פירורים של יופי 3660
כן, עושים עדיין מוזיקה חדשה ויפה לפעוטות. על ''פירורים'' של אתי ואיתי אברמוביץ'

את איתי אברמוביץ' פגשתי בנסיבות כמעט מקריות. בסוף פגישתנו החטופה הוא שאל אותי אם יש לי ילדים, דחף לי ליד דיסק עם הכותרת "פירורים", ונפרדנו.

הדיסק עורר בי רתיעה: לא היה בו שום דבר רע כשלעצמו, אבל למה אפשר לצפות בימינו מדיסק המיועד לילדים קטנים, ועוד בהפקה עצמאית? המוזיקה לפעוטות היום היא הרי חלטורה אחת גדולה. יוטיוב, ערוצי הטלוויזיה, אולמות המופעים, וגם נגני הדיסקים בגן, מלאים בביצועים מחופפים לקלאסיקות או שירים חדשים עם מילים מעצבנות ולחנים קלושים.

אבל הדיסק כבר היה בידיים שלי, אז החלטתי לבדוק כמה המצב גרוע. שיר ראשון – הלחן לא הרשים, אבל נרשמה הפתעה והערכה לעיבוד האקוסטי העשיר, עם גיטרה, בס ותופים בבסיס, ותפקידים גם לפסנתר, קלרינט וטרומבון. אחר כך בא "שיר הסוס" ואילץ אותי לסגת מהספקנות. הלחן מדהים, מחליף סולם כל שתי שורות, ונשאר עם זאת מאוד קליט. בשלב הזה התעורר בי החשד שהאלבום הזה לא שייך לתמונה הכללית של המוזיקה המסחרית לפעוטות. ואכן, האלבום ממשיך בשיר אחרי שיר של מנגינות נפלאות, מתוחכמות ברובן, בעיבודים מסחררים ובשירה יפה וברורה. וכשחוזרים לשיר הראשון בהאזנה שנייה, מתברר שהלחן הפשטני של הבתים הוא רק תירוץ לקטעי סולו כליים נהדרים.

אחראים לאלבום בני הזוג אתי ואיתי אברמוביץ'. אתי מנגנת בחליל לצד ירדנה ארזי, ב"קטיפה שחורה", ובהצגה "קזבלן". עיקר עיסוקה הוא עבודה עם ילדים בגנים, ועם גננות ומורות למוזיקה בסדנאות. האלבום היה יוזמה שלה, מתוך רצון ליצור חומר מקורי לילדים שמתאים לטעמה. איתי ניגן עם מגוון אמנים: יסמין לוי, דויד ברוזה, פבלו רוזנברג, הסווינגל סינגרס, אלפרדו דה לה פֶה ורוברטו רודריגז הקובניים, סֶסַר איסֶלָה מארגנטינה ועוד. הוא בילה שנה מחייו בהוואנה, שם התמקצע בסגנונות קובניים של נגינה, כתיבה והפקה.

העבודה על האלבום החלה במקביל להולדת בנם הראשון (מבין שניים). לפני כמה חודשים אתי ואיתי התגרשו. הם ממשיכים להופיע יחד במופע שנקרא גם הוא "פירורים" ומבוסס על האלבום, אם כי בהרכב מצומצם יותר, בדרך כלל רביעייה.

עטיפת האלבום

בעצם, הבחירה להקליט עם נגנים נוספים בכלים אקוסטיים היא כבר הפתעה. יכולתם די בקלות לנגן הכל בעצמכם, להעזר בסינתסייזרים ובסימפולים לפי הצורך, ולקבל עיבודים עשירים באותה מידה, גם אם צליל הרבה פחות יפה. נדמה שהיום זו ברירת המחדל כשמפיקים שירי ילדים, ולו בגלל שזה נוח וזול יותר. מה הניע אתכם לעשות זאת אחרת?

איתי: זו בדיוק הסיבה. לא רצינו להתפשר על הפקה ממוחשבת. זה הרבה יותר קל, נוח וזול. אז החלטנו להשקיע ולהביא את טובי האמנים לתרום מכשרונם לאלבום. כצרכני מוזיקה, כהורים לילדים וכאנשים עם אוזן רגישה לא יכולנו לעשות הנחות בעניין הזה.

שניים וחצי שירים באלבום אינם שלכם. "ברווזוני" מוכר לדור שלנו מרחוב סומסום, "רוח רוח" פחות מוכר, והלחנתם את "נעל של ענק" של נורית זרחי. איך הגעתם לשירים האלה דווקא?

הרעיון לעשות ל"ברווזוני" עיבוד לביג בנד (יש שם 13 נשפנים) נשמע לנו אדיר והחלטנו פשוט לעשות את זה. "רוח רוח" מוכר לכולנו כדקלום, אך מעטים יודעים שיש גם מנגינה, אז ניסינו להחזיר אותה לתודעה הציבורית. "נעל של ענק" הוא שיר שהתחברנו אליו מאד ברמת התוכן, ובעיבוד החלטנו לתת לו דווקא צבע אירי עליז.

בולט הגיוון בסגנונות המוזיקליים. יש שיר נפוליטני, שיר אירי, שניים ברזילאיים, כמה לטיניים־ספרדיים, מזרח תיכון, ג'אז ישן, ועוד. אתם והנגנים שאתכם מפגינים יכולת מעולה ברוב הסגנונות. מצד שני, אני לא שומע "סגנון של אתי ואיתי". זה בסדר, לא חייבים – אבל יש סיבה מיוחדת לסחרור הזה?

כאמור אנחנו אוהבים הרבה סגנונות, פחות צריכים הגדרות. הקונספט של הדיסק הוא כשמו, "פירורים". פירור קטן מכל סגנון מוזיקלי. ניסינו להקיף כל מיני תרבויות, מקצבים והשפעות שלנו מרחבי העולם. יכול להיות שהדיסק הבא (במידה ויהיה) ייקח כיוון מוזיקלי יותר מוגדר, אולי הקובני, שזה סגנון שמאפיין אותנו ואהוב על שנינו.

מה דעתכם על מוזיקה שאחרים עושים לילדים היום (ובעבר)? יש דברים של אחרים שאתם אוהבים? דברים שאתם לא אוהבים (ומוכנים לומר)? יש מוזיקאים אחרים, מההווה או מהעבר, שהם השראה עבורכם?

יש הרבה מאד מוזיקה טובה שנעשית לילדים. אנחנו מאד אוהבים את השירים של פעם, ההפקות של פעם. עדיין סוגדים לשירי הפסטיבלים מהעבר ולעיבודים הנפלאים של זיקו גרציאני. יש שם קלאסיקות שיישארו איתנו עד קץ הדורות. מצד שני אנחנו גם מחוברים לדברים החדשים הקיימים כיום לילדים, חלקם מאד מדברים אלינו כמו "ענן על מקל", "ילד פעם", "לב אוהב" ועוד.

כשיש לכם שיר חדש, יש תהליך של לנסות אותו על קהל היעד ולראות איך הוא מתקבל, או שאתם פועלים לפי ההרגשה שלכם? אם מנסים אותו, האם זה רק על הילדים שלכם או גם על אחרים? קורה שאתם גונזים, או משנים, שירים שחשבתם שהם מוצלחים וגיליתם שילדים לא מקבלים אותם מספיק טוב?

לפעמים מנסים קודם על הילדים הפרטיים, ואחר כך במופע. אנחנו כבר יודעים די בוודאות אילו שירים יעבדו ואילו פחות. למשל, במופע הקרוב נבצע שיר שכתבנו בהפתעה לביתנו לרגל יום הולדתה ה-‏4. הילדים שלנו התמכרו לשיר ואנחנו מניחים שגם הקהל יקבל אותו באהבה.

מה הפנטזיות שלכם בתחום המקצועי? אפשר לנחש שאתם רוצים שהשירים שלכם יגיעו לכל בית. חוץ מזה – להתפרסם? להתעשר? אולי להופיע לפני אלפי ילדים בהיכל נוקיה? כיוון אחר לחלום: שירי ילדים טובים מתיישנים מאוד לאט; אתם מעזים לפעמים לחשוב על האפשרות שהשירים האלו יהיו פופולריים גם אצל דור הנכדים שלכם?

יש לנו בהחלט שאיפה שהשירים יהפכו לנכסי צאן ברזל ויהיו מוכרים בכל בית וגן ילדים. להופיע מול אלפי ילדים בו־זמנית זה לא הכיוון שלנו, יש משהו נעים במופע אינטימי לילדים שאפשר גם להסתכל אליהם בעיניים. כן נשמח שיהיו עוד ועוד מופעים ושהשירים יחלחלו בתודעה הציבורית.

להתעשר זה בתחום הפנטזיה, אבל בתכלס – אפשר לחיות מזה? אולי להיות מוזיקאי ילדים זה דווקא יותר כלכלי מלהיות מוזיקאי למבוגרים בימינו?

אנחנו חיים גם מזה, אבל לא רק מזה. במקצוע שלנו אין הרבה ברירות, זה מקצוע שבוחר אותך ולא אתה אותו. אז צריך לעשות את כל האפשר כדי למקסם את הכלכליות של כל פרויקט, מופע או דיסק. וכאמור בנוסף לכך אנחנו עושים עוד הרבה דברים, מופיעים עם אמנים, מקליטים ועוד.

אתי ואיתי עם עוד שני נגנים.

אתי ואיתי (בחולצות אדומות) עם חברים. צילום: שי סמיה



בהשוואה למוזיקה הנהדרת, המילים שאתי ואיתי כתבו לא מתעלות לאותם גבהים. העברית תקנית, החריזה והמשקל בסדר גמור, ואולי זה כשלעצמו כבר טוב יותר מרבים מהשירים החדשים שמוקלטים לילדים. השירים מתארים לרוב משהו מעולמם של ילדים – יום הולדת, ניקיון בבית, צעצוע שהלך לאיבוד – באופן בנאלי משהו.

יוצא מהכלל "המקום שלי", טקסט מפיו של ילד שדורש שלא ייקחו לו את הכיסא בגן. המוזיקה שהם בחרו לו קולעת מאוד – ראפ מזרחי, שבו התוקפנות־זוטא של הילד יוצרת פרודיה מצחיקה על ראפ "של גדולים". חבל שדווקא בשיר הזה הביצוע התפספס: איתי שר בעצמו, הקול שלו חלש מדי לז'אנר ולשירה מהירה, והמילים נבלעות.

פרט לשיר זה, ול"נעליים" של זרחי שהוזכר למעלה, המילים כאמור בסדר, אבל אין בהן הקסם שבמילים של חיה שנהב ונורית זרחי שאריק איינשטיין שר, או אלו של יונתן גפן ב"כבש השישה עשר". אבל למה אני קופץ להשוואה עם האילנות הכי גבוהים של השירים לקטנים? כי אם מתרכזים במוזיקה, ההשוואה לא מופרכת – "פירורים" בליגה הזו, וראוי בהחלט להיכנס לפלייליסט של כל משפחה.

ומה חושב על זה קהל היעד?

התחלנו להשמיע למעיין את השירים בגיל שנתיים וחצי. זו לא היתה אהבה מהאזנה ראשונה, אבל אחרי אי־אלו האזנות הוא התחיל להראות סימני שמחה משירים מוכרים. אפשר היה לראות איך קודם נכנסים לו לראש הלחנים הפשוטים ("מה קרה?"), ובעקבותיהם גם המסובכים (עד "לילה טוב שירן" עוצר הנשימה). אחר כך הוא החל גם לשיר את השירים מעצמו, כשלא מאזינים לדיסק. ואז באה אכיפה נמרצת מצידו של נוהל לפיו לא מכבים את האוטו כשמגיעים ליעד באמצע שיר, אלא מחכים עד שהשיר נגמר.

ומה דעתו על המילים – שאני, כאמור, קצת מסויג בנוגע להן? באחת הפעמים שהוא שמע את "לילה טוב שירן" הוא שאל אותי "למה היא אומרת לו חלומות נעימים?". לרגע הופתעתי למה הוא שואל דבר כל כך בסיסי, ואז הבנתי – בהרבה מהקלאסיקות שכולנו מכירים, ושהוא אוהב, הוא לא שואל למה כי הוא בעצם לא מבין שום דבר כמעט מהטקסט (חשבו, נניח, על רוב השורות ב"פיל פילון" או "לשפן יש בית", שלא לדבר על "במדינת הגמדים"). פה הטקסט מספיק פשוט כדי שיהיה לו במה להיאחז, כדי להבין מה הוא לא מבין.

מחוץ לאלבום הזה מעיין אוהב, לא במפתיע, גם שירים רבים שבעיניי הם גרועים. איני יכול לומר שהשירים מ"פירורים" תפסו אותו יותר או פחות מכל קבוצה אחרת של שירים. איני יודע עד כמה רוב הילדים בררנים בטעמם המוזיקלי. אולי מה שחשוב הוא לא מה הם אוהבים, אלא מה אנחנו ההורים אוהבים שהם אוהבים. אני מאוד אוהב את זה שמעיין אוהב את "פירורים".
קישורים
האלבום באתר "בנדקאמפ"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

633765
מקסים. מעלץ.
כלומר, שלא כדאי לשפוט אלבום על סמך עטיפתו? 633779
העטיפה זוועתית.
כלומר, שלא כדאי לשפוט אלבום על סמך עטיפתו? 633953
אם תכירי את האלבום תגלי שהעטיפה מייצגת דמות ואלמנטים מתוך השירים.
הדמות הגרוטסקית במרכז היא הגברת המזמרת מהשיר הבא:
ואם תבואי להופעה תראי כמה זה מצחיק את הילדים.
אגב, המופע הבא בחופש הגדול: 11/8/14 בבית היוצר
לפעוטות שקצת גדלו 633850
ממליץ על הדיסק ילד פעם.
הנה דוגמית.
ואם בהמלצות לא קשורות עסקינן 633851
אצלנו הנוער אהב את ענן על מקל.
התגובה הכי בורגנית ever 633863
תקראו לי שמרן, תקראו לי מרובע, תקראו לי חנון אשכנזי‏1 עם מקל בישבן, אבל דווקא בשיר הנושא השורה "אבל אני אף פעם לא הכנתי שיעורים" זה ממש לא מה שאני רוצה להשמיע לילדים שלי, כהכנה לבית ספר.
ביחוד שאם זה דיסק טוב (או אפילו לא כמו שירדן אמר), הם ישמעו אותו זיליון פעמים וכל משפט שבו ייחרט להם בזיכרון לנצח.

1 ותטעו, לפחות חלקית ;-)
התגובה הכי בורגנית ever 633887
כן, גם לי זה צרם בהתחלה, אבל אז נזכרתי שילדי שמעו מאות פעמים את "פיל-פילון" ומעולם לא חשבו שהם צריכים להבהל כשאני בא הביתה.
ככלל, נראה לי שילדים מסוגלים להפריד די טוב בין עצמם לבין הדובר בשיר. רוב הילדים גם יזהו את ההפרזה (שלא לומר הזיוף) במשפט "אבל אני אף פעם לא הכנתי שיעורים".

כרגע הרבה יותר מפריע לי שהילד יושב על ענף של עץ לימון (אאוץ'). כנראה שלא למד את הלקח מסיפורו העצוב של יונתן הקטן.

מקבץ מקרי של תופעות לא חינוכיות בשירי ילדים:
אלימות: יצחק השובב תוקף את נעמי בביצה קשה.
אלימות מילולית: הדובר קורא לאבא של גיורא גמד.
שובניזם: למה רק אמא מכינה מטעמים לרוב לכבוד שבת? אבא לא מסוגל להכניס עוף בתנור?
נרקסיזם: אבל הכי הכי הרבה אני אוהב אותי.
מיליטריזם: גמדים, גמדים, אבל מה זו חדוות המלחמה הזו?
התאכזרות לחיות: אין עונש על התעללות בחמורים?
והרשימה עוד ארוכה...
התגובה הכי בורגנית ever 633889
אכן רשימה נאה, ואני מסכים ככלל לדבריך.

רק שים לב שכמעט כל הדוגמאות שהבאת לא מתארות מצב ריאלי או כזה שסביר שהילד הממוצע יתקל בו בקרוב בחיי היום-יום שלו.

אצלי אגב תמיד נתפסה השורה שהגדרת כנרקסיזם כמסר חיובי‏1.
הסיכוי שילד יגדל כשהוא לא אוהב ומעריך את עצמו הרבה יותר גדול מהסיכוי שהוא יגדל כנרקסיסט‏2.
בדומה, הסיכוי שלילד יהיו בעיות בהכנת שיעורים גדול לעין ערוך מהסיכוי שיצא לו להתעלל בחמור. ממה שאני שומע סביבי כיום, זאת כנראה בעיה נפוצה הרבה יותר ממה שהייתי מנחש על סמך ניסיוני האישי מבית הספר.

1 המממ, מה זה אומר עלי? (פשוט כדי להקדים את התגובה הצפויה הזאת)
2 לדעתי, אשמח לשמוע דעות אחרות.
התגובה הכי בורגנית ever 633891
הכל תלוי בהקשר - כפי ששיר יכול לשמש דוגמא למעשים, כך הוא יכול לשמש לילד המלצה שלילית, בבחינת ''כזאת אל תעשה''. הלקח כמעט אף פעם אינו אחד לאחד.

לאחרונה הקראתי לילדים את ''(יהו)שוע הפרוע''. למרות שהשירים שם אמורים להיות חינוכיים במוצהר, לדור שלנו הם נראים זוועתיים למדי. אלא שהילדים אהבו אותם. ומהשיר על אץ קוצץ שאץ לקצץ את האגודל שהילד מוצץ, בני הקטן לקח דווקא את הרעיון של מציצת אצבע, שמעולם לא עלה קודם בדעתו, וניסה אותו פעם-פעמיים.
התגובה הכי בורגנית ever 633894
אני לגמרי בעד יהושע הפרוע. וגם מקס ומוריץ.
רק שבספרים האלה ברור מראש ש*כל* מה שמתואר בהם הוא הפוך ממה שכדאי לעשות, זה די מקל על להבחין בין מה שמומלץ למה שמושמץ.
התגובה הכי בורגנית ever 633896
טוב, כאן תלוי אם אתה מתייחס לספרות ילדים כאל כלי פדגוגי, דרך לאמירה ערכית, בידור טהור או משהו אחר.

בשירים של יהונתן גפן למשל יש המון מסרים של חירות, עצמאות, אינדיווידואליות. למשל "הצריך הזה":
או "מי שמביט בי מאחור":
יהיו כאלה שיטענו שדווקא שיר שמקטר על הדרישות של מבוגרים מילדים יכול לשמש עבור הילד כשסתום להוצאת קיטור (לא סתם יצא לי אותו הפועל פעמיים).

בסופו של דבר אני מסננת שירים לפי תחושתי האישית. דווקא שירים "נכונים" ו"רגישים" כמו אלה של שלומית כהן אסיף, לא מדברים אלי. הכל שם רווי רגשות חיוביים בלבד, למעט עצב זמני שתמיד מוביל להתפייסות עם חבר או משהו.
התגובה הכי בורגנית ever 633904
יהונתן גפן כתב את "הכבש הששה עשר" על רקע תקופה בה קול הקולקטיב גבר על קולו של האינדיבידואל. השירים בקובץ מבטאים במידה מסוימת מחאה כנגד מצב זה (או לכל הפחות אי נוחות מכך), ואהבה עצמית היא חלק מהענין. זו כנראה גם אחת מהסיבות להצלחתו המרשימה.

דור הפייסבוק והטוויטר שאנו מגדלים היום, משוכנע שכל נפיחה שלו חיונית להשרדות העולם הנאור. הסיכוי שיגדל כשהוא לא אוהב ולא מעריך את עצמו די קטן. לא יזיק אם נזכיר להם מדי פעם שהם אינם כל כך מיוחדים1.

1 מה שלא מונע ממני כמובן לכנות את ילדי נסיך, גאונה ופלא.
מה רע בקצת בדיחות קרש 633906
1 עם שמות כאלה יסתכלו עליהם מוזר בבית הספר.
התגובה הכי בורגנית ever 633910
את "במדינת הגמדים" אני דווקא אוהב לשמוע כבדיחה על מיליטריזם, למרות שאני מנחש שזו לא היתה כוונתה של ילן-שטקליס.

אני השתכנעתי בשלב מוקדם שלמילים של שירים וסיפורים אין שום השפעה חינוכית לשום כיוון, אז אני מתפנה לאהוב אותם או לא מנימוקים אחרים. השיר שהכי מעצבן אותי הוא "אני תמיד נשאר אני". כי הוא נראה כאילו יש בו איזה מסר פסיכולוגי עמוק, או שמא תובנה שילדים צריכים להפנים, אבל ככל שאני מנסה לחפור בו אני לא מוצא את המסר. מה הוא רוצה להגיד?

(דווקא ל"איפה העוגה", אימת כל הורה מודע, אני סולח בחיוך, למרות שאני מבין את מי שלא.)
התגובה הכי בורגנית ever 633911
''עני תמיד נשאר עני'' היא ביקורת חברתית נוקבת אל מול חוסר הניעות הכלכלי בישראל.

''אני תמיד נשאר אני'' רחוק מלהיות עמוק, אבל יש בו אמירה מקבלת שינויים. מותר לכעוס ולשמוח, לנצח ולהפסיד - לשרוד, ואפילו לחגוג את זהותך באשר היא.
התגובה הכי בורגנית ever 633914
אני דווקא משוכנע שלמילים של שירים וסיפורים יש השפעה על נפשם של פעוטות, רק שאיני בטוח מהי.
דברנו פעם על לילה לילה [ויקיפדיה] המורבידי שנהגתי לשיר לילדי. אפילו אם העלילה לא עוברת במלואה, אני חושב שעם הזמן מוטמעים אוצר המלים, מבנה המשפט, החריזה.

מעניין שכל אחד מהפעוטות פיתח טעם מוזיקלי שונה. אפילו בדיסק האלמותי הייתי פעם ילד [ויקיפדיה] כל אחד מהם העדיף שירים אחרים‏1

1 שלשתם אהבו את "שבת בבוקר" ו"גברת עם סלים", אכזב אותי ששניים מהם כלל לא אהבו את "קילפתי תפוז" שחביב עלי.
התגובה הכי בורגנית ever 633933
אה, אני מסכים לגמרי שאוצר מילים, מבנה משפט וחריזה מוטמעים מתוך שירים. מה שאני מאוד מפקפק בהטמעתם מתוך שירים הם ערכים וכללי התנהגות.
התגובה הכי בורגנית ever 633917
אני מסכים עם מה שכבר נאמר - 'אני תמיד נשאר אני' מנסה להתמודד עם הסערות הרגשיות שעובר כל ילד (ומבוגר - הפתעה), ולהשקיט אותם על ידי ההבטחה שמתחת להן מסתתר החוף הבטוח והבלתי-משתנה של מי שאתה. אני מניח שרבים מכירים את ההרגשה שהם 'משתנים' תחת כעס, תסכול, עצב רב וכו', והשיר מנסה להציע נחמה לעניין הזה.

מעניין אגב שיש מתודות (שאני פחות מכיר שירי ילדים שלהן) שמתמודדות בצורה בדיוק הפוכה: אחד מעמודי התווך של הבודהיזם הוא 'אין-אני' או 'אין-עצמי' - הטענה שבעצם העצמי שלנו איננו מהות יציבה ובלתי משתנה, אלא מהות שמשתנה כל הזמן בתלות-גומלין עם כל הסובב אותה ועם כל העובר עליה.
לשיטתם הטענה הזאת אמורה להביא שלווה, מאחר שחלק ניכר מהסבל שלנו נובע דווקא מהניסיון להיאחז במהות עצמית קשיחה ויציבה, וכשאנחנו עומדים בפני משהו שמאיים על המהות הזאת‏1, אנו נתקפים חרדה, פחד, כעס, מצוקה ושאר תופעות שמעמיקות את הסבל שלנו. הטמעת תפיסת ה'אין-אני' אמורה לאפשר (בנוסף לאספקטים נוספים שנניח כרגע בצד) השלמה עם כל השינויים האלו וקבלה שלהם כמשהו שהוא טבעי ובסיסי, ועל כן להקטין את הסבל שנגרם כתוצאה מהם.

1 שזה בבסיס שינוי על כל נגזרותיו, החל משינוי מקום עבודה, שינוי משפחתי, פגיעה אפשרית בכבוד/פרנסה/מעמד, וכלה בזקנה, חולי ומוות.
התגובה הכי בורגנית ever 633919
לא שיר ילדים אבל
התגובה הכי בורגנית ever 633923
מכיר כמובן, כמעט שמתי את זה כלינק, אבל נמנעתי. בין השאר כי זה נותן פרשנות קצת אחרת - יותר מורבידית (אם כי הביצוע והלחן כל כך עליזים ושמחים, שהם מכסים על זה בנונשלנטיות מענגת).
התגובה הכי בורגנית ever 633922
הקושי שלי עם תפיסתם הוא שאין לצד אי ההיאחזות בקיים שום הערכה לקיים המתמשך שמצליח.

למשל, נישואים שנמשכים 20 שנה, כן מעניקים תחושת יציבות וערך ל"אני", כנ"ל כל הצלחה מתמשכת בכל תחום שהוא. נדמה שמרוב רצון להנחיל את תודעת השינוי הצפוי בהכרח וההקלה על הסבל שנגרם בשלו, אין מקום להערכת הצלחה מתמשכת כלשהי והשפעתה על תחושת ה"אני".

יתכן שבשל התגבשות התיאוריה הבודהיסטית באיזורי נחשלות ועוני, היה הגיון בתפיסה הזו, אבל לפעמים נדמה לי שעיקרה נחמה לכשלונות ולקשיים והתעלמות מהקיים החיובי ולכן היא נתפסת כפסימית ובעיני מחלישה אותה כתפיסה מגמתית מדי.
התגובה הכי בורגנית ever 633925
לדעתי את קצת מפספסת את כוונת המשורר (או הפילוסוף במקרה הזה).

הבודהיזם בבסיסו כלל איננו מתעלם מחיוביות הקיום - להיפך אפילו, הוא אחת הפילוסופיות היותר אופטימיות לדעתי, כי הוא מניח כאקסיומה שניתן להכחיד את הסבל‏1, ובכך להביא לקיום מאושר הרבה יותר.
יתירה מזאת, הוא גם טוען שעיקר הסבל לא נכפה עלינו ממקור חיצוני, אלא נוצר על ידי התודעה שלנו - ובדיוק בגלל זה הוא ניתן לסילוק.

כמובן שניתן לשמוח ולהעריך כל הצלחה מתמשכת, ולא להקטין אותה ולהתעלם ממנה. אבל לטיעון שלך יש כמה תשובות:
א. קודם כל, אשריהם וטוב להם למי שמצליחים תמיד ומאושרים. אבל הפילוסופיה הזאת באה לעזור למי שאינם כאלה, וזאת הצדקה מספיקה. זה קצת כמו שמישהו יספר לך שיש לו שיטה טובה יותר ללמוד ולהצליח במבחנים, ואת תגידי שמי צריך את כל הלימוד הזה, כשבמילא הוא מקבל 100 כל הזמן.
ב. משום מה, הרבה פעמים הטבע האנושי גורם לנו להיות לא מסופקים ולסבול גם כשחיינו טובים למדי.
כולנו (או כמעט כולנו - כותבי האייל נניח) כאן חיים בתנאים טובים יותר מ-‏99.99% מהאנושות לדורותיה, ומשום מה עדיין (רוב ה- (?))אנשים סובלים, מדוכאים ומתלוננים השכם והערב. כי מסתבר שאפילו מי שהצליח להרוויח מיליון דולר, או שיש לו משפחה כבר עשרים שנה, עדיין לא מסתפק במה שיש לו וסובל‏2.
יתירה מזו, הרבה פעמים אנשים לא מסופקים ממה שיש להם כרגע, כי הם לא בטוחים שזה ישאר שלהם גם בעתיד. כך שהדאגה זאת גורמת לסבל גם בעיצומו של המצב הנהדר והשופע העכשווי. ייתכן וגישות מסוימות עשויות לשפר את איכות החיים ושלוות הנפש, גם אצל אלה שמצבם המשפחתי, כלכלי ובריאותי תקין ונאה.
ג. וכמובן, את מתארת הצלחה מתמשכת, אבל שום דבר לא מתמשך לנצח - מה אז? זה קלי קלות להיות צעיר, בריא ועשיר, בשביל זה לא צריך ללמוד ולשנות שום דבר, לא לקרוא ספרים, לא לאכול היטב ולא ללכת לחדר כושר. אבל השאלה היא מה עושים כשחלק משלושת הפרמטרים הללו מתחילים להתערער (ו-הפתעה הפתעה, לפחות עבור שניים מהם אפשר להבטיח לך שהם יתערערו מתי שהוא)?

1 אני מראש מתנצל על ההצגה הקצת פשטנית, אז אני שם כאן דיסכליימר לפני שמישהו זורק עלי עגבנייה פילוסופית.
2 אני לא אבזבז את זמנך וזמני בלאתר מחקרים שמראים שעשרים שנות נישואים אינן ערובה לאושר ושביעות רצון מהחיים, זה נשמע לי די טריויאלי.
התגובה הכי בורגנית ever 633930
תודה. העלית כמה נקודות שאני רוצה לחשוב עוד עליהן.
התגובה הכי בורגנית ever 633937
אז אתה אומר שאם כשהילד שלי מאוד כועס או מאוד עצוב, אז המחשבה שהוא עדיין עצמו אמורה לנחם אותו? אני ממש לא מצליח להתחבר לרעיון הזה. אולי לפני כן אני לא מתחבר להרגשה ש"אני לא אני" כשאני כועס. אולי כשנרגעים אחר כך אפשר לחשוב בדיעבד ש"הייתי מישהו אחר" בזמן הכעס; אם כבר, נדמה לי שבהרגשה *הזאת* יש פוטנציאל נחמה, והידיעה שהכועס הזה כן היה אני היא המצערת. בכל מקרה, אלו נראות לי מחשבות של גדולים דווקא, לא של ילדים. אבל מה אני יודע.
התגובה הכי בורגנית ever 633940
אני חושב שברמה הפחות פרטנית, יש כאן השוואה בין מה שחולף (הכעס והעצב) למה שנשאר. אולי הנקודה החשובה יותר בהקשר הזה היא שהכעס והעצב הם בני-חלוף, וזה נראה לי בהחלט יכול להוות הקלה מסוימת.
אולי הקצה השני של הספקטרום הזה הוא השיטה (הפסולה לדעתי) של לומר לילד שהוא 'ילד רע' כשהוא עושה מעשים פחות רצויים ושהוא 'ילד טוב' כשהוא עושה מעשים רצויים יותר. זה בדיוק אומר ההיפך מהשיר - שהוא לא 'ילד שנמצא במצב A' (ילד שעשה מעשה שגוי/ילד שחווה כעס), אלא שהוא "הפך" ל'ילד A', ישות חדשה שהיא חלק מהזהות שלו.
אני מניח שתסכים איתי שילדים שגדלים בהרגשה שהם 'ילדים רעים', 'ילדים לא ממושמעים' ושאר חבריהם זאת לא תופעה כל כך נדירה.
התגובה הכי בורגנית ever 633943
מאוד הגיוני מה שאתה אומר. עדיין לא גורם לי להזדהות, אבל נניח שזו בעיה שלי.
התגובה הכי בורגנית ever 633966
אני חושבת שדתיה בן דור החביבה פשוט רצתה לשקף בשיר מגוון רגשות ומצבי רוח, וזה הדגש שלה. הפזמון ''אני נשאר אני'' נראה לי לא הפואנטה אלא לא יותר מאתנחתא בין המצבים השונים שהיא מונה.
התגובה הכי בורגנית ever 633974
"חביבה"? פולחן האישיות העצמי שלה די מעצבן, לטעמי.
התגובה הכי בורגנית ever 633999
אני חושב שזה הכי נכון. אבל הלחן לא יצא לה מתאים מהבחינה הזו.
התגובה הכי בורגנית ever 633967
ושיר עם מסר לכאורה דומה אבל יותר מעצבן: בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב
המלים כאן:
זה נשמע מקסים ומקבל ומעצים - גם כשאני נכשל או נעלב "ככה זה טוב". אבל אני הנרגנת שואלת: ואיפה העבודה על שיפור המידות? ואיפה המאמץ המוסרי? וההתמקצעות? והסיפוק של השגת תוצאות (לאו דווקא חומריות) לאחר עבודה קשה?

הקו בין "אותנטיות" לבין סטגנציה וניוון מוסרי הוא דק מאוד. סליחה על הפוריטניות.
התגובה הכי בורגנית ever 633970
מסכים עם הביקורת. המסר של "אני תמיד נשאר אני" הוא שיש גרעין יסודי של האישיות שנשאר יציב ואינו מושפע ממצבי הרוח. המסר עוזר לילד לא לפחד להביע רגשות חיוביים ובעיקר שליליים ולא להבהל ממה שהוא "הופך להיות" כשהוא כועס.
המסר כאן הוא כמעט הפוך- להתעלם מביקורת ומכשלונות במקום לקבל אותם ולהשתפר. זהו מסר פולני לעילא- אתה מושלם! (ולכן לעולם לא תוכל לקבל ביקורת ולהשתפר, כי לקבל ביקורת זה להכיר בכך שאתה לא מושלם). בעע.
התגובה הכי בורגנית ever 633972
ולמה לנקד בצורה שגויה? לא יודעים לנקד, אל תנקדו.
התגובה הכי בורגנית ever 633895
אני מבקש - הציטוט המדויק הוא "אבל כמעט אף פעם לא הכנתי שיעורים".

"ילד פעם" הם אחלה, וכמובן גם "פירורים". תודה לירדן שבזכותו הכרתי אותם!
אץ צוטט רץ לצטט 633898
כנראה שאני באמת צריך לקנות את זה לדור הצעיר, ואז אחרי הפעם השמונים שאני אשמע את זה אני לא אעשה יותר טעויות גסות שכאלה!
עוד אחד שאהבתי 633909
לא ממש לפעוטות, הם מגדירים את זה שירי ערש לילדים גדולים.
פירורים על הבמה 637910
הם מופיעים ב-‏19.8 בנמל תל אביב (http://www.baligam.co.il/tel1_aviv/offers/perurim-07...).

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים