אריתריאה כמשל 3478
בשבוע שעבר התנהל וויכוח ב"וועדה לפתרון בעיית העובדים הזרים" בכנסת בין אלה שגינו את מצב זכויות האדם המחפיר ששורר באריתיראה, לבין שגריר המדינה בישראל, שניסה לטעון שנגד ארצו מתנהל קמפיין שקרי בחסות המערב. ברור לאיזה משני הצדדים קל יותר להאמין במקרה הזה, אבל מה אם שניהם צודקים?

את אריתריאה אי אפשר להתחיל לנסות להבין במנותק מאחותה הגדולה – אתיופיה. אחרי מלחמת העולם השניה החליטו המעצמות המנצחות לצרף את אריתריאה, מושבה של איטליה המובסת, לפדרציה עם אתיופיה. גורם מכריע בהחלטה היה לחץ של האמריקאים, שקיבלו בתמורה מהקיסר היילה סילאסי בסיס צבאי באתיופיה. הפדרציה הוקמה ב-‏1952, אבל מהר מאוד אתיופיה כירסמה בסמכויות האוטונומיות של אריתריאה (ששטחה הוא כעשירית מזה של אתיופיה), עד כדי פיזור הפרלמנט שלה בכוח ב-‏1962. מועצת הביטחון, שהתחייבה לערוב לאוטונומיה של אריתריאה, לא נקפה אצבע בתגובה להשתלטות האתיופית. באתוס הלאומי של האריתראים, זו היתה הבגידה המכוננת, אבל לא האחרונה, שהם חוו מצדם של הקהילה הבינלאומית ומוסדות האו"ם.

בצל תחושת הבגידה הזאת פרץ המאבק למען עצמאות. הוא התאפיין בחוסר אמון מוחלט במדינות זרות, במוסדות בינלאומיים, ובעיקר באתיופיה. מנהיג המערכה היה איסאייס אפוורקי, שהפגין מידה דומה של חוסר אמון וחוסר רחמים גם כלפי יריבים פנימיים. אחדות השורות ונאמנות חסרת פשרות למנהיג ולמטרת המאבק נאכפו בצורה נוקשה ולא פעם אלימה.

בשנות ה-‏80 התנהלה מלחמת העצמאות של אריתריאה נגד משטר הדֶרג הפרו־סובייטי ששלט באתיופיה, במקביל למאבק פנימי אתיופי להפלת אותו משטר. שתי תנועות השחרור המקבילות פיתחו בדרך עוינות גם אחת כלפי השניה, אבל הצליחו בסופו של דבר לכבוש במאי 1991 את ערי הבירה של שתי המדינות ולכונן בהן משטרים חדשים. במשאל עם שנערך בחסות האו"ם בחרו 99.8% מהאריתראים בעצמאות מאתיופיה, והאחרונה נתנה לכך את ברכתה.

מפת קרן אפריקה (CIA)

מפה: CIA


מדינה מתגוננת

למרות ההבטחות והתקוות, המדינה החדשה, תחת הנהגתו של אפוורקי, המשיכה להתנהל ברוח ערכי המאבק, שדמוקרטיה לא היתה אחד מהם. תרמה לכך התמשכות המתיחות עם אתיופיה, שכללה גם תקריות אלימות לאורך הגבול הבלתי מוסכם ביניהן. אלה הביאו במאי 1998 את אריתריאה לצאת למלחמה שנמשכה עד 2001 וגבתה את חייהם של כ-‏70,000 בני אדם. על התשובה לשאלה "מי ניצח" אפשר להתווכח. קל יותר להסכים שאריתריאה שילמה מחיר כבד יותר במלחמה, ואיבדה את מעט הפיתוח הכלכלי שהצליחה להשיג עד אז.

במסגרת ההסכם שסיים את המלחמה, התחייבו שתי היריבות לכבד את מסקנותיה של וועדת בדיקה של האו"ם בנוגע לסכסוך הגבול ביניהן. הוועדה פסקה לטובת אריתריאה, אך אתיופיה סירבה לקבל זאת, אולי ממניעים פוליטיים פנימיים. הקהילה הבינלאומית ממשיכה עד היום להשלים בשקט עם סירובה. בנוסף, ב-‏2005 דחה בית הדין הקבוע לבוררות בהאג את טענת אריתריאה שב-‏1998 היא פעלה מתוך הגנה עצמית. הוא קבע שהיא הפרה את החוק הבינלאומי, והורה לה לשלם פיצויים לאתיופיה.

מהמלחמה ואילך, כל הנטיות האנטי־דמוקרטיות שכבר היו קיימות במשטרו של אפוורקי התחילו לבוא לידי ביטוי באופן חריף יותר. כל גורם שייצג את המערב או מוסדות בינלאומיים נתפס כסוכן עוין. כל גילוי של ביקורת או מחאה הושתק והועלם. תקשורת חופשית – נאסרה. האוניברסיטאות – סורסו. המסר היה ברור – אריתריאה היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שלא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמה. עכשיו זה לא הזמן לדמוקרטיה. עכשיו כל העם צבא, וכולו מגויס למאבק.

מיליציות, טרור, טרגדיה

כמקובל באזורים מוכי סכסוך, גם בקרן אפריקה נטוותה רשת מסועפת של יריבויות, שבה כל מדינה תומכת במיליציות שנלחמות במדינות היריבות לה. זה המצב בין אריתריאה לאתיופיה ולסודאן. אבל זירת המאבק העיקרית באזור היא ללא ספק סומליה. ב-‏2006 פלשה אתיופיה אליה עם כוחות האיחוד האפריקאי ובגיבוי אמריקאי, כדי לדחוק את אנשי "איחוד בתי הדין האיסלאמיים" שהשתלטו על דרום המדינה.

אתיופיה ובנות בריתה מאשימות כבר שנים את אריתריאה בכך שהיא מסייעת למיליציות האיסלאמיסטיות בסומליה, והן גם יזמו את המהלך באו"ם שהביא ב-‏2009 להטלת סנקציות על אריתריאה בשל אותן האשמות. אריתריאה, חרף הכחשותיה הנמרצות ולמרות היותה מדינה בעלת זהות נוצרית מובהקת, הפכה לחברה במועדון המוקצה של מדינות תומכות הטרור של אל־קאעדה. הסנקציות הוחרפו בחודש דצמבר האחרון.

כך, שני עשורים אחרי שזכתה לעצמאות, הגיעה אריתריאה למצב של שיתוק כלכלי ובידוד מדיני כמעט מוחלט. אמנם התגלו בה מרבצי זהב גדולים שצפויים להוות מקור הכנסה משמעותי, אבל לא נראה שתגלית זו מצליחה לטעת תקוות לשינוי חיובי בקרב האזרחים. מאות אלפים מתוך ששת מליון אזרחי המדינה ברחו ממנה בשנים האחרונות, והיא תרמה את חלקה גם לז'אנר הוותיק והמוכר של חברי נבחרות ספורט לאומיות שמסרבים לחזור הביתה מתחרויות בחו"ל.

עדויות של אריתראים שהצליחו לעזוב את המדינה הן הכלי העיקרי הזמין לארגונים בינלאומיים, חוקרים ועיתונאים כדי לתאר את המצב בפנים. התמונה שהם מציירים היא של מצוקה כלכלית חמורה, של היעדר זכויות בסיסיות, ובעיקר של תכנית גיוס החובה לצבא שתפחה והפכה למעין מנגנון עבדות בכפייה בשירות המדינה. רבים מתארים שבר הולך ומעמיק בין האזרחים לבין אפוורקי ומשטרו.

זו תמצית הטרגדיה הלאומית שאליה משתייכים המהגרים האריתראים שהגיעו בשנים האחרונות לישראל. את הדרמה ההיסטורית והפוליטית שלהם, כמה שלא נתאמץ, נתקשה להבין על כל הרבדים והמשמעויות שלה. אבל קשה שלא להתרשם שהסיפור על גיבור לאומי שהפך לרודן סמכותני לא בהכרח סותר את הסיפור על מדינה קטנה שלא זוכה ליחס הוגן מצד הקהילה הבינלאומית. למעשה, שני הסיפורים האלה הולכים יד ביד לעיתים קרובות. תחושת בידוד וחוסר צדק מצד "העולם" מספקים לא פעם את האקלים האידאלי לצמיחת משטרים דכאניים ומיליטנטיים, ואלה בתורם מהווים עילה נוחה להמשך הבידוד והיחס הבלתי הוגן.

סבך של אינטרסים

לא קשה להבין למה מנקודת המבט של אריתראים עשוי להתקבל הרושם שהצדק וההגינות כלפיהם הוקרבו שוב ושוב בשם הרצון של ארצות הברית והמערב לשמור על אתיופיה כבעלת ברית אסטרטגית. זו הסיבה שהסכמים והחלטות או"ם שהיו אמורים להגן על אריתריאה נזנחו ברגע האמת. זו הסיבה שאתיופיה לא זוכה לגינוי מצד נציבת זכויות האדם של האו"ם למרות שהיא מפרה כרונית של זכויות האדם, גם לדעת מחלקת המדינה האמריקאית. זו הסיבה שאתיופיה – שהדמוקרטיה בה מתדרדרת בשנים האחרונות והיא "מובילה" בעקביות על אריתריאה במצעד השנתי של המדינות הכושלות – מקבלת יותר ויותר כספי סיוע. ומדוע אף אחד לא מחה כשאתיופיה פלשה שוב לאותו אזור מריבה על הגבול עם אריתריאה במרץ האחרון? כדברי ג’ון פוסטר דאלס ב-‏1952, האינטרס האתיופי ממשיך לשרת את אלה של ארצות־הברית, כמו גם את "הביטחון והשלום העולמי", על חשבון עשיית צדק לאריתריאה.

זה גם ההסבר, לטענת אריתריאה, לכך שמועצת הביטחון הטילה עליה סנקציות תוך התבססות על האשמות שטפלה עליה אתיופיה, ושאפילו באו"ם טוענים שאינן מגובות בדי הוכחות. ללוחמת הנגד של אריתריאה על דעת הקהל הבינלאומית גויס בין השאר גם מזכר אמריקאי פנימי מ-‏2007 שנחשף על ידי ויקיליקס ובו נאמר במפורש שהמעורבות של אריתריאה בסומליה היא "לא משמעותית" (מבלי להזכיר שמסמכי ויקיליקס כללו גם ספקות בנוגע ליציבותו הנפשית של אפוורקי). כל הדיווחים השליליים על אריתריאה, אומרת העמדה הרשמית, הם חלק ממסע השמצה אתיופי שנועד להחליש את אריתריאה כדי לקדם את מטרתו המוצהרת של זנאווי להפיל את משטרו של אפוורקי.

אפשר היה לחשוב שמדובר בתסביך רדיפה וקורבנות, אבל אריתריאה לא לבד. יש באפריקה ביקורת הולכת וגוברת על כך שמוסדות בינלאומיים שאמונים על קידום מטרות אוניברסליות לכאורה פועלים באופן סלקטיבי, שמוכתב על ידי מפת האינטרסים האסטרטגיים של ארצות־הברית והמערב. קשה להתעלם מהעובדה שבמציאות האפריקאית האפורה יש מנהיגים שמושחרים וכאלה שמולבנים ונהנים מחסינות, כמו מנהיגי אתיופיה, אוגנדה ורואנדה.

אפשר להזכיר דוגמא נוספת מהימים האחרונים – פרשת הגניזה, לכאורה בלחץ אמריקאי, של דו"ח של האו"ם שהצביע על מעורבות של רואנדה במרד שפרץ בקונגו במרץ האחרון (M23) ומאיים להצית סיבוב נוסף במלחמה האיומה והבלתי נגמרת ההיא. נשיא רואנדה, פול קגמה, גינה את ההדלפה, דחה את הטענות, והחזיר לאו"ם בהאשמה שכוחותיו מסייעים למיליציה של מבצעי רצח העם בשנות ה-‏90, שפועלת מאז בקונגו. טענות על מטריית הגנה אמריקאית לקגמה הועלו גם ב-‏2010. כמו בין אתיופיה לאריתריאה, גם בעניין רואנדה וקונגו מתנהלת מלחמת תעמולה שלה שותפים גורמים באו"ם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים, והמעצמות הגדולות. יכולתו של המתבונן מרחוק להבין (או לכתוב על) מי עשה מה, מבלי לעשות עוול לאמת או למי מהצדדים המעורבים, הולכת לאיבוד בתוך סבך אינטרסים של שחקנים מקומיים וזרים, אנשי צבא ואנשי עסקים, פעילי סיוע ועורכי חדשות.

לא צריך להאמין לכל מה ששגריר אריתריאה (או כל שגריר אחר) אומר על המדינה ששלחה אותו. אבל אפשר להקשיב לדבריו בתור תזכורת לכך ששיח זכויות האדם והמשפט הבינלאומי עדיין מעוצב, כפי שהיה תמיד, על ידי אינטרסים. במקרים שבהם התוצאה היא הפעלה עקבית וברורה של סטנדרטים כפולים, השיח הזה והמוסדות שמייצגים אותו עלולים להפוך לחלק מהבעיה.



פורסם במקור בבלוג של יוני אשפר
קישורים
אריתראה כמשל - בבלוג של יוני אשפר
שגריר אריתריאה: "לא נקבל אזרחים שלא יחזרו מרצונם" - כתבה באתר "הארץ"
אריתריאה - ויקיפדיה
אתיופיה - ויקיפדיה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "פוליטיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

כמשל למי? 598994
שלום,

כשראיתי את הכותרת חשבתי שהכותב יקח משל מאריתריאה לישראל.
גם בישראל יש כזה הרגשה של אי אימון במוסדות הבינלאומיים וכו', אם כי זה לאו דווקא בגלל אותו סיבות אלא יותר גלותיות וכו'.
וגם בישראל משוכנעים השגרירים והנציגים הרשמיים שהצדק איתם, ואולי הצדק עם שניהם?
אפשר לשנות את המילה אריתריאה לישראל והכתבה תהיה (עם התאמות כמובן) נכונה לגמרי.
כמשל למי? 599009
כמשל גם לישראל, בהחלט.
Live Aid 599007
לא לגמרי קשור: שני סיפורים שונים על מה שקרה עם הכסף של הלייב אייד באתיופיה:
ר' גם:
(לא בדקתי את המקורות לערך)
דרך בורמה 599010
כתבת במאמר:

"אבל קשה שלא להתרשם שהסיפור על גיבור לאומי שהפך לרודן סמכותני לא בהכרח סותר את הסיפור על מדינה קטנה שלא זוכה ליחס הוגן מצד הקהילה הבינלאומית. למעשה, שני הסיפורים האלה הולכים יד ביד לעיתים קרובות. תחושת בידוד וחוסר צדק מצד "העולם" מספקים לא פעם את האקלים האידאלי לצמיחת משטרים דכאניים ומיליטנטיים, ואלה בתורם מהווים עילה נוחה להמשך הבידוד והיחס הבלתי הוגן."

מה דעתך על יחס הקהילה הבין-לאומית לבורמה בהשוואה לכך? האם לדעתך הדרך לשינוי יחס המשטר קשורה לשינוי היחס הבין לאומי?
דרך בורמה 599012
למיטב ידיעתי המקרה של בורמה הוא עוד דוגמא טובה לאופן שבו בידוד בינלאומי והטלת סנקציות על מדינה עם משטר מהסוג הזה בעיקר הקשיחה אותו ועיכבה את תהליכי הדמוקרטיזציה.
דרך בורמה 599052
אני לא כ"כ בקי בבורמה אבל השאלה תמיד מה קדם למה?
הרי גם באירן משתמשים בבידוד הבינלאומי כדי לייצר שנאה למערב, ומצד שני במקומות כמו סין שהמערב לא מבודדת אותם עדיין אין דמוקרטיה.
אז זה לא בהכרח קשור.
דרך בורמה 599053
נכון, וגם הדוגמא של אתיופיה שמתוארת כאן מראה שמצב הדמוקרטיה וזכויות האדם יכול להתדרדר גם כשהמערב מעלים עין ולא מטיל סנקציות. אני מסכים שאין כאן חוקים מוחלטים, אבל כן יש נסיון מצטבר שאפשר ללמוד ממנו שסנקציות יעילות יותר ככל שהמדינה שעליה הן מוטלות היא קטנה יותר, דמוקרטית יותר, ובעלת קשרי מסחר מפותחים יותר עם המדינות שמחרימות אותה. עוד פקטור חשוב הוא שככל שהתנאי להסרת הסנקציות הוא מוגדר וממוקד יותר, כך גדל הסיכוי שהן יצליחו. לסנקציות שמוטלות במטרה להפיל מישטר או לכפות רפורמות דמוקרטיות יש סיכוי מועט ביותר להשפיע לחיוב. כל זה מגובה בלא מעט מחקרים, שפרטים על אחד הגדולים שבהם אתה יכול למצוא בכתבה שכתבתי על הנושא לפני שנתיים.
דוקא סין לדעתי היא דוגמא למדינה שבאופן כללי עוברת רפורמה איטית והדרגתית מאוד מאז שנות ה-‏70, ודווקא העמקת קשרי המסחר שלה עם המערב היא הכוח המניע ליותר פתיחות ויותר חופש (למרות שהדרך לדמוקרטיה עדיין ארוכה...). גם אם חושבים על מדינות אחרות שעברו תהליכי דמוקרטיזציה בארבעת העשורים האחרונים, נניח בדרום ומזרח אירופה ובאמריקה הלטינית, התהליכים האלה לא התרחשו תחת בידוד וסנקציות.
במקרה של אירן גם יש ויכוח אם הסנקציות עובדות או לא, למרות שאני מתרשם שיש תמימות דעים שהחרפת הסנקציות החלישה מאוד את האופוזיציה והמחנה הרפורמיסטי (כמו שתמיד קורה תחת סנקציות, וזה באמת כמעט בגדר חוק מוחלט - ע"ע זימבבווה, קובה, סרביה, עירק, בורמה, אריתריאה כמובן, ועוד). אם אירן תסכים בסופו של דבר לפשרה בעניין הגרעין ייפתח הויכוח הבלתי נמנע בין היסטוריונים אם היא ויתרה בגלל הסנקציות או בגלל הפחד ממתקפה צבאית. זה מה שקרה כשלוב ויתרה על תכנית הגרעין שלה ב-‏2003. חלק חשבו שהסנקציות סוף סוף עבדו אחרי שנים, ואחרים טענו שזה לא מקרי שקדאפי קיבל את ההחלטה הזאת מיד אחרי שהאמריקאים תקפו את עירק.
מעולה! 599287
תודה רבה על הסקירה ההיסטורית
מעולה! 600299
תודה גם ממני.
נחטפו לסיני 605927
על פי דוח שמביא "הארץ", מחצית מהפונים לבית הדין בסהרונים כלל לא התכוונו להגיע לישראל.

אני מודה שתהיתי בעדינות, תהיות הדומות לאלה של המגיבים הפחות מעודנים.
נחטפו לסיני 605988
היות ואני משתדלת להמנע מקריאת טוקבקים, בעיקר בנושאים כאלה, אשמח אם תוכלי להעלות כאן את התהיות בדרך, אם אפשר, מעודנת דיה.
נחטפו לסיני 605991
ובכן, היו כמה טענות, אבל אני מביאה רק את הענייניות:

1) לא הגיוני שהבדואים יחטפו אנשים ויעבירו אותם את כל המסע הזה. הרבה יותר הגיוני להניח שהאריתראים משלמים לבדואי כדי שיסייע להם להגיע לגבול ישראל.

2) הבדואים כלל לא מענים אריתראים אלא מתפרנסים מ- 3000 דולר לראש שהללו נותנים להם תמורת הברחה הנה, מדובר בתעשייה.

3) עובדה שבחודש האחרון (על רקע מדיניות הממשלה מן הסתם) פחת מאוד מס' המגיעים הנה, לכדי 54 איש (נתון שלא בדקתי).

4) ארגוני זכויות האדם שמים מילים בפיהם של הפליטים, מתוך כוונה לאפשר את הגעתם הנה, ולהשפיע על דעת הקהל העולמית, ועוד אינטרסים פרטיים שלהם. או משתמשים רק בסיפורים של הקומץ שבאמת סבל קשיים בדרך הנה, ומשתמשים בהם כמייצגי הכלל. היתה עוד רמת קונספירציה כאן אבל אותה אני באמת לא קונה (הקטע על ממשלות אירופיות שמממנות את הארגונים הללו כדי להסיט את יעדי ההגירה מהאזור שלהם אל ישראל).

5) ברור שהמגיעים הנה לא יספרו שהם באו במטרה לעבוד בישראל, אחרת אין להם סיכוי לעבור שימוע כפליטים.

6) כלל אין מלחמה באריתריאה (את זה מן הסתם קל לבדוק אבל אני הולכת לישון ולא אספיק לטיסה).
נחטפו לסיני 605999
1. זו טענה שפחות או יותר גורסת שסחר בבני אדם לא קיים ושאין אינטרסים כלכליים שקשורים בזה. או שסחר בבני אדם הוא בעיה של מולדביות בלונדיניות בלבד? ממה שאני יודעת, התופעה של חטיפות אכן קיימת. האם ההיקף שלה גדול כל כך? לא יודעת. אני מכירה סיפורים מגוף שני‏1 על נערות אפריקאיות שחיפשו עבודה באפריקה, נחטפו, עונו בדרך ובסופו של דבר הגיעו לישראל מבלי שהייתה להן כוונה כזו.
2. כנראה יש גם כאלה, אבל יש גם לא מעט שעונו בסיני (או בדרך לסיני) כדרך להפעיל לחץ על המשפחה שנשארה מאחור כדי שזו תשלח כסף. וב"עונו" הכוונה להורעבו, נאנסו וכו'.
3. ממה שידוע לי מספר המגיעים לישראל פחת‏2 בגלל סיום הקמת הגדר וכי יותר קשה, לוגיסטית, להכניס אנשים לישראל. איך זה קשור לשאלה איך ולמה אנשים הגיעו לסיני/גבול ישראל?
4. אני לא מקבלת את הנחת הבסיס בטענה הזו אז קצת קשה לי להתעמת איתה. בכל מקרה, למדינות המערב מגיעים יותר מבקשי מקלט מאשר לישראל, ובהרבה מהן מקבלים בקלות רבה יותר מעמד פליט (לא שזו חוכמה גדולה. בישראל, אם אני לא טועה, מקבלים מעמד פליט 1-3 אנשים מדי שנה).
5. (א) כאמור, ממילא אין לאף אחד כמעט סיכוי לעבור שימוע כדי לקבל מעמד פליט. (ב) יצא לי לפגוש אנשים מאפריקה שאמרו (בפני הערכאות השיפוטיות והגורמים המראיינים) שהגיעו לישראל כדי להתפרנס. למדינות שונות ביבשת יש מאפיינים שונים שמביאות לידי כך שאנשים יגיעו לכאן מסיבות שונות. בניגוד למה שהתקשורת מנסה לא פעם להציג, אפריקה היא לא מקום מונוליטי, כשם שהבעיות בישראל, הבעיות במצרים והבעיות בירדן אינן אותן בעיות אפילו שכולנו במזרח התיכון.
אגב, רוב רובם של האפריקאים שמגיעים לישראל ומבקשים כאן מעמד הם מאריתריאה ומסודן (הצפונית) שזוכים להגנה קולקטיבית ולכן, למיטב ידיעתי, לא יכולים להגיש בקשה לקבל מעמד פליט מלכתחילה, ככה שאף אחד‏3 לא ממש מתעניין למה הם הגיעו לכאן.
6. המצב ברוב מדינות אפריקה די מחורבן. המצב באריתריאה (שזוכה לכינוי החינני "צפון קוריאה השנייה") מספיק גרוע גם ביחס לאחרות כדי שאפילו משרד הפנים בישראל יעניק למגיעים משם הגנה קולקטיבית. וכמו שלמדו על בשרם הדרום סודנים ונתיני חוף השנהב, משרד הפנים ממהר להסיר את ההגנות האלה ברגע שהוא יכול.

1 כלומר, מספרת לי מישהי שמכירה קורבנות סחר ומהימנה עלי, לא סיפורים בכתב או מדוחות.
2 לא מכירה את המספרים המדוייקים ובכל מקרה, זה לא נראה לי משמעותי לצורך העניין אם מדובר בחמישים או במאה חמישים.
3 קראי - משרד הפנים.

5) ברור שהמגיעים הנה לא יספרו שהם באו במטרה לעבוד בישראל, אחרת אין להם סיכוי לעבור שימוע כפליטים.

6) כלל אין מלחמה באריתריאה (את זה מן הסתם קל לבדוק אבל אני הולכת לישון ולא אספיק לטיסה).
נחטפו לסיני 606000
1. כדי להפוך את אגדת החטיפה לישראל לאמינה יותר, צריך להניח שיש מישהו בארץ שמשלם הרבה כסף כדי להביא את האנשים. בכל סחר בבני אדם יש "לקוח" קצה. יש מקרים שזה ברור - נשים מכל הצבעים שנחטפות לזנות. זה לא מסביר את אלפי הגברים שמגיעים ארצה. מי שטוען "כמחצית המעידים כלל לא התכוונו להיכנס לישראל. הם נחטפו לסיני והועברו אחר כך אל הגבול הישראלי בניגוד לרצונם" צריך לספר מי יכול להרוויח מכזו פעולה תמוהה.
נחטפו לסיני 606012
טוב, אין לי כלים כדי לענות לך עובדתית. אני כאמור רק תוהה. והטענות שאת מעלה לא משקיטות את התהייה. כלומר, ברור שהמצב באפריקה ממש גרוע, ברור שהבדואים אינם מלאכים. ברור שמדינת ישראל לא נלהבת לקלוט אריתריאים/סודנים, יהיו פליטים או מהגרים. ובכל זאת, אם הם כבר מגיעים למצרים, למה לא להישאר שם? למה להם להיכנס לסיני בדרך לישראל, אם ידוע שהבדואים מענים אותם? (יש ודאי מידע שעובר מפה לאוזן). האם הבדואים לא מצאו מישהו מניב יותר לענות מלבד אותם אנשים שיצאו ממדינתם עם התחתונים לעורם? איך בדיוק הם יוצרים מסיני קשר רציף עם המשפחות, שיעבירו כספי כופר אל מעבר לגבול? ואם לכל המשפחות הללו יש אלפי דולרים במצטבר, האם אין דרך טובה יותר להשתמש בהם (למעבר בין מדינות או לשיפור תנאי קיום, שוחד לרשויות וכדומה) מאשר לשלוח בן משפחה אחד אל מעבר לגבול ולהיווכח שגם אותו הצליחו לסחוט?
נחטפו לסיני 606014
גם אני תהיתי על כך, אם יש סבירות גבוהה שהמשפחה תיאלץ, אחרי עינויים וסבל רב, לשלוח 3000 דולר למעניו, לא היה עדיף מראש לשם 1000 דולר‏1, ולקנות לו כרטיס טיסה מחרטום‏2 לבן-גוריון.

1 ועוד נשאר כסף לחליפה יפה וכמה ימים במלון, כדי שלא יעשו לו לתייר העשיר בעיות בביקורת הדרכונים.
2 אומרים שלאחרונה גם צה"ל פתח קו טיסות בנתיב הזה.
נחטפו לסיני 606107
אני לא יכולה ולא מעוניינת לדבר על מצרים, בעיקר כי אני לא יודעת מה קורה שם ברמת ודאות מספקת. אני כן מכירה סיפורים (לפחות אחד שאני זוכרת ממקור ראשון) של מי שהגיעו למצרים וסבלו שם מאד מהתעללויות, אונס וכו'. הכוונה לא רק לבדואים המבריחים/חוטפים אלא לצבא המצרי בגבול או לרשויות והאזרחים המצרים עצמם.

לגבי השיקולים והפרקטיקות של הבדואים, באמת קטונתי. אני יכולה רק לנחש שאם הילדה שלך נמצאת בסיני, סובלת מעינויים ואיומים, וצורחת לך בטלפון, אתה תמכור את הבקתה שלך, ואת הפרה שלך ואת כל מה שיש לך כדי לשלם לחוטפים כדי שישחררו אותה. וכן, הרבה‏1 מהנערות האלה ממשיכות לישראל וחוות כאן לחץ מהמשפחה שיעבדו כדי לשלוח בחזרה את הכסף ששילמו כדי לשחרר אותן. אז הן באו לכאן כדי לעבוד? הן פליטות? הן קורבנות סחר?
ןרק הערה בעניין מה שיודעים במדינות המוצא ומה שלא יודעים במדינת המוצא, לפי התיאוריה הזו אפשר היה להניח שגם הבעיה של סחר בנשים ממדינות ברית המועצות לשעבר תפתר מעצמה כי משלב מסוים הן ילמדו שה"עבודה המכניסה" שמציעים להן בארצות המערב היא לא בדיוק מה שהבטיחו להן בבית.

1 לא יודעת אם "הרבה" או "לא מעט" כי את הסיפורים האלה אני מכירה דרך הנערות ולא דרך סטטיסטיקות ודוחות אז קשה לי להעריך אם אני שומעת על הרבה כאלה כי כולם מתגלגלים לכיווני או כי יש המון כאלה.
נחטפו לסיני 606134
אנחנו גם לא יודעים מה קורה בסיני ברמת ודאות מספקת.

קבוצת המעקב של האו"ם טוענת שהכופר בקיץ 2012 הגיע לחמישים אלף דולר. מצטער, לא קונה. 3000 דולר עוד איכשהו הייתי יכול להאמין, אבל כשההכנסה הממוצעת השנתית בסודאן מסתובבת סביב האלף דולר, אזי מאוד לא ריאלי להניח שאפשר לסחוט סכום כזה מפליטים - גם בהנחה שמשפחותיהן משום מה אינן פליטות, הנחה החותרת מעט תחת הנחת היסוד שהם כן פליטים. גם היכולת של המשפחות להפעיל לחץ מסודן (למעט כמובן לחץ מוסרי) היא לא טריוויאלית, ודורשת כמה הנחות יסוד נוספות.
מכל מקום, שני דברים אפשר לומר בוודאות:
1. לא יודע כמה זה "הרבה", אבל בחמשת החודשים הראשונים של 2012 היו 15% נשים במסתננים, וזו הייתה עליה חדה לעומת שנים קודמות (http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/370/462.html).
2. יש הבדל קריטי אחד שהופך את ההשוואה בין סחר בנשים לבין סיפורי הבדואים ללא-תקפה.* ההבדל הוא שהסוחרים בנשים עשו ככל יכולתם כדי למנוע הפצת הסיפורים, לכלוא-למעשה את אותן נשים. לפי סיפורי הבדואים, הם עושים ככל שביכולתם כדי שכולם ידעו. זה בהחלט אמור להשפיע על הנכונות. אם בשלב 1 הבדואים דורשים סכום אסטרונומי, ובשלב 2 כל המשפחה המורחבת צריכה לעבוד קשה כדי להשיג הון תועפות ששווה במקרה הטוב לשלוש שנים של עבודה ובמקרה הרע לחמישים שנה, אזי חיש מהר יגיע שלב 3, ובו המון אנשים יידעו מה קורה למי שנכנס לסיני בדרך לישראל.

*מלבד העובדה שחלק מהמגיעות מבריה"מ-לשעבר ידעו גם ידעו שמציעים להן עבודה בזנות. למשל בפסה"ד פה: http://img2.tapuz.co.il/forums/1_122912809.doc
נחטפו לסיני 607531
לגבי המידע מפה לאוזן: יש את הכתבה הזו על כפר מנדא ועל היותו מוקד עליה לרגל לסודנים ששמעו שממש כיף שם.
לשמוע על כפר מנדא ושכדאי להגיע לשם ולמצוא שם עבודה הם שמעו, ועל כך שיש בדואים ממש רעים בדרך שמענים וסוחטים סודנים שנקלעים לתחומם - הם לא שמעו?
נחטפו לסיני 607572
אל גוף הכתבה השתחל פריט מידע ששוחרי ההגירה מסודן משתדלים מאוד להצניע:

השיח' מוחמד נימר, אימאם מסגד "אשוהדא" הממוקם בקצה המזרחי של כפר מנדא בו רבים מהצעירים הסודאנים מתפללים, אמר כי "כשהם התחילו להגיע לכאן ומצאו עבודה בירכנו על זה. בסופו של דבר מדובר בעם הסובל מרדיפה ומחפש מקלט ואנו כערבים פלסטינים ומוסלמים רואים בכך חובה מוסרית לעזור להם..

ג'וד, לתשומת לבך.
נחטפו לסיני 607592
מישהו שם מספר בפירוש שקרוביו במולדת שואלים אותו אם כדאי להגיע או לא.

(חוץ מזה, התגובות צודקות לגבי המינוחים שנבחרו לכתבה).
נחטפו לסיני 607637
אולי בגלל התשובות שהקרובים מקבלים, ואולי בגלל גדר ההפרדה, זרם המסתננים כמעט פסק: בינואר השנה נרשמו 2,295 מסתננים, ואילו מתחילת החודש (שאנחנו די קרובים לסופו), רק 27. עכשיו עולה השאלה מה לעשות עם עיר האוהלים ההולכת ונבנית.

"הארץ": הוקפאה הקמת עיר האוהלים למהגרים בדרום.
נחטפו לסיני 607657
אפשר לשכן שם את המילואימניקים עד שתופר הפסקת האש.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים