נעימות.

יוסי לנגוצקי, מהמתלוננים נגד זעירא, שוקל פנייה לבג"ץ. אני מאחוריו.
בין זעירא לענת קם 599210
הנימוק הכי מעצבן הוא הזמן שעבר. הזמן עבר כי למערכת אכיפת החוק לא בער לחקור את הנושא ולהחליט בסוגיה.
גם ענין הגיל הוא בעייתי ונותן לגיטימציה לעברינות בקרב קשישים.
גודווין 599215
אפשר להניח שלו ויינשטיין היה היוהמ"ש כבר בשנת 1987, איוואן דמניוק לא היה מועמד לדין, והיתה נחסכת מאיתנו הפארסה.
גודווין 609246
אולי גם דרעי לא היה מועמד לדין.
בין זעירא לענת קם 627199
לגבי טיעון ה"זה היה מזמן" - החשיפה הפומבית על ידי זעירא היא מאמצע שנות התשעים, לא כל כך מזמן. מאחר והפשע הוא החשיפה, ולא מה קרה במלחמה ב-‏73, הטיעון הזה נשמע כמו דמגוגיה לשמה.
האמצעים המיוחדים 616081
ב"מערכות" האחרון התפרסם מאמר מקיף של אורי בר יוסף: "אי-הפעלת 'אמצעי האיסוף המיוחדים' והכשל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים". מומלץ מאד לכל מי שמתעניין בהיסטוריה הצבאית/מודיעינית של התקופה, ובפרשת זעירא ו"האמצעים המיוחדים" בפרט.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים