ברצינות, איך שיר נולד? 3774
על תעלומת המקורות האבולוציוניים של המוזיקה

מוזיקה מלווה את האדם משחר האנושות. הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר המזוהה ללא עוררין ככלי נגינה הוא חליל עשוי עצם בן כ-‏40,000 שנה, אולם מוזיקה ככל הנראה קדמה לו בהרבה: כלי הנגינה של חברות שבטיות – בעיקר כלי הקשה וחלילים – עשויים לרוב מחומרים מתכלים כגון עץ וקנה, ועוד לפני המצאת כלי הנגינה, אבותנו הקדמונים מן הסתם שרו שירים מבלי להותיר לכך שרידים.

נגנים במצרים העתיקה

נגנים במצרים העתיקה


מוזיקה קיימת בכל התרבויות האנושיות המתועדות, ללא יוצא מן הכלל. בין השאר בשל כך, אין מחלוקת בקרב החוקרים ש"מוזיקליות" – הנטייה האנושית ליצור מוזיקה וליהנות ממנה – היא תכונה המשולבת היטב במוח האנושי. המנגנונים המוחיים ששותפים לתכונה הזו, כמו כל המנגנונים בגוף האדם, עוצבו במהלך האבולוציה, אולם פה טמונה תעלומה גדולה: בניגוד לתכונות פסיכולוגיות אחרות כגון כאב, רעב או פחד גבהים, כלל לא ברור איך מוזיקליות תורמת להישרדות, ולכן לא ברור איך היא נוצרה על־ידי מנגנון הברירה הטבעית שבבסיס האבולוציה. אם כבר, נדמה שמוזיקה מפריעה להישרדות: היא גוזלת אנרגיה וזמן שהיו יכולים להיות מופנים לחיפוש מזון או למנוחה, והרעש שמוזיקה מקימה עלול למשוך טורפים ואויבים.

הראשון לנסח במפורש את התעלומה היה לא אחר מצ'ארלס דרווין, שבספרו "מוצא האדם" מ-‏1871 הקדיש כמה עמודים לתופעת המוזיקליות, וכתב: "מאחר וההנאה ממוזיקה, כמו גם היכולת ליצור מוזיקה, אינן נושאות כל תועלת ישירה לאדם, תכונות אלה הן בין המסתוריות ביותר שהוא ניחן בהן". למעלה ממאה שנים לאחר מכן התייחס גם הפסיכולוג סטיבן פינקר לסוגיה, וטען כי "מוזיקה יכולה להיעלם מהמין האנושי, ושאר אורחות חיינו כמעט ולא ישתנו".

חידת מוצא המוזיקה מציבה בפני החוקרים קשיים מתודולוגיים. האדם הקדמון, כידוע, לא השאיר אחריו הקלטות, וצלילים לא הופכים למאובנים. גם אברי הגוף האחראיים להפקת צלילים – בראשם "בית הקול" (larynx), האיבר הסחוסי בגרון שבו נמצאים מיתרי הקול – בנויים מרקמות רכות שאינן מתאבנות, ולכן לא ניתן להתחקות ישירות אחר התפתחותם בקרב הסוג הביולוגי "הומו", שהאדם המודרני הוא אחד מבניו. מסיבות ברורות, אין זה אפשרי או אתי לערוך ניסויים ישירים מסוימים בבני אדם, שהיו עשויים לשפוך אור על חלק מהשאלות (למשל, למנוע ממשתתפי הניסוי כל חשיפה למוזיקה מלידה עד בגרות). ואפילו אם ניסויים כאלה היו נערכים כיום, תוצאותיהם לא בהכרח היו מעידות על התפתחות המוזיקה אצל האדם בסביבת הצייד־לקט הקדומה, שהיא הסביבה הרלוונטית.

במהלך הדורות הוצעו כמה הסברים לתופעת המוזיקליות, שאת המרכזיים ביניהם נסקור להלן. ההסברים לא בהכרח סותרים זה את זה, ויתכן שהתשובה האמיתית לתעלומה מורכבת משילוב של כמה מהם.

סקס, טווסים, ורוקנרול

כדי שבעל חיים ייחשב למוצלח מבחינה אבולוציונית, אין די בכך שיאריך ימים; הוא צריך גם להעמיד הרבה צאצאים. כך, היכולת למשוך בני או בנות זוג עוברת אף היא ברירה שמשכללת אותה, במסגרת מנגנון שנקרא "ברירה זוויגית" הפועל במקביל לברירה הטבעית (יש המתייחסים אליו כאל מקרה פרטי שלה). הדוגמא הקלאסית לתכונה שמקורה בברירה זוויגית היא זנבו המרהיב של הטווס הזכר: הפונקציה היחידה שלו, כפי הנראה, היא משיכת בנות זוג, גם במחיר פגיעה ביכולת ההישרדות (הזנב מבזבז משאבים גופניים, מסרבל את התנועה ומבליט את בעליו לטורפים פוטנציאליים).

טווס מציג לראווה את זנבו (צילום: publicdomainpictures.net)

טווס מציג לראווה את זנבו (צילום: publicdomainpictures.net)


היתכן שמוזיקה התפתחה דרך ברירה זוויגית, כאמצעי למשיכת בני המין השני? אצל חיות רבות – מצפרדעים, דרך קואלות, ועד לווייתנים – אכן מקובלות קריאות חיזור. החשובות ביותר לענייננו הן ציפורי השיר, ששמן מעיד על המוזיקליות של קריאותיהן (שירת ציפורים העניקה השראה לכמה מהמלחינים הגדולים). ציפורים מסוימות משקיעות משאבים עצומים בשירה – לעתים עד שהן מתות מתשישות – וחוקרים מצאו מתאם חיובי בין דרגת המורכבות של שירת ציפורים לבין הצלחתן למשוך בנות זוג. קל לראות, אם כך, כיצד נוצר לחץ אבולוציוני המשכלל את יכולת ההבעה הצלילית. הראשון שהציע את הסבר הברירה הזוויגית לתופעת המוזיקליות היה דרווין, שכתב כי "מתקבל על הדעת כי אבות אבותיו של האדם ... ניסו להקסים זה את זו בצלילים מוזיקליים ובקצב." בניסוח בוטה יותר: מוזיקאים הם סקסיים.

הסבר הברירה הזוויגית עולה בקנה אחד עם הרבה מהמאפיינים המוכרים של מוזיקה. הצרחות מחרישות האוזניים של הנערות בתקופת הביטלמניה למראה ארבעת המופלאים מליברפול לא הביעו אך ורק הערכה לעומק האמנותי של יצירתם, וג'ימי הנדריקס מייצג היטב את הדימוי של מוזיקאי הרוק שהתארח במיטותיהן של מאות מעריצות. העניין במוזיקה – הן מצד ה"צריכה" (מאזינים) והן מצד ה"ייצור" (מוזיקאים) – מתפתח בדומה לעניין במין השני: מתחזק בתחילת גיל ההתבגרות, ומתחיל לדעוך אצל מבוגרים בעשור השלישי והרביעי לחייהם; בני נוער ומבוגרים צעירים מהווים את רוב צרכני המוזיקה בעולם, והרבה יותר בני שש־עשרה מקימים להקות מאשר בני חמישים. בנוסף, הנושאים הנפוצים ביותר בשירים הם אהבה, יופי, מין, לב שבור, ושאר עניינים שבינו לבינה.

הביטלמניה בשיאה, 1964

הביטלמניה בשיאה, 1964


למוזיקליות יש גם מאפיין חשוב של תכונות שהתפתחו באמצעות ברירה זוויגית: היא מאותתת על מטען גנטי טוב, ולכן על כך שבעל המטען הנ"ל הוא שידוך מוצלח. רק טווס בריא יכול לתחזק זנב מפואר ולהישאר בחיים, והטווס אכן מציג לראווה את זנבו כאינדיקציה לכך. באופן דומה, מוזיקה – בייחוד כשהיא מלווה בריקוד, כמקובל ברוב החברות האנושיות – עשויה להעיד על בריאות פיזית ומנטלית איתנה. מוזיקה וריקוד דורשים קואורדינציה, חוזק, סיבולת אירובית, נחישות, מקוריות, ואינטליגנציה חברתית – כולן תכונות נחשקות מבחינה אבולוציונית, שכל הורה ישמח להעניק לילדיו. בנוסף, מוזיקאים־רקדנים שהגיעו לרמה גבוהה עשו זאת מן הסתם בזכות שעות ארוכות של אימונים, דבר שאולי מאותת על כך שאינם טרודים בגידול ילדים ולכן פנויים לקשר.

השערת הברירה הזוויגית זכתה לתימוכין עקיפים במחקר האמפירי. מאמר אחד מצא אצל גברים מתאם מובהק בין מוזיקליות לבין מדד גופני מסוים (היחס בין אורך האצבע המורה לאורך הקמיצה), הידוע כקשור לחשיפה לטסטוסטרון בזמן ההתפתחות ברחם ולפוריות. אותו מאמר גם דיווח על אחוז גבוה של נשים בשורות הקדמיות באולם קונצרטים, מול תזמורת גברית ברובה, בהשוואה לשורות האחוריות. מחקר אחר מצא שנשים שנמצאות בשיא הפוריות שלהן במהלך המחזור החודשי, מעדיפות קשר קצר־טווח עם גברים יצירתיים אך עניים, על פני קשר שכזה עם גברים שהתעשרו הודות למזלם הטוב.

אבל להסבר הברירה הזוויגית מתלוות גם חריקות. בחברה המערבית המודרנית הנדריקס ודומיו אולי זוכים להצלחה מינית חריגה, אבל לא כך הדבר בהכרח במקומות ובזמנים אחרים. בימי הביניים, למשל, מאחורי רוב הפעילות המוזיקלית באירופה עמדו נזירים, שחיו – או לפחות היו אמורים לחיות – חיי פרישות. בחברות מסוימות באפריקה מוזיקאים ממוקמים נמוך בסולם החברתי, ונחשבים לשידוך גרוע. ובכלל, אנקדוטות על ידוענים הן לא תחליף למחקר מדעי מסודר; על כל באך, שהוליד עשרים ילדים, אולי יש כמה תואמי בטהובן, שמת ללא צאצאים.

בעיה נוספת המעיבה על הסבר זה היא שכמעט כל התכונות המקובלות ככאלה שהתפתחו דרך ברירה זוויגית, מתבטאות רק אצל אחד מהמינים – או זכרים או נקבות. בניגוד לכך, גברים ונשים מפגינים מוזיקליות במידה שווה. בנוסף, גם גברים וגם נשים (ללא קשר לנטיותיהם המיניות) יכולים ליהנות ממוזיקה שיוצרים בני שני המינים, בעוד שאצל הטווסים, רק הנקבות מתרשמות מזנבותיהם הפרושים של הזכרים. גם חלק מהממצאים האמפיריים נמצא בסתירה להסבר הברירה הזוויגית: מחקר שהתבסס על למעלה מ-‏10,000 משתתפים, לא מצא מתאם חיובי בין מוזיקליות לבין מספר מדדים של הצלחה מינית.

טוב ונעים, שבת אחים גם יחד?

הסבר שני לתעלומה קושר את מוצא המוזיקה לרעיון בשם "ברירה קבוצתית", לפיו הברירה הטבעית פועלת לעיתים ברמת הקבוצה, ולא רק ברמת הפרט הבודד. במושבת דבורים, למשל, נדרש שיתוף פעולה מורכב בין בעלי התפקידים השונים, ומושבה שבה יתפתח מנגנון שיתוף פעולה מוצלח יותר, תזכה ליתרון הישרדותי על פני מושבות אחרות. גם קבוצות בני אדם נעזרות בשיתוף פעולה כדי להתקיים, ויש המשערים שמוזיקה התפתחה כאמצעי שמחזק את הלכידות החברתית בקבוצה, ומסייע בסינכרון מצב הרוח של חבריה. ואכן, מוזיקה מבוצעת לעתים קרובות בנסיבות חברתיות, באופן שמגביר את תחושת האחדות ומרומם את הנפש: המנונים לאומיים, מזמורי תפילה, שירי תנועות נוער, מארשים צבאיים, שירי קבוצות כדורגל וערבי שירה בציבור – כולם דוגמאות לכך.

מקהלה בכנסייה בימי הביניים

מקהלה בכנסייה בימי הביניים


תיאוריית הברירה הקבוצתית כמנוע שמאחורי התפתחות המוזיקה קשה במיוחד לאישוש אמפירי. תומכי התיאוריה מצביעים על הקשר שנמצא בין האזנה למוזיקה לבין ירידה ברמות הטסטוסטרון, הורמון הקשור לגילויי תוקפנות, וכן עלייה ברמות האוקסיטוצין, הורמון הקשור לחברותיות. ראייה תומכת נוספת – אך שנויה במחלוקת – למתאם חיובי בין מוזיקליות לחברותיות מתקבלת מהמאפיינים של שתי הפרעות התפתחותיות מנוגדות: אנשים הלוקים בתסמונת גנטית נדירה בשם "תסמונת ויליאמס" מפגינים הן חברותיות מפותחת והן נטייה מוזיקלית מוגברת, ואילו אנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי מתקשים בתפקוד חברתי, והם גם בממוצע פחות מוזיקליים (לטענת חלק מהחוקרים).

אולם עצם המושג של ברירה קבוצתית שנוי במחלוקת מדעית. הפופולריות של הרעיון ידעה עליות וירידות במהלך השנים, וכיום מקובל על רוב הביולוגים כי ברירה קבוצתית במובנה המלא היא נדירה, וכמעט ולא קיימת ככוח אבולוציוני משמעותי אצל בעלי חיים מפותחים כגון יונקים. מושג אבולוציוני אחר, המשיק לברירה קבוצתית אך מקובל כיום יותר בקהילה המדעית, הוא של "ברירת שארים". לפי רעיון זה, הברירה הטבעית פועלת לעיתים ברמה של בני משפחה, החולקים כולם אחוז משמעותי מהגנים שלהם – דבר שאינו נכון בהכרח עבור חברי קבוצה.

חלק מההשערות בדבר התרומה של מוזיקה ללכידות החברתית עשויות לקבל תוקף מחודש כשהן מנוסחות דרך ברירת שארים. מעבר לכך, מוזיקליות כתכונה עם היבטים אבולוציוניים משתלבת עם רעיון ברירת השארים בהקשר הספציפי של יחסי אם־תינוק: שירי ערש, העוזרים להרגיע ולהרדים תינוקות, הם כפי הנראה תופעה אנושית אוניברסלית, וקל לראות איך תינוק נינוח ושקט עוזר להישרדות בני משפחתו בסביבת האדם הקדומה. מחקרים אכן מצאו עדויות למוזיקליות אצל תינוקות בני חודשים ספורים, דבר העולה בקנה אחד עם אבחנה זו, אך פחות עם ההשערה הקושרת בין מוזיקליות לברירה זוויגית. עוד תופעה אוניברסלית, ככל הנראה, הקשורה למוזיקה היא אופן הדיבור המתנגן שבו הורים – ובמיוחד אימהות – פונים לתינוקותיהם, המכונה לעתים motherese. יש המשערים שצורת תקשורת זו, שהיא בעלת מאפיינים מוזיקליים, עוזרת לתינוקות לרכוש את יסודות השפה.

מוזיקה ושפה – אחיות שהופרדו?

מוזיקה עשויה להיות גלגול מוקדם של שפה לא רק בהקשר של רכישת שפה אצל תינוקות, אלא גם במובן אחר לחלוטין – של התפתחות השפה בכללותה במין האנושי. חוקרים רבים שמו לב לקווי דמיון בלתי מבוטלים בין מוזיקה לשפה, וחלק מהם – שוב, לרבות דרווין – שיערו בעקבות כך כי בעבר הרחוק, לפני שהתפתחה במוח האנושי היכולת המילולית הנוכחית שלו, אבותינו השתמשו בצורת תקשורת פרימיטיבית מבוססת מוזיקה.

אותה "פרוטו־שפה" מוזיקלית משוערת, הקרויה לעיתים musilanguage, התבססה על קריאות עשירות בשינויי גובה צליל, גוון וקצב. היא שימשה כנראה בעיקר לבטא רגשות, אולם יש הסבורים שהיתה בעלת יכולת הבעה רחבה בהרבה. על פי תומכי התיאוריה, בהמשך האבולוציה האנושית התפצלה פרוטו־שפה זו לשני כישורים: במסלול אחד התפתחו מנגנונים כגון תחביר ואוצר מילים שהוסיפו – או שיפרו – את היכולת הסמנטית, ובסופו התקבל מנגנון השפה הקיים אצלנו כיום. במסלול השני, היסוד המוזיקלי של הפרוטו־שפה התפתח אף הוא, אולי באמצעות אחד המנגנונים שתוארו לעיל (ברירה זוויגית, ברירה קבוצתית, או ברירת שארים), ובסופו התקבלה היכולת המוזיקלית הנוכחית. ייתכן גם כי היסוד המוזיקלי לא התפתח מאז אותו פיצול קדום, והמוזיקליות של האדם המודרני היא לא יותר ממאובן התנהגותי של הפרוטו־שפה המוזיקלית.

תיאוריית ה"מוזיקה כפרוטו־שפה" עשויה לזכות באישוש דרך מחקרים נוירופסיכולוגיים, הבודקים את מידת ההפרדה בין מנגנוני השפה ומנגנוני המוזיקה במוח. כאלה למשל הם מחקרי דימות, שבהם צופים באמצעות fMRI אילו אזורים מופעלים במוח בזמן ביצוע מטלות לשוניות ומוזיקליות, או מחקרים עם נבדקים בעלי הפרעות נוירולוגיות ייחודיות, כגון אנשים שאיבדו את יכולת הדיבור בשל תאונה או אירוע מוחי.

סריקת fMRI של המוח (צילום: NSF)

סריקת fMRI של המוח (צילום: NSF)


התמונה המתקבלת מניסויים כאלה אינה חד משמעית. מוזיקה ושפה הן תופעות קוגניטיביות מורכבות, שכל אחת מהן כוללת הרבה תת־כישורים. מוזיקליות, למשל, כוללת את היכולת להבדיל בין מתארים מלודיים (רצף העליות והירידות בצלילים של מנגינה), יכולת טונלית (כגון זיהוי ה"צליל המרכזי" של מנגינה), יכולת לזהות שינויים בקצב, יכולת לזהות חלוקה של מנגינה למשפטים מוזיקליים, ויכולות רבות אחרות – לרבות כל אלה שקשורות ליצירת מוזיקה. כל תת־כישור אפשר לחקור במגוון שיטות, ואפילו תת־כישור בודד בדרך כלל מפעיל בו־זמנית כמה אזורים במוח. תוצאות הניסויים מלמדות כי יש כנראה חפיפה מסוימת בין מנגנוני השפה למנגנוני המוזיקה, אבל היקף החפיפה שנוי במחלוקת; כך או כך, התוצאות האמפיריות שהתקבלו לא מספיקות כדי להוכיח או להפריך באופן נחרץ את תיאוריית הפרוטו־שפה המוזיקלית.

דם, הרואין, ועוגות גבינה

גישה אחרת לחלוטין גורסת שמוזיקליות כלל אינה אדפטציה, כלומר אינה תכונה שהתפתחה כדי למלא בעצמה פונקציה כלשהי, אלא היא תופעת לוואי של תכונות אחרות.

לא לכל תכונה ביולוגית יש שימוש. הדוגמא הקלאסית היא צבע הדם: אין שום דבר מועיל בכך שהדם אדום. הדם נברר במהלך האבולוציה כך שיוכל לשאת ביעילות חמצן. רצה הגורל, ומולקולת ההמוגלובין, שאליה נקשר החמצן בדם, היא אדומה; אילו היתה ירוקה, היה זורם בעורקינו "דם" ירוק, מבלי שדבר היה משתנה בשאר היבטי החיים. כשם שהצבע של הדם הוא תוצר לוואי של ההרכב הכימי שלו, כך, אולי, מוזיקליות היא תוצר לוואי של מנגנונים שהתפתחו לשימושים אחרים.

התומך המפורסם של גישה זו הוא סטיבן פינקר שהוזכר לעיל, אשר העניק למוזיקה את הכינוי "עוגת גבינה שמיעתית" והמשיל אותה ל"קוקטייל סמים". הרואין, לדוגמא, לא היה קיים במהלך מיליוני השנים שבהן התפתח האדם, ולכן ברור שהאבולוציה לא עיצבה את המוח האנושי ישירות כך שייהנה מהרואין. הרואין הוא חומר מלאכותי שמסוגל להיקשר לקולטנים מסוימים שקיימים ממילא במוח, ויוצר בכך תחושת אופוריה. באופן דומה, טוען פינקר, מוזיקה היא טרמפיסטית ש"מתלבשת" על מנגנונים נוירולוגיים קיימים שהתפתחו לשימושים אחרים, ומצליחה לעורר בו־זמנית כמה מעגלי עונג במוח. תפיסת הגוון של צלילים, למשל, עשויה להתאים למנגנון באמצעותו אנו מבחינים בין תנועות (vowels) בשפה, וחוש הקצב אולי קשור לאחד המנגנונים לשליטה מוטורית.

עוגת גבינה. דומה למוזיקה או לא? (צילום: אלכס דגר; רישיון CC BY 2.0)

עוגת גבינה. דומה למוזיקה או לא? (צילום: אלכס דגר; רישיון CC BY 2.0)


כשם שהיה צריך להמציא את ההרואין, האנושות אולי המציאה את המוזיקה, ופינקר אכן מתייחס אליה כאל "טכנולוגיה", ממש כמו שליטה באש או כתיבה. לשיטתו, דחף מוזיקלי אינו דבר מולד. ישנן כאמור ראיות למוזיקליות אצל תינוקות רכים, אבל הפרשנות שלהן שנויה במחלוקת, בין השאר בגלל שכבר תינוקות בני יומם – ואפילו עוברים בחודשי ההריון האחרונים, המסוגלים לשמוע קולות – נחשפים למוזיקה, ולכן לא ברור האם אותה מוזיקליות שנמצאה היא מולדת או נרכשת.

מוזיקולוגים, מסתבר, נוטים במיוחד להתחלחל מגישת ה"מוזיקה אינה אדפטציה" של פינקר. לדבריהם ולדברי מתנגדים אחרים, מוזיקה היא אוניברסלית ומושרשת מדי בכל התרבויות – בניגוד לעוגות גבינה – מכדי להיות המצאה אנושית. בנוסף, מוזיקליות היא כאמור "יקרה" מבחינה אבולוציונית, בכך שהיא דורשת זמן ואנרגיה, ולכן אילו לא היתה במוזיקליות כשלעצמה כל תועלת, היינו מצפים שהיא תעבור ברירה שלילית ותיעלם. בפסיכיאטריה מוכרת לקות בשם "אמיוזיה מולדת", שמתבטאת בחוסר מוזיקליות קיצוני, לעתים עם בסיס תורשתי; העובדה שאנשים אמיוזיים הם לרוב נורמלים מכל בחינה אחרת, מעידה שאכן יש באוכלוסיית האדם מגוון גנטי מספיק בשביל לאפשר למוזיקליות להיעלם מהעולם.



נוכח הררי המילים שנכתבו במסגרת הוויכוח האקדמי אודות מוצא המוזיקה, מומלץ לזכור את דבריו של פיליפ בול בספרו "אינסטינקט המוזיקה" בהקשר לסוגיה: "הנחרצות שבה נטענות דעות שונות נמצאת ביחס הפוך לכמות ולאיכות של הראיות התומכות". כל ההסברים שנסקרו במאמר זה הם רק ספקולציות שטרם נמצאו להן ראיות חותכות, וייתכן שהתעלומה לעולם לא תיפתר. בינתיים, אפשר פשוט ליהנות מקצת מוזיקה טובה.
קישורים
האם למוזיקה יש בסיס ביולוגי? - מאת רוני גרנות, מגזין אודיסאה
מדוע מוזיקה? - מאמר "אקונומיסט" על מוצא המוזיקה
שבע תיאוריות אודות מדוע התפתחנו לאהוב מוזיקה - רדיו NPR
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מדע"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

691552
יש הרבה פעילות ותחומים שאינם הכרחיים אך עתיקים ומבדילים בין האדם לשאר היצורים (תיאטרון, בישול, ציור, פיסול, אמונה, אהבה, מתמטיקה, אלכוהול, ארכיטקטורה וכו') בכולם מתבטאים ושואבים הנאה. אני לא בטוח שמוסיקה יוצאת דופן במבחן התועלת השרידותית.
691562
המוסיקה שייכת לאוסף של פעילויות הנקראות אמנויות. כולן מתאפיינות בכך שאנו נהנים מהן גם אם הן אינן תכליתיות.

האמנויות כוללות: מוזיקה(מלודית וקצבית), אומנות פלסטית (לרבות ציור פיסול ודקורציה של חפצים), אומנות התנועה (ריקוד וספורט), ספרות ותיאטרון. אולי שכחתי משהו.

יש לי היפותזה לגמרי לא רעה למה האדם קידם אומנויות זמן מאוד ממושך (יש עדויות לאמנויות לפחות 40 אלף שנה) אבל כרגע איני רוצה לפרט. ההתרכזות במוסיקה בלבד מפריעה להבין את המאפיינים הכלליים של אומנות מדוע היא מהנה ומניין היא נובעת. מוטב לשאול את השאלה לגבי כל סוגי אומנות.

בינתיים אביא רק לינק או שניים שבו משולבים מוסיקה וריקוד. זאת כדי כדי לבטל את ההתרכזות במוסיקה בלבד.

כאן יש סרטון שבו יש מוסיקה וריקוד באיזשהוא טקס (מנחש נישואין או משהו דומה). הסרטון הוא חלק מצרור סרטונים באותו תחום מחבר העמים (לשעבר ברית המועצות). ארמניה, אזרבייגן, גיאורגיה או משהו כזה.

סרטון נוסף בתחום דומה, הפעם בליטוש אמנותי משוכלל, הוא ריקוד החרבות של חצ'טוריאן.
לינק לריקוד החרבות אביא כנראה בהודעה נוספת כי כרגע לינק איכותי לא תחת ידי.

=====================================

בניפרד ממה שאמרתי למעלה. חלק מהטענות שמעלה נוב (יובל ?) מפוקפקות וזה צורם לי.

במיוחד הטענה שהטווס גידל את זנבו בתהליך אוולוציוני. כפי שאמרתי במקום אחר: זנבו של הטווס דינו כדין הנקניקיות של כלב התחש וכדין פרצופו המוזר של הבולדוג. דהיינו: כל חיות המחמד (כולל טווס) צורתן הטבעית עוותה על ידי טיפוח זנים מלאכותיים זנב הטווס הוא עוד עיוות שכזה.

לא אפרט יותר כי הסתייגות זו אינה רלוונטית לעניין המרכזי: מדוע האנושות מטפחת אומנויות למרות שאינן שימושיות באופן מיידי. בפתיל ישן שדן בעקרון ההכבדה כנראה התייחסתי ביותר פירוט לזנב הטווס.

אינני חולק על כך שאומנויות משמשות כלי עזר לברירה תזוויגית. הן גם משמשות כלי עזר לטקסים דתיים או טקסים "אקסטטיים" אחרים שבהם רימום מצב הרוח הוא דבר נידרש. אבל מקורן אחר.
הלינק לריקוד החרבות 691565
הריקוד מתחיל בזמן 4:50 ואורך כדקה וחצי (מי שרוצה יכול לראות גם את השאר).
לידיעת המפקפקים 691566
>> זנבו של הטווס דינו כדין הנקניקיות של כלב התחש וכדין פרצופו המוזר של הבולדוג. דהיינו: כל חיות המחמד (כולל טווס) צורתן הטבעית עוותה על ידי טיפוח זנים מלאכותיים זנב הטווס הוא עוד עיוות שכזה.

טווסים - קומפלט עם הזנב - קיימים בטבע, מבלי שטופחו על ידי האדם.
לידיעת המפקפקים 691568
הטווסים בטבע מגודלים ברובם בחוות הדגרה בהודו ומשולחים משם לאתרי תיירות בהם הם ניצפים על ידי תיירים או על ידי מטיילים מקומיים. ביררתי זאת לפני מספר שנים כאשר התעניינתי בנושא. כמו כן, לפי זכרוני מאז הטווסים הוכרזה בהודו "חייה מוגנת" מה שמצביע על כך שששרידותה "מוכבדת" ברמה קיצונית של סכנת הכחדה. הטווסים נוחים לגידול בחוות הדגרה (יש גם חוות הדגרה של טווסים מחוץ להודו, כולל טווסים בשלל צבעים) . הטווסים הם חיית בר למחצה (חיה פראלית) כלומר זו חיה שגם אם גודלה בחוות הדגרה היא תישרוד לפחות זמו מה בהמשך חייה אם לא יהיו לה אויבים קשים, מצב ביולוגי זה (חיה פראלית ) דומה למדי למצב הביולוגי של חתולי הבית.

לפי תיעוד היסטורי רחוק (קישוטים מסוגים שונים שכוללים ציורי טווסים) זנב הטווס ההודי-בורמזי קצר הרבה יותר מזנב הטווס המתורבת. אורך זנבו של טווס הבר ההודי-בורמזי קרוב לפי התיעוד הנ"ל לאורך הזנב של הטווס האפריקאי (מין קרוב של הטווס ההודי-בורמזי): אמנם זה זנב ארוך בצורה חריגה אבל לא ארוך כאורך הגלות כמו אצל הטווס המתורבת.

אני מסכים עם הטענה שהטווס ככלל משתמש בזנבו בעונת החיזור כדי להרשים נקבות. בכך הוא דומה לקרוב רחוק שלו: "תרנגול הודו" שפורס זנב בזמני החיזור (אם זכור לי תרנגול ההודו פורס זנב מפואר גם בהצגות איום שלו על מי שנראה כפולש לטריטוריה שלו, אבל אני לא מוכן לחתום על זכרוני זה).

רוב הציפורים הן מונוגמיות והזכרים מרשימים את הנקבות בעניינים יותר פרקטיים מאשר "הצגות יופי", למשל הזכרים מרשימים בהבאת מזון בתור מתנות או שמירה מפני הטרדות מבני מינן או עזרה בהקמת קן. הזנב הארוך של הטווס נועד להרשמה אבל אינו ארוך בצורה שתכביד על שרידותו (חוץ מזה הזנב של הטווס מתקצר מחוץ לעונת החיזור, נוצות רבות נושרות באופן טבעי).

האמנויות לא נועדו מלכתכילה להרשים נקבות אלא תוצר לוואי למוח המפותח של הספיינס שמטרתו לנתח את מציאות מאוד מורכבת ולעשות שימוש בהבנת המציאות המורכבת באמצעות מודלים אבסטרקטיים. לא בטוח אם אוכל להרחיב את הדיבור על כך לפחות כרגע . האמנויות משמשות בדיעבד למטרות אחרות (זיווג טוב, ייצירת רושם (למשל בטקסים דתיים), יצירת התרוממות רוח אקסטטית (לפני מלחמה או אירוע דומה), אבל זה רק בדיעבד לא כסיבה מכוננת.
על תופעת הפראליות (חיות שבוייתו למחצה) 691571
הערך הזה מדגים את התופעה של חיות שבויתו למחצה ושימרו את יכולתן לחיות בטבע זמן ממושך.

מסתבר שחיים פראליים של חיות מבוייתות אינה תופעה מאוד נדירה.

הטענה שלי היא שהטווס ארוך הזנב היא חיה מבויית מטווס הבר שאורך זנבו בינוני (נאמר 70--100 ס"מ ). וכן אני טוען שהטווס המבויית היא חיה בעלת יכולת מחיה פראלית.
לידיעת המפקפקים 691581
לא ידעתי. תודה על המידע המאלף.
לידיעת המפקפקים 691617
אפשר לקבל קישור למקור הנתונים האלה?
לידיעת המפקפקים 691631
מקור מתורבת או פראי?
לידיעת המפקפקים 691634
לא יודע לאיזה נתונים אתה מתכוון (אני משער שכוונתך לגבי הטווסים וזנבותיהם ותגובתי כאן היא לעניין זה).

כאשר אני בודק טענה קונטרוברסלית אני בודק היטב עשרות לינקים (לפחות) ועושה הצלבות כדי לא חלהסתמך על מקור יחיד (ולא על העתקות ממנו שהרי בהעתקות אין הצלבה). אני לא שומר לאחר מכן את הלינקים כי יש לי אלפי לינקים לכל מיני עניינים וזה חסר תקווה לנהל רישומים שלהם לזמן ארוך.

כללית: כאשר יש טענה קונטרוברסלית צריך לעשות חריש עמוק כדי לקבל עדויות סותרות. לגבי זה שיש חוות לגידול טווסים במקומות רבים בעולם ומכירת אפרוחיהם - יש יחסית הרבה עדויות, כנראה שזה לא קשה במיוחד ותמצא אם תתאמץ. בעלי החוות מתפרנסים ממכירת האפרוחים לכן הם מתאמצים לפרסם. רוב בעלי החוות מוכרים טווסים עם מוטציות לגבי צבע הנוצות: טווסים שחורים, לבנים וורודים ועוד המון צבעים. לבעלי חוות וספקיהם אין מוטיבציה למכור טווסים קצרי זנב, שהרי אורך הזנב הוא אטרקציה שמוכרת יותר, למה שיעבדו על מוטציה לקיצור הזנב אם זה לא מיטיב עם המכירות ?

לגבי זה שטווס הוא חיה פראלית יש גם עדויות טובות אם כי כאן תצטרך לחפש יותר (אין גוף מסחרי שיקדם מידע זה). בדרך כלל העדויות הן על טווסים שברחו מבעליהן והם משוטטים ימים רבים במקום שבו יש להם מזון מספיק (יתכן שלבסוף ציידים הורגים אותם).

לגבי סכנת ההכחדה - לפי זכרוני ממשלת הודו הכריזה בגלוי שהטווס היא חיה מוגנת.

לגבי העובדה שממשלת הודו מגדלת טווסים בחוות הרביה ולאחר מכן משלחת אותם לטבע, ממשלת הודו לא אומרת זאת בגלוי אבל בדקתי והצלבתי הודעות ממקורות שונים. אני מניח שלממשלת הודו אין אינטרס להודיע זאת בגלוי, כי הטווסים הם אטרקציה תיירותית ומידע על כך שזו אוטנטיות מזוייפת לא תועיל למתיירות.

יש עוד דברים אבל לא מעניין אותי להוסיף כי נשוא הפתיל אינו הטווסים. הגבתי בעניין רק מפני שאני מעוצבן על כך שיש מיתוס לא נכון לגבי אורך הזנב המוגזם של הטווס ואחר כך טורחים לתת נימוק אבולוציוני למיתוס המופרך . לפי מה שקראתי השאלה האבולוציונית הועלתה על ידי דרווין עצמו, אם כי הטענה לגבי שאלתו של דרווין גם יכולה להיות מיתוס. ברור למה נידרשת הצדקה אבולוציונית שהרי זנב באורך מוגזם פוגע בשרידות של הטווס בעל הזנב. מצאו נימוקים אבולוציוניים לאורך הזנב והם הטענה: זנב כל כך ארוך מרשים את הנקבות לכן ההצלחה בזיווג מחזקת את התפוצה של זנב ארוך.

איני חולק על כך שהטווס עושה תצוגות יופי באמצעות פרישת הזנב (אבל לא צריך לשם כך זנב ארוך מאוד). אגב, הפרישה של נוצות הטווס היא לא של נוצות הזנב אלא של נוצות בגב הטווס לפני מיקום הזנב (לפי זכרוני קוראים לקבוצת נוצות אילו בשם TRAIL או TRAIN או מילה דומה).
לידיעת המפקפקים 691674
אפשר מקור אחד שטוען שזנב טווס הוא מניפולציה אנושית?
לידיעת המפקפקים 691747
אין מקורות. אבל יש עובדות הזכרתי את רובן.

כל עוד יש אנשים שנישכרים מהפצת מיתוס ואין אנשים שנישכרים מהפרכתו, המיתוס ימשיך להתקיים. כנראה העניין הזה לא ממש חשוב לכן לא היה מי שניסה להפריכו בדרך של פירסום מכובד.
לידיעת המפקפקים 691841
במלים אחרות: קראתי פעם משהו באיזה מקום, ומאחר וכולכם יודעים עד כמה המידע שאני מצטט מהימן אתם מתבקשים להאמין לי. לא מאמינים? תשאלו את רוסי, או את מליוני האנשים שחלו בפוליו כתוצאה מהחיסון שקיבלו.

לכל הפחות לגבי דארווין ה"מיתוס" הזה נתמך בכתובים" "The sight of a feather in a peacock’s tail, whenever I gaze at it, makes me sick!" (Darwin, F., (Ed), Letter to Asa Gray, dated 3 April
1860, The Life and Letters of Charles Darwin, D. Appleton and Company, New York and London, Vol. 2, pp. 90–91, 1911) והוא מתייחס לכך בהרחבה בספר "The descent of man".

ה"מיתוס" לגבי המשיכה של הנקבות הטווסיות לזנב נתמך בכמה וכמה מחקרים‏1, אם כי יש מחקר אחד (לפחות) שלא מצא משיכה כזאת. דיון בסוגיה ניתן למצוא למשל כאן.
-------
1 לדוגמא:
Petrie, M. & Halliday, T. 1994. Experimental and natural changes in
the peacock’s (Pavo cristatus) train can affect mating success.
Behavioral Ecology and Sociobiology, 35, 213e217

Petrie, M., Halliday, T. & Sanders, C. 1991. Peahens prefer peacocks
with more elaborate trains. Animal Behaviour, 41, 323e331.

Yasmin, S. & Yahya, H. S. A. 1996. Correlates of mating success in
Indian peafowl. Auk, 113, 490e492.

Loyau, A., Saint Jalme, M. & Sorci, G. 2005a. Intra and inter-sexual
selection for multiple traits in the peacock (Pavo cristatus). Ethology,
111, 810e820.

691598
הסיבה להתמקדות במוסיקה דווקא היא שלדעתי (ויכול להיות שאני טועה) - היא אוניברסלית יותר, והיא חלק יותר מהותי מהתרבות, מאשר כל שאר סוגי האמנויות. בהודעה שלך דיברת למשל על ספרות - אמנות שקיימת רק אצל תרבויות כתובות, ממש לא אצל כולן. תאטרון - אני באמת לא יודע, האם קיימת מסורת תיאטרון אצל כל תרבות לאורך ההיסטוריה כולה כמו במקרה של המוסיקה? לגבי ציור - אני יודע שאנשים תמיד ציירו, אבל איכשהו קשה לי להאמין שזה תופס אותו מקום בתרבות האנושית כמו מוסיקה. גם היום - אם נאזין לשיחה של שני אנשים אקראיים, יש הרבה יותר סיכוי שהם ידברו על הסינגל האחרון של אמן פופ כלשהו מאשר על תערוכה חדשה שנפתחה - ואפילו סרט חדש שיצא. איכשהו בכל סבך האמנויות הזה אני חושב שהמוסיקה מדורגת גבוה יותר בתרבות האנושית, אוניברסלית יותר, משפיעה יותר, החל משיר הערש שאמא שרה לנו, ואפילו לפני כן, ברחם, כשעוד לא יכולנו לראות כלום אבל יכולנו לשמוע את מקצב פעמות הלב.
691816
קרוב לוודאי שהזנב של הטווס התפתח באופן אבולוציוני כי <קישור Peafowl [Wikipedia] טווסי בר> נראים בדיוק אותו דבר.
יש עוד הרבה ציפורים בר יפות בצורה לא רגילה ראה לדוגמה את peofowl הסרטון הזה [ויקיפדיה].

חוץ מזה מאמר מדע פופולרי נפלא על נושא מעניין שלא חשבתי עליו בעבר.

המאמר ברור, נסמך על מקורות רלוונטיים (נראה לי), ומשכיל לחוות דעה עצמאית באופן משכנע. נהנתי מכל רגע.
691819
הסרטון לא עובד
691860
תודה גם לך על המחמאות.

הזכרת את המקורות שהסתמכתי עליהם. לטובת מי שמתעניין, כמה מקורות שטוב להתחיל אתם הם:

- הפרק של Miller בספר The Origins of Music
- המאמר The biology and evolution of music: A comparative perspective, מאת Fitch, 2006
- המאמר The Origins of Music: Innateness, Uniqueness, and Evolution, מאת McDermott & Hauser, 2005
- המאמר Is Music an Evolutionary Adaptation? מאת Huron, 2006
- הפרק Overture - Why We Sing בספר The Music Instinct מאת Philip Ball

אשמח להעביר באימייל רשימה יותר מקיפה.

כתבת שהמאמר "משכיל לחוות דעה עצמאית באופן משכנע". הממם… דווקא אין לי במאמר ולו גרם אחד של תובנה עצמאית. בסך הכל ניסיתי להבין ולסכם את מה שהמומחים כתבו. אני עצמי לגמרי על הגדר בנוגע לסוגיה - כל התיאוריות נראות לי משכנעות במידה דומה (ולא כל כך גבוהה).
691577
אלכוהול לא מבדיל בין בני אדם ויונקים אחרים
691603
לדעתי לסרט קראו העולם המופלא. צפיתי בו בקולנוע.
הנקודה שאדם מייצר וצורך אלכוהול על בסיס קבוע.
סתם אנקדוטה 691564
כלל ידוע הוא, בין חובבי הנגינה בגיטרה, שנגנים מוכשרים עם ביצועים טכניים מרהיבים ושליטה באיצבוע או דג'נטים מלודיים מרוממי נפש- תמשוך אליך בעיקר בנים.
כדי למשוך בנות אסור לדעת יותר מ 3 אקורדים.

יש וידאו די עתיק שמסביר את העניין.
סתם אנקדוטה 691575
לא מצחיק. לא מה שכתבת, ולא הסרטון ביוטיוב שבכלל לא טוען את זה.
סתם אנקדוטה 691596
וברצינות - אני מוצא את ההסבר ה''מיני'' לקיומה של מוסיקה די מגוחך (ואני אומר את זה כמוסיקאי מקצועי...) מוסיקאים, ככלל, אינם נחשבים למושכים במיוחד. מאד קל להתפס לדוגמאות כמו הביטלס וג'ימי הנדריקס שהם מהמוסיקאים הבולטים והחשובים בתקופתם - הקרם של הקצפת, ולהשליך מהם על יחס החברה למוסיקאים - אבל לאותה הערצה בדיוק זוכים גם ספורטאים מפורסמים ושחקנים מהשורה הראשונה בהוליווד. רוצה לומר - אנשים כמו הנדריקס היו נחשקים משום היותם מפורסמים ולא מעצם היותם מוסיקאים. אני חושב שכל אדם שכל כך טוב במה שהוא עושה עד שהוא מפורסם בזכות זה יזכה באקסטרא נקודות זכות אצל המין השני (בעיקר גברים אצל נשים, אבל זה כבר לשיחה אחרת).
סתם אנקדוטה 691604
אני חושב שבהסבר המיני טמון יותר.
הקול האנושי נושא המון מידע. מודה ומתוודה, כבר קרה שקולות נשים מיגנטו אותי בעוצמה ומעבר למישור האירוטי.
סתם אנקדוטה 691658
אנשי הניאקה מקיימים טקסי טרנס שבהם הם מדברים עם אליהם. בטקסים רק לגברים מותר לרקוד ורק לנשים מותר לשיר.
סתם אנקדוטה 691677
זה כלום. הייתי לא מזמן בטקס טרנאס שבו אנשי יהודה דיברו עם האל שלהם. בטקסים האלה רק לגברים מותר לרקוד ולשיר.
סתם אנקדוטה 691759
מסכים בהחלט שהדוגמאות של הנדריקס ושות' לא נושאות שום משקל מדעי אמיתי - גם כי אלה רק אנקדוטות, וגם, כפי שכתבת, כי אולי זה הפרסום גרידא שהפך את הנ"ל לנחשקים, ולא המוזיקה. הזכרת כוכבים הוליוודים וספורטאים, ואכן, על וורן בייטי - שבזכות הפאשלה הקולוסאלית באוסקר האחרון הגיע שוב לכותרות - סופר שהוא שכב עם אלפי נשים (אם כי עכשיו אני רואה שהוא מכחיש את המספר 12,775), וממש פה באייל דיברנו לא מזמן על הכדורסלן וילט צ'מברליין, שלדבריו שכב עם 20,000 נשים.
או נמות או ננות 691570
תודה על מאמר מעורר מחשבה. בקריאה ראשונה כל אחד מההסברים נשמע לי סביר ולא מצאתי אחד שמצלצל לי יותר נכון.

המוזיקה מסווגת תחת הקטגוריה "אמנות" ואני חושב שראשית צריך להחליט האם המקורות של כל סוגי האמנות - מפיסול עד מחול, דומים, או שמא הקטגוריה מאגדת תחתיה מבעים שאין להם מקור אחד.
זה גרם לי לחשוב מהי אמנות, אבל בניגוד לפתילים בדיון 3748 לא מהי אמנות עבור הצופה או עבור החברה, אלא מהי אמנות עבור האמן.
אמנות עבור האמן היא כלי ביטוי. נעזוב כרגע מה בדיוק הוא מבטא באמצעות אמנותו, ונתמקד בתכלית- התכלית דומה מאוד לתכלית של הדיבור האנושי: לשדר לבני אדם אחרים משהו מהמתחולל בנפשך.
על כן ההסבר של פרוטו שפה נשמע מעניין. השאלה היא האם גם מחול או פיסול יכולים להיות פרוטו שפה באותו אופן, והשאלה השניה מהיכן מגיעה ההתעלות שאנו חשים בעת צריכת אמנות (לא רק מוזיקה- הנה יוסי מעיד שעמד מכושף מול אמריקן גותיק בתגובה 682726)
או נמות או ננות 691572
לגבי הפרוטו שפה, אולי כדאי להזכיר שיש עד היום שפות שמשתמשות יותר בטונאליות/מנעד צלילים/המילה המתאימה כאן שאני לא מצליח להגדיר. למשל שפות כמו יפנית או קוריאנית.
שמתי לב גם לגבי בנותי הקטנות שכשהתחילו לדבר, מנעד הטונים שהשתמשו בו היה הרבה יותר גבוה מהמקובל, והוא מצטמצם בעקבות החינוך והשמיעה של השפה שלנו שהמנעד שלה צר מאד.

לגבי ההתעלות - פה דוקא נראה לי יש אפשרות להפריד בין מוזיקה לאומנויות אחרות:
אמנויות כמו סיפור, פיסול, ציור ושירה, במקורן מחקות את המציאות או יוצרות מציאות אלטרנטיבית, אבל שהבסיס שלה מבחינה רגשית, ויזואלית ונושאית זהה לבסיס של חוויות היום יום. לכן לא קשה להניח שהחוויה הרגשית כתוצאה מפסל של תינוק בוכה בזרועות אימו, סיפור על גיבור שאהובתו נטשה אותו או ציור של קרב אכזרי או שקיעת שמש יעוררו רגשות שדומים לחוויה של אותם דברים בהתרחשם במציאות, או לפחות נגזרים מהם בצורה מאד ישירה.
כמובן שמה שאמרתי נכון יותר לאמנויות מסורתיות ופחות מופשטות, אבל התופעות שאנחנו מנסים להבין כאן מקורן לפני אלפי שנים ולכן אפשר לשים בצד את ההתפתחויות של מאה השנים האחרונות.

מוזיקה, בניגוד לשאר שלעיל, היא מאד מופשטת בבסיסה. אולי היא הדבר המופשט ביותר שנתקל בו אדם בחיי היום-יום. לכן הרבה יותר קשה להבין את ההתפעמות ממנה כתוצאה ישירה של חוויות החיים המוכרות לנו.
או נמות או ננות 691601
אם אתה מתכוון לשפה שבה יש משמעות לגובה הצליל - טונאליות היא המילה שאתה מחפש, ודווקא לא יפנית וקוראנית אלא סינית (לאותה מילה יש משמעות שונה לחלוטין כאשר היא נאמרת בגבהים שונים)*. אנקדוטה ידועה בעניין הזה היא שאחוז הניחנים בשמיעה מוסיקלית אבסולוטית בסין גבוה בכמה סדרי גודל מבמקומות אחרים. בהתחלה חשבו שזהו יתרון גנטי, אבל סינים שנולדו בארה"ב לא הראו שום יתרון על חבריהם האמריקאים. לשפה טונאלית יש השפעה עצומה על השמיעה המוסיקלית.

אפשר להסכים שמוסיקה היא האמנות המופשטת ביותר, אם כי כמובן שניתן למצוא בה משמעויות "חוץ מוסיקליות" ספיציפיות רבות. ראשית - הטקסט, שהוא חלק מהמוסיקה, וכמעט תמיד קיים בה (מוסיקה אינסטרומנטלית היא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה האנושית - יש הרבה יותר מוסיקה מושרת). אבל גם ללא מילים - "ארבע העונות" של ויואלדי היא דוגמא קלאסית למוסיקה אינסטרומנטלית עם משמעות ברורה. וכולנו יודעים לדבר על מוסיקה עצובה, שמחה, קודרת, עליזה וכו'.

* קצת מבלבל, כי המונח טונאליות בהקשר של מוסיקה מדבר על יחסים היררכים בין צלילים כאשר צליל אחד הוא המרכז הטונאלי.
ריקוד הגשם 691657
"לשפה טונאלית יש השפעה עצומה על השמיעה המוסיקלית" - מעניין עד כמה זה מתבטא בסתם שפה משופעת דיפתונגים.

תודה ליובל על מאמר מצוין!

יש עוד היבט תפקודי של המוזיקה שלא ראיתי שהוזכר - תרומה הישרדותית שמקבילה לזו של הדת. כפי שציור על קירות המערה היה בחלקו טקס פגאני ובחלקו ניסיון לייצוג מציאות, אולי גם המוזיקה נולדה מתוך ניסיון בסיסי לחקות את רעשי הגוף (דופק הלב, קול הצעדים בהליכה...) ואת קולות הטבע השונים (גשם, רוח, יללות חיה). ברגע הראשון שבו נולדו הצלילים היה להם תפקיד של מישמוע המציאות וניסיון לתת סדר באי-סדר (תפקיד אמנותי). אבל מרגע זה, הקישור המאגי שעשה האדם בין הפקה מוזיקלית מוצלחת לבין צייד מוצלח או גשם בעתו, עשה את השאר (תפקיד דתי-שאמאני). התפקיד השני הוא גם זה שגרם בהמשך לרצון של בן השבט להשתפר ולשכלל את היכולות המוזיקליות, מה שבאופן מקביל תרם גם לתפקיד הראשון.‏1
כפי שבאך יצר יצירות נפלאות שנועדו בעצם לשמש את הכנסייה בתפילה השבועית אבל יש להן ערך מוזיקלי גבוה, כך היו גם לאמנות השבטית שני פנים.

(כתבתי על מוזיקה אבל בעצם בתחום הזה קשה להפריד לגמרי בינה לבין ריקוד ותנועה טקסית).

1 ואולי אף יצר תפקיד שלישי שנגזר משני אלה ומשלב ביניהם - תיאור המיתולוגיות, חיי האלים והחיים הרוחניים של השבט, בשיר וריקוד.
או נמות או ננות 691605
לדעתי (שכאמור איני מתחייב לפרטה) המשיכה לאומנות היא דווקא בשל האלמנטים המופשטים שכלולים בה (לא בהכרח בגלל התכנים האידאיים שלה). אלמנטים מופשטים יש בכל האומנויות והם בסופו של דבר התמצית המהנה שלהם.

למוסיקה יש יתרון פופולריות שנובע _מהקומפקטיות_ שלה (ליתר דיוק קומפקטיות של קטעים שלה, שיכולים להיות שזורים ליצירה גדולה יותר) וכן נובע מהניתוק שלה מהחומרה שנושאת אותה.

הקומפקטיות של קטע מוזיקלי וניתוקה מ"חומרה" מאפשרת לשומע להפנים את חוויית השמיעה של הקטע. הקטע המוסיקלי ממשיך להדהד בזכרון זמן ממושך וזה מגביר את ההנאה.
מאמר מצוין 691705
המאמר סוקר בצורה טובה את התאוריות השונות לאבולוציה של המוסיקה. לדעתי, ההסבר שמבוסס על הברירה המינית הוא החזק ביותר וכזה שיש לו את התמיכה הכי גדולה. לא מעט מחקרים מראים את ההשפעה של מוסיקה על משיכה מינית, אם כי זה תלוי כנראה בסוג המוסיקה. למוסיקאים יש אפשרות להגיע לקהל רחב מהר יותר מכל אמנות אחרת כנראה, וזה נכון בעבר ובוודאי היום.

לגבי ההערה שכמעט כל התכונות שעוצבו בברירה מינית מופיעים בצורה חד צדדית אצל מין אחד ולא אחר ולכן לא הגיוני שברירה מינית הוא ההסבר הנכון, חשוב לזכור שאצל בני אדם כמעט כל תכונה, בוודאי יכולת קוגנטיבית, קיימת אצל שני המינים ואין עם זה שום בעיה מבחינת התאוריה. בגלל המורכבות האנושית והיכולת להעביר מידע בצורה תרבותית, הרבה מההבדלים בין המינים קטנים מאלו שאצל חיות אחרות אבל עדיין אפשר לראות נטיות ברורות לכיוון זה או אחר. למשל, גברים נוטים לרצות יותר יחסים לטווח קצר אבל אין זה אומר שכל הגברים כאלו או שאין נשים שמחפשות סטוצים. בהקשר של אמנויות, ההבדלים בהכרח לא יכולים להיות גדולים כי הם התפתחו בקו-אבולוציה שכוללת מצד אחד תחרות תוך מינית חזקה מצד הגברים, ומצד שני הערכת היכולות הללו על ידי הנשים. אם יכולת אמנותית הייתה מתפתחת רק אצל הגברים נשים לא היו מסוגלות להעריך אותה בצורה טובה אחרי זמן מסוים ולכן הן חייבות לשמור על רמה קרובה לזו של הגברים. עם זאת, נראה שנשים מתעניינות יותר באמנויות וגברים מפגינים יכולת היצירתית גבוהה יותר ברמות הכי גבוהות. זה נכון למוסיקה כמו גם לתחומים אמנות רבים אחרים כמו ציור או כתיבה.

בהקשר של זנב הטווס שראיתי שהתייחסו אליו כאן בתגובות, אז אין ספק שהוא התפתח בתהליך אבולוציוני וכל הראיות מצביעות על כך שהוא נובע מעקרון ההכבדה שאמוץ זהבי הציע ומאוחר יותר, אחרי שאלן גרייפן הראה איך הוא עובד מתמטית, התקבל על ידי כולם. אגב, גם עם הזנב טופח בצורה של אבולוציה מלאכותית, זו עדיין אבולוציה שכוונה על ידי אדם אבל לא מכיר שום ראיה שזה אכן כך.
מאמר מצוין 691744
ראיתי באתר נשיונל גאוגרפיק שהטווס היה חיית מחמד לאורך אלפי שנים. סביר להניח שכחיית מחמד התפתחות הזנב שלו הגיעה מברירה לא טבעית, אף אם לא מהכלאה מכוונת, כשם שהגרגרים והפירות שגדלו בסביבת האדם הפכו לגדולים יותר.
כל שצריך כדי להכריע הוא למצוא זנבות של טווס מלפני יותר מ 8000 שנה ולהשוות אותם לאלו של היום :)
מאמר מצוין 691752
אם היה מדובר בברירה מלאכותית אז למה טווסים עם זנב גדול נבררים מינית על ידי נקבת הטווס? למה יש קשר הדוק בין גודל וצבעוניות הטווס לבריאות שלו? לא מכיר אבולוציה מלאכותית שמסוגלת לעשות דבר כזה. אכן בצמחים קל לביית באבולוציה מלאכותית זנים שיתאימו לבני אדם.
מאמר מצוין 691753
>> למה טווסים עם זנב גדול נבררים מינית על ידי נקבת הטווס?

כי יש לה מוח של ציפור?
מאמר מצוין 691756
גם אצל כל החיות כולל בני אדם. היפותזה פשוטה ומשכנעת היא "עקרון ההחרגה" של פישר. העקרון אומר בערך כך: אם אני מתחרה עם מספר מועמדים מוטב שתהיה לי חריגות קלה שתבליט אותי לעומת השאר (אבל בתנאי שההחריגה אינה מצביעה על תכונה שלילית).

בגלל זה אם הגובה שלך 1.90 (בעוד הגובה הממוצע 1.80) יש לך סיכוי טוב יותר למצוא בת זוג לפחות בשלב ההיכרות. יש לסיפור הזה המשך בעקרון הפישריאני (ההמשך: מה קורה אם בגלל ההעדפה התזוויגית הגובה הממוצע של כולם יגדל ל- 1.90 מטר).
מאמר מצוין 691757
אתה מתכוון לrunaway selection שמזמן כבר לא נחשבת כמקובלח. הסיבה המרכזית היא שתאור כזה מניח בחירות "טיפשות", רק בגלל שאחרים עושים את אותה הבחירה. בחירה כזו לא עומדת בקנה אחד עם העקרונות האבולוציוניים הבסיסיים וגם לא נתמכת אמפירית. הבחירות של נקבות בזנבות גדולים (כמו גם בקישוטים אחרים) מבוססת על המידע שהן מוסרות לגבי בריאות וגנים טובים של המחזיקים בהם. הראו את הדברים הללו בניסויים שנעשו.
מאמר מצוין 691820
אולי כי בתנאי שבי יש זכר אחד ובמקרה הבעלים קנה את זה עם הזנב המרשים ביותר. אבולוציה של טווס ההרבעה.
מאמר מצוין 691840
אלה לא נימוקים חזקים. כאשר בוררים לתכונה אחת לא פעם נבררות איתה גם תכונות אחרות לא במתכוון. זאת, ככל הידוע לי, הסיבה לכך שלשועלים הכסופים של בלאייב יש אוזניים נפולות, כתמים לבנים בפרווה וגולגולת שונה משל אחיהם הפראיים.
מאמר מצוין 691851
נכון אבל אלו תוצרי משנה לא מורכבים שלא משפיעים על פרטים אחרים. כלומר הכתמים הללו לא משמשים להסוואה או מרתיעים חיות אחרות.
מאמר מצוין 691764
אולי לא 8000, אבל מיתוסים יווניים והודים בני שלושת אלפים עד חמשת אלפים שנה כנראה, כוללים יצורים בעלי מאה עיניים כטווס.
מאמר מצוין 691775
יש זנב ארוך ומפואר גם למינים אחרים במשפחה שלו (תת-משפחת הפסיונים). הנה תמונה משפחתית: פסיונים [ויקיפדיה]

אז בתור מינימום אפשר להגיד שזנב מפואר יכול להופיע גם באופן טבעי. אפילו הדוגמא של העיניים על הזנב היא לא בלעדית לטווס.
מאמר מצוין 691778
מעניין במיוחד מראהו של הטווסון - דוגמא יפה לאבולוציה מתכנסת.
מאמר מצוין 691782
אבולוציה מתכנסת תמיד נשמעת קצת כמו להעתיק במבחן
''המורה, אני נשבע, לא הסתכלתי בטופס שלו...''
מאמר מצוין 691745
אין ספק שיש ספק בנוגע לזנב הטווס. אבל לא רוצה לדון כי זה לא חשוב לעניין הפתיל שדן במקורות האבולוציוניים של המוסיקה ושל האמנות בכלל.

עניין שביולוגים נוטים לבלבל , אולי במכוון, הוא שאבולוציה יכולה להיות טבעית או מלאכותית. לא כך הוא: אבולוציה היא התיאוריה של התפתחות אך ורק בדרך טבעית בעזרת מנגנונים של _ברירה טבעית_. זה בדיוק החידוש של דרווין. מאז ומתמיד היה ידוע שניתן לשנות תכונות מינים על ידי ברירה מלאכותית: על זה התבססו הביות של חיות וצמחים לפחות בעשרת אלפי השנים האחרונות. לא היה צריך את דרווין כדי כדי לדעת שברירה מלאכותית עובדת.
מאמר מצוין 691746
לעניין הברירה הטבעית וברירה מלאכותית: ברירה תזוויגית היא ברירה מלאכותית _שמאיצה_ הפצת ברירה טבעית: בת הזוג (או בן הזוג) מזהים "תכונה שרידותית טובה" ומעדיפים את הנושא אותה עך פני מי שלא נושא אותה (בכך יש הפצה מהירה יותר של תכונות טובות).
זה לא ממש מדויק 691748
ברירה מינית היא כח אבולוציוני בדיוק כמו הברירה הטבעית. באיזה מובן היא מלאכותית?
זה לא ממש מדויק 691754
כתבתי ברירה מלאכותית בנוגע לתזוויגית כדי להסביר את המנגנון וכיצד הוא מתייחס להבדלים בין ברירה טבעית לבין ברירה מלאכותית (שמאיצה את הברירה על ידי התערבות תבונית). ברגע שהמנגנון של ברירה תזוויגית מובן - ניתן להתעלם/למחוק את המילה מלאכותית בנוגע לברירה תזוויגית. השאר זה ויכוח סמנטי.
זה לא ממש מדויק 691755
לא ממש הבנתי ונראה לי שיש לך בלבול מסוים במושגים. הברירה אינה מואמצת אלא זהה בכל מקרה, השינויים מהירים יותר כי הם נעשים מול סביבה שמשתנה בצורה תכופה. ואגב, זו ברירה זוויגית ולא כמו שכתבת.
זה לא ממש מדויק 691768
כי היא מכוונת.
זה לא ממש מדויק 691777
ברירה מינית לא מכוונת בדיוק כמו הטבעית.
זה לא ממש מדויק 691779
היא מכוונת ע''י בן או בת הזוג.
זה לא ממש מדויק 691784
אבל באותה מידה אתה יכול לומר שברירה טבעית מכוונת על ידי תנאי הסביבה. הנקודה היא שאף אחד לא יודע אלו תכונות בדיוק יתפתחו כתוצאה מכל אחת מהברירות ואין בני אדם שמכוונים לתכונות מסוימות.
זה לא ממש מדויק 691790
אתה כמובן לא יודע אלו תכונות בדיוק יתפתחו, אבל כן אתה יכול להעריך שהסבירות לכך שלצאצאיך יהיו תכונות עדיפות (ו/או שיהיו לך יותר צאצאים) תעלה אם תבחר בת זוג "משובחת" (ולהיפך). מבחינה זו הברירה המינית דומה יותר ל"השבחת גזע" חקלאית מעשה ידי אדם מאשר לברירה טבעית.
זה לא ממש מדויק 691792
אבל בדיוק באותה מידה אתה יכול לומר שאתה יודע שמברירה טבעית יתפתחו תכונות שיעזרו לצאצאים שלך להתמודד עם הסביבה. במה זה שונה?
זה לא ממש מדויק 691795
אם תהרוג את הצאצאים הפחות מוצלחים שלך - הרי שביצעת ברירה מלאכותית (אאוגניקה)
זה לא ממש מדויק 691797
נכון, אבל מה זה קשור?
זה לא ממש מדויק 691821
אספן או סוחר בע"ח מגדל עדר של טמוריקים בשאיפה להשביח את העדר.
ערך טמורקים עולה ככל שהצוואר ארוך. פריט טמוריק עם צוואר שנראה ממש ארוך שווה פי 20-50 ואפילו פי 100 מטמוריק רגיל.
הבחור מתפרנס ומחשב לצד הרווחים שירותי הרבעה, מחזורי רביה, מקום למס' פריטים מוגבל ותקציב למזון.

את קצרי הצוואר שהנקבות ימליטו הוא מוסר או שוחט לבשר. את הזכרים עם הצוואר העבה הוא משאיר.
עז שאמי גזעי למכירה במחיר טוב
מאמר מצוין 691750
ספק על ידי מי? לא מכיר ביולוג רציני היום שמטיל ספק שזנב הטווס הוא תוצר אבולוציוני.

וודאי שאבולוציה יכולה להיות טבעית או מלאכותית. האבולוציה היא השינויים בתדירות האללים, המנגנון יכול להיות ברירה טבעית, מלאכותית, סחף גנטי וכו'. אלו דברים ידועים. וזה שידעו שיכלו לביית חיות וצמחים לא אומר שידעו איך זה נעשה. כמו שכתבת, דרווין אכן חידש במנגון של הברירה הטבעית וזה היה החידוש הגדול שלו אבל זה עדיין לא לא הופך אבולוציה מלאכותית לשונה מאבולוציה טבעית.
מאמר מצוין 691761
תודה על המחמאה שבכותרת. משמח במיוחד לקבל אותה מפסיכולוג אבולוציוני מקצועי. סוף סוף אני יכול לדבר עם מישהו מהתחום!

כתבת: "לא מעט מחקרים מראים את ההשפעה של מוסיקה על משיכה מינית". אם אתה מתכוון למחקרים עם ממצאים אמפיריים שתומכים בתיאוריית הברירה הזוויגית בהקשר למוצא המוזיקה, אז אני מכיר רק את שני המחקרים שהזכרתי במאמר, ואת המחקר הזה. אשמח לשמוע ממך על עוד.

עוד כתבת שלדעתך הסבר הברירה הזוויגית הוא החזק ביותר. האמת, משהו בסיסי בו לא מסתדר לי: איך, תכל'ס, העסק עבד? האם בחור‏1 צעיר בחברת ציידים-לקטים קדומה פיזם לעצמו שירים, וזה מה שגרם בהמשך לאיזו בחורה להתמסר לו? האם הבחור חיזר ישירות אחרי בחורה ספציפית בשירה / נגינה, סטייל סרנדה? האם המוזיקה בוצעה באיזשהו טקס קבוצתי, והבחורות היו מתרשמות ובוחרות לעצמן בני זוג? כל התרחישים האלה נראים לי מאוד מאולצים. בדיוק השבוע ראיתי ממש ליד הבית שלי (אני גר השנה בבוסטון) תרנגול הודו פראי מנפח את הנוצות ומנסה להרשים נקבה שעמדה לידו. זה היה מצד אחד יפהפה ומצד שני מגוחך לחלוטין. אני לא מצליח לדמיין איך משהו דומה קורה בפועל עם בני אדם ומוזיקה.

אפרופו תצוגות של בעלי כנף: במהלך כתיבת המאמר הסתקרנתי לגבי התימוכין האמפיריים מאחורי הסבר הברירה הזוויגית לזנב הטווס. המאמר ההכי מצוטט בעניין, אני חושב, הוא מאמר מ-‏1991 בשם Peahens prefer peacocks with elaborate trains. אבל ב-‏2008 התפרסם (באותו ז'ורנל) מאמר שטוען ההיפך, ושמו הוא כמובן Peahens do not prefer peacocks with more elaborate trains. בניסיון ליישב את הסתירה, התפרסם כמה חודשים מאוחר יותר (עדיין באותו הז'ורנל), מאמר עם השם המתבקש Do peahens not prefer peacocks with more elaborate trains?.
____________
1. אני זורם עם מה שמשתמע מהתגובה שלך, שהבחורים הם ה"מציגים" והבחורות הן ה"בוחרות".
מאמר מצוין 691763
מה נראה לך מאולץ בטקס שבטי קבוצתי שכולל מופע ריקוד/תיפוף/שירה לאלי הגשם/הפוריות/ההגנה מנמרים חדי-שן/הברק/הרעם, שבעקבותיו הזכר שהתבלט בהופעתו מבחינת קצב, עוז קולו ויפי שירתו מסיים את הלילה במיטתה של הנאווה בבנות השבט?
היש טבעי מזה?
מאמר מצוין 691766
בתרחיש הספציפי הזה מפריע לי שהוא ''בירוקרטי'' מדי - הוא מצריך מעין פרוטוקול, שכל בני השבט מסכימים לו במודע, כדי לקבוע מי יימצא עם מי במיטה. תכונות פסיכולוגיות עם מקור אבולוציוני הן הרבה יותר בסיסיות, אינדיבידואליות ואינסטיקטיביות, אני חושב.
מאמר מצוין 691771
בכלל לא הבנת את התרחיש שלי. מה פתאום מסכימים ומה פתאום פרוטוקול? הנאווה בבנות, מרצונה האישי והפרטי לחלוטין, בוחרת להשתובב עם זה שהפגין דומיננטיות, קצב קשוח וגרובי, יכולת אלתור, בטחון עצמי מחד ורגישות טונאלית מאידך, ואידך זיל גמור.
מאמר מצוין 691805
אכן לא הבנתי אותך נכון. סליחה ותודה על ההבהרה. עדיין משהו מפריע לי פה, אבל אני צריך לחשוב טוב יותר איך לנסח אותו.
מאמר מצוין 691809
אין בעד מה.
אגב, אם זה לא היה בהיר דיו, אני מצטרף לנאמר בכותרת.
מאמר מצוין 691787
אני חושב שיש בעייה עם ההגדרה שתכונות פסיכולוגיות אבולוציוניות הן בסיסיות או אינסקטנטיביות. יש הרבה אדפציות פסיכולוגיות אבולוציוניות מורכבות, בדיוק כמו כל אדפציה אחרת ויותר מכך כנראה. הרי מדובר בבני אדם ובמוח שהוא האיבר הכי מורכב שיש. המקור שלהן יכול להיות מאוד בסיסי ואחרי זה בתהליך של ברירה מינית הם השתכללו לרמות גבוהות. כמו שנאמר כאן, הבחירה צריכה להיות אינדיבידואלית ולא קבוצתית כי כמו שכתבת, תאורית ברירת הקבוצות לא ממש תקפה בעולם האמיתי.
מאמר מצוין 691783
הנה כמה מחקרים נוספים שבוחנים את הנושא מנקודת מבט של הברירה המינית:

לגבי המנגנון, לא סביר שהוא החחיל בשירה אלא במוסיקה בלבד. אם גבר בעל גנים טובים ייצר מוסיקה מושכת, שבהתחלה יכולה להיות מאוד בסיסית כמו הקשה בקצב מסוים, והאישה בוחרת אותו בגלל זה, נקל לראות איך תחרות תוך מינית גברית משכללת לאט לאט את המוסיקה ובשלב מסוים מצרפת אליו גם מילים. זה יכול להיות בטקס אבל סביר שהתחיל ממשהו מקרי כמו סתם נסיון לבדוק אלו רעשים עושה האבן הזו. אני לא יודע מה נחשב למאולץ או מגוחך, אבל הרבה מההתנהגויות של בני אדם אילו היו נצפות על ידי חוצן היו נחשבות לביזאריות לחלוטין. מה שחשוב הוא שבאיזה שהוא שלב נוצר קשר בין הסימן לכשירות הכוללת של הפרט. הרי גם זנב הטווס התחיל ממשהו מקרי ולא מהזנבות היפים שרואים היום אבל ברגע שהתהליך מתחיל, קל לראות איך הוא מתפתח.

לא הבנתי למה אתה צריך לזרום עם הרעיון שגברים הם המאותתים ונשים בוחרות. זה הבסיס של ברירה מינית ותאורית ההשקעה ההורית.
מאמר מצוין 691806
תודה רבה על המאמרים.

ברור ש"לי זה נראה מגוחך" הוא קריטריון מדעי חלש מאד, אבל עדיין, אני מצליח לדמיין בקלות הרבה מאד תרחישים אבולוציוניים, כולל כאלה עם תוצאות "ביזאריות", אבל לא את זה של ברירה זוויגית על בסיס יכולת מוזיקלית. כפי שכתבתי לפונז, אני צריך לחשוב טוב יותר איך לנסח את מה שמפריע לי.

ולעניין ה"גברים מאותתים / נשים בוחרות": כתבתי מה שכתבתי כי דרווין עצמו‏1 לא פסל את הכיווניות ההפוכה (בהקשר של מוצא המוזיקה), ולמיטב זכרוני כך גם כותבים מהשנים האחרונות. לא עקרוני לדיון שלנו, בכל אופן.
______________
1. מתוך מוצא האדם:
...it appears probable that the progenitors of man, either the males or females or both sexes, before acquiring the power of expressing their mutual love in articulate language, endeavoured to charm each other with musical notes and rhythm.
מאמר מצוין 691814
אני מקבל שזה קצת קשה לדמיין, אבל אני מניח שזה בגלל התהליך האיטי. הרי בעצמך תארת מנהגי חיזור מורכבים של ציפורים. איך שם לדעתך זה התחיל?

ומה שדארווין, וגם אתה נדמה לי מכוון יותר אליו, הוא השימוש בקולות שם אני בהחלט מקבל שיתכן שלנשים תפקיד דומה במשיכה מינית. אבל אני חושב שרוב הכותבים על האבולוציה של המוסיקה (וגם אני לצורך העניין) דנים יותר במוסיקה עצמה.
מאמר מצוין 691878
אם אתה כבר פה, ומדברים על עיקרון ההכבדה וטווסים, אולי יש לך תשובה לתהייה הנושנה של שוטה הכפר הגלובלי בנידון - תגובה 84106, יותר פירוט בתגובות נוספות שלו בהמשך הפתיל, אם כי לדעתי זה די ברור כבר בתגובה הזו, ופיתוח מעניין בתגובה 84155. אותי זה עדיין מטריד.
מאמר מצוין 691892
העיקרון אכן נראה משונה על פניו ולא במקרה דוקינס הסתייג ממנה במהדורה הראשונה של הגן האנוכי ורק במהדורה השני אימץ אותה (אחרי הפורמליזציה של גרייפן).

הנקודה המרכזית שהתגובה מפספסת היא שזה לא סתם שהזנב גדול ויפה יותר אלא הוא אכן מעיד על גנים טובים יותר, למשל כאלו שקשורים לבריאות כללית, או בהכללה לכשירות הכללית של הפרט. כלומר, הוא לא בריא יותר רק בגלל שיש לו זנב גדול וכבד אלא שהיתרון הבריאותי שלו מתבטא בין השאר בזנב כזה. דוגמא אחרת שיותר קל להבין הוא הצבי שקופץ גבוה כשהוא רואה טורף. הקפיצה עצמה היא ההבדה, האות, אבל האיכות מתבטאת בכושר הטוב שהקפיצה מצביעה עליה (כמו גם אם הוא חולה או זקן).
מאמר מצוין 691914
התגובה לא מפספסת את זה. הזנב מעיד ש*שאר* הגנים של הטווס טובים יותר. אבל הוא בעצמו חיסרון הישרדותי (אקס היפותסיס עיקרון ההכבדה; בזכות היותו חיסרון הישרדותי הוא מעיד על שאר הגנים). עכשיו, יכול להיות שהחיסרון ההישרדותי שהוא מהווה קטן יותר מהיתרון ההישרדותי של שאר הגנים שלו. אבל הוא לא יכול להעיד על זה. כפי שניסח זאת השוטה, כשלפני הטווסה עומד טווס עם זנב ארוך ויפה, וטווס עם זנב פגום, המידע שמשודר כאן הוא שלטווס הראשון יש יתרונות הישרדותיים גבוהים יותר מלשני בשאר האנטומיה שלו, וחיסרון הישרדותי גבוה יותר בזנב; לא משודר שום מידע שהשקלול של הראשון טוב יותר משל השני. בסופו של דבר, שניהם הגיעו עד הלום.

אני חושב שאפשר להפעיל הנמקה דומה על הצבי הקופץ, אבל אני מעדיף להתמקד בטווס, הוא מקרה פשוט יותר לדיון.
מאמר מצוין 691927
אוקיי עכשיו הבנתי מה הבעייה. ראשית, הזנבות הגדולים והיפים יותר משדרים שבשיקלול הכללי,יש רווח. זה לא רק שיכול להיות שהחיסרון קטן מהיתרון אלא זה מתחייב מהתאוריה, אחרת אכן הבחירה לא תהיה טובה.

אבל מה שיותר חשוב זה שהשרדות כשלעצמה היא לא המטרה אלא האמצעי. אפשר לתאר את האבולוציה כפרטים שמתרבים בצורה דיפרנציאלית. לשרוד לא אומר שיש לך בנות זוג, ובמקרים מסוימים ההשרדות האישית לא חשובה כמו במקרה של גמל שלמה שהנקבה אוכלת לתאבון אחרי ההזדווגות. אז נכון ששני הטווסים הגיעו לגיל רבייה אבל זה לא אומר שהגנים שלהם טובים באותה מידה ומה שיותר קריטי הוא מי מתרבה יותר. בברור טווסים עם זנב גדול נהנים מיותר בנות זוג ולכן הגנים שלהם הם אלו שמתרבים באוכלוסיה.
מאמר מצוין 691929
"ראשית, הזנבות הגדולים והיפים יותר משדרים שבשיקלול הכללי,יש רווח". השאלה היא איך הם משדרים את זה? איך הצליחה האבולוציה לדאוג שזנב יפה יגרור רווח ולא רק איזון?

בהמשך אותו הפתיל שכ"ג הסכים שבהינתן העדפה יציבה של נקבות לזנב ארוך, כדאי שיהיה זנב ארוך - שיווי המשקל הוא יציב. השאלה היא איך התחילה ההעדפה הזו. כי שיווי המשקל כשלעצמו אפשרי גם עם העדפה שרירותית לחלוטין, למשל לזנב קצר. כך שהפסקה השנייה שלך עדיין לא עונה על השאלה הזו.
מאמר מצוין 691934
(אני לא מכיר את התאוריה בכלל, וכל התוכן להלן הוא ספקולטיבי לחלוטין)

הנה הסבר היפותטי (שאינו "עיקרןן ההכבדה") לזנבות-טווסים ותופעות דומות, ואולי בכוחו גם לענות על השאלה שלך ושל שכ"ג בנוגע לעיקרון-ההכבדה: נניח שבנקודה כלשהי של האבולוציה הטווסית, נוצר מצב בו יש קורלציה מיקרית (לא אדפטיבית) בין "יופי הזנב" לבין מטען-גנטי אחר שיש לו יתרון השרדותי בסביבה הרלוונטית באותו הזמן. במקרה זה, אם לנקבות מסויימות יש העדפה (עם מרכיב תורשתי) לטווסים עם זנב יפה, לצאצאיהן יהיה יתרון יחסי שיחזק בתורו את תפוצת ההעדפה לזנבות יפים. מכאן הלאה סלקציה מינית עשויה להוביל לברירה חזקה יותר-ויותר של "זנבות יפים" גם אחרי שהיתרון הגנטי המקורי שהיה קשור אליהם מאבד מהרלוונטיות שלו.

כל זה, כאמור, לא ממש קשור ישירות להכבדה - אבל זה עשוי להיות קשור אליו בעקיפין: אם כבר נוצרה סיטואציה בה האטרקטיביות-המינית של טווס היא פונקציה עולה של "יופי הזנב" שלו, ואם "יופי הזנב" הוא פנוטיפ "רע" מבחינה השרדותית - אז כעת נראה שערך-הכשירות של טווסים ימוקסם כאשר הזנב שלהם "יפה" ככל שהם יכולים להרשות לעצמם, והגענו למצב בו (בלי צורך בבוטסטרפינג בעייתי) יופי הזנב הוא אינדיקטור אמיתי לאיכותו של המטען-הגנטי הכללי של הטווס, דווקא בגלל שהם משלמים עליו מחיר (אני מניח כאן שטווסים "כשירים יותר" יוכלו להרשות לעצמם זנב יפה יותר - וזה ישתלם להם רבייתית).
מאמר מצוין 691939
כן, באותו דיון שכ''ג העלה את ההשערה של סמיכות פיזית של גנים (אתה מכליל יפה, לקורלציה מקרית כלשהי). זה אחד מכמה הסברים שהם אלטרנטיבה לעיקרון ההכבדה. אני קצת לא אוהב את ההסבר הזה כי הוא מסוג הג'וקרים שאפשר לשלוף כל פעם שלא יודעים להסביר אבולוציונית תכונה כלשהי.
מאמר מצוין 691941
בשביל התשובות לשאלות שלך צריך להבין את המודלים המתמטיים-ביולוגיים. אם יש לך קצת ידע מתמטי אתה יכול לקרוא את המאמרים של אלן גרייפן שמסבירים את זה בצורה טובה. בעיקרון, רק הכבדה יוצרת אסטרטגיה יציבה מבחינה אבולוציונית. והתנאים ליצירת הכבדה היא שוני באיכות הזכרים שהנקבות לא יכולות לצפות בו ישירות, ומצד שני יש אות שהן כן יכולות לצפות בו והוא קשור לאיכות הבלתי נצפית אם כי לא בהכרח מעיד על איכות גבוהה בהתחלה. בהנתן התנאים הללו יווצר שווי משקל שבו האות יהווה סממן אמיתי של האיכות.

לגבי זנבות קצרים, אם אני זוכר נכון, גרייפן מתייחס לזה. נדמה לי שזה אפשרי תאורטית אבל לא סביר כי יש צריך תנאים מאוד מיוחדים.
לעניין הברירה הזוויגית 691769
כתבת, "הצרחות מחרישות האוזניים של הנערות בתקופת הביטלמניה למראה ארבעת המופלאים מליברפול לא הביעו אך ורק הערכה לעומק האמנותי של יצירתם, וג'ימי הנדריקס מייצג היטב את הדימוי של מוזיקאי הרוק שהתארח במיטותיהן של מאות מעריצות."

שווה רק להזכיר שתופעת הנערות הצורחות התחילה הרבה לפני הביטלס, כמו ההיסטריה ההמונית של הבובי-סוקסרס (ע"ש הגרביים), אלפי המעריצות השרופות של פרנק סינטרה.

חצי מאה לפניו היתה ההיסטריה שעוררה המוזיקה של וואגנר, בעיקר אצל נשים. בסדרת קונצרטים בניו יורק בשלהי המאה ה-‏19 נשים התעלפו, השתוללו באקסטזה, כמרים הפגינו והפריעו להופעות, בעלים גררו את נשותיהם מהקונצרטים. התופה הזו מעניינת כי היא מחברת את ההשפעה המינית של המוזיקה במנותק מהדימוי המיני של המוזיקאי.

____________
יופי של מאמר
לעניין הברירה הזוויגית 691772
הניתן להעלות על הדעת השתוללות, התרגשות ואקסטזה שאינן נובעות ממיניות?
לעניין הברירה הזוויגית 691773
אולי.

אני לא חושב שהכמרים והבעלים דאז חשבו כך.

טריסטאן ואיזולדה היא הרפתקה של כמה שעות "קואיטוס אינטרפטוס" שמסתיים בפורקן חרישי בקטע הסיום Liebestod (שמנוגן בד"כ בקונצרטים).
לעניין הברירה הזוויגית 691776
על תפיסת העולם של הכמרים והבעלים דאז לגבי האישה אפשר מן הסתם לכתוב (ומן הסתם נכתבו) תילי תילים של מילים שהראו באותו ומופתים כמה כשלים בסיסיים היו בה.
והשאלה שלי היתה כמובן רטורית, מי שלא מכיר מקרים וצורות שבהם יצורים תבוניים (אה, אולי זה לא כולל נשים? "דאז" וגו') חווים התעלות נפש שאיננה מינית, כנראה שלא חי מספיק שנים בקרב המין האנושי.
לעניין הברירה הזוויגית 691781
זה די ברור מאיליו. הערתי נגעה לאספק של המשיכה המינית של המוזיקה.

וואגנר, כמדומני, יהיה הראשון להסכים. הארוטיקה המינית של טריסטאן ואיזולד הם הכיסוי והכלי דרכו וואגנר מעביר אותנו לתחום של התעלות הנפש שחורגת מהחומריות. הליבסטוד הוא הוא המקום שבוא דרך האורגזמה המוזיקלית-גופנית אנחנו אמורים לעבור למשהו קוסמי (המוות) שכאילו עומד מעבר או מעל לכל. בעצם, אפשר לחשוב על זה כהתמזגות של החומר והנפש, האקט המיני איננו עומד לבד אלא הוא חלק מהאהבה הגדולה, הרגשית והאינטלקטואלית. אולי משהו שקורה גם ברגעי יוריקה של מדענים. התפעמות אין קץ של המתזגות עם משהו אליו אתה נמשך בכל מאודך והוא נמשך אליך בכל מאודו.
לעניין הברירה הזוויגית 691785
גם ההערה שלי נגעה לזה.
אני מקווה שאתה לא מנסה להוכיח שמכך ש*יש* יצירות מוזיקליות שאמורות לעורר או לתאר התעלות מינית, ניתן להסיק שהתעלות בהשפעת מוזיקה היא תמיד מינית.
כי באותו טיעון בדיוק אפשר להוכיח שכל יצירה ספרותית היא פורנו.
לעניין הברירה הזוויגית 691793
במקרה הזה, העוררות המינית היא מכוונת, אבל לא רק לכשעצמה (שאז היה מקום לדבר על פורנו). אני יכול לחשוב על ספרי דה סאד או להבדיל השיר je t'aime moi non plus
אתה יכול להוסיף לרשימה את בארי ווייט ואני אוהב אותך היום של אריק איינשטיין. כולם מתחילים במיניות אבל לא גומרים איתה.
לעניין הברירה הזוויגית 691788
דווקא היום ההערה הזו תמוהה.
לעניין הברירה הזוויגית 691794
למה?
לעניין הברירה הזוויגית 691801
כי חשבתי על העצרות ומצעדי הגאווה של המפלגה הנאצית כדוגמה נגדית.
לעניין הברירה הזוויגית 691808
תודה גם לך על התשבוחת.

בל נשכח את הפסנתרן-מלחין פרנץ ליסט, "כוכב הרוק הראשון", שנשים היו מסתערות עליו, קורעות חלקים מבגדיו ושערו, ומטמינות במחשוף בדלי סיגרים שלו.
לעניין הברירה הזוויגית 691844
והחיבור האנקדוטי הוא שוואגנר הנשוי ובתו של ליסט קוזימה הנשואה למנצח פון בילוב ניהלו פרשיית אהבים. קוזימה וואגנר התחתנו, אך וואגנר התעקש שפון בילוב ינצח על הבכורה של טריסטן ואיזולדה.
עוד הערה 691815
אגב, רוב המחקרים שעוסקים בנושא לרוב דנים בפונקציונליות של המוסיקה אבל מעטים מתייחסים לשאלה, האם יש תבניות מוסיקליות מושכות יותר ולמה. למה שירי פופ מסוימים קליטים ומאוד פופולאריים בעוד המוסיקה של שנברג גורם לכאב אוזניים לרבים.
בשולי המאמר 691863
- כמה שילובים מעניינים של שפה ונגינה: The dangerous kitchen של פרנק זאפה, הדיאלוג בין צ'רלי מינגוס לאריק דולפי בקטע What Love, הקטעים הפסיכיים של הבסיסט MonoNeon (למשל זה), והתגובה (תוצרת הארץ) של איגי ג'קסון כהן.

- מעניין ששני המוזיקאים (שאני מכיר) שהתלבשו על הבמה ממש כמו טווסים, היו הומוסקסואלים: אלטון ג'ון ופרדי מרקורי.

- מישהו מכיר דוגמא לשימוש ב-motherese (הדיבור המתנגן של מבוגרים לתינוקות) באיזשהו סרט? רצוי סצנה מצחיקה, סטייל ויל פרל.

- תודה לשכ"ג על הערות שהעיר על גירסה ראשונה של המאמר.
motherese 691886
דני קיי רוצה מים? נדמה שיש ביצוע בעברית של ישראל גוריון.

זה בעצם ההפך של motherese.
בשולי המאמר 691915
קטעים מבריקים, תודה.

המורה שלי למבטא אמריקאי, הדר שמש (מומלצת מאוד!) עובדת הרבה עם תלמידיה העבריים על הוספת מנגינה למשפט. העברית מונוטונית בהרבה מהאנגלית האמריקאית (אני די בטוח שגם משאר המבטאים האנגליים, אבל לזה אין לי תנא דמסייע), ומעטים מאוד העבריים שקולטים ומיישמים את זה ללא הדרכה. כך שאני תוהה עם הניסיונות של זאפה, מונוניאון וג'קסון כהן היו עובדים באותה מידה עם עברית (אם כי כל אחד מהם שונה מהבחינה הזו).
בשולי המאמר 691918
לאיזה צורך אתה מסגל לעצמך מבטא אמריקאי?
בשולי המאמר 691931
לא ממש לצורך (זה יכול לעזור לתקשורת עם עמיתים אמריקאיים בעבודה, אבל אני מעריך שבהינתן המצב הסביר שלי לפני הקורס התרומה היא זניחה). זה היה לשם העניין האינטלקטואלי-בלשני, ואפשר לומר לשם הספורט.
בשולי המאמר 691932
כמה עלה לך הספורט הזה?
בשולי המאמר 691940
אני גרוע בלזכור מחירים, אבל אתן לך מספיק מידע כדי לקבל סדר גודל. הקורס שאני השתתפתי היה בקבוצה של שישה, נדמה לי שמונה מפגשים של שעתיים; התשלום היה באזור הגבוה של הטווח המקובל לחוגים בפרמטרים האלה. יש לה גם הצעות יותר מקיפות ופחות מקיפות. למה אתה שואל? אם כדי ללמוד עלי משהו, אני מוכן לגלות שמבחינת הסיפוק שהקורס הסב לי הוא היה שווה כל פרוטה (אבל יש לך מושג מאוד חלקי על מצבי הכלכלי, ופחות מזה על הרגלי ההוצאות האחרים שלי, אז מה אתה לומד מזה?). הוא עבר בהצטיינות גם משוכה גבוהה בהרבה: הוא הצדיק את השקעת הזמן.
בשולי המאמר 691920
מה? "אני תוהה עם הניסיונות של זאפה..."? לירדן יש שגיאת כתיב? אפשר לסגור את האייל, ובעצם את כל האינטרנט ;-)

ב-The Dangerous Kitchen, אגב, זה לא זאפה שמנגן את תפקיד הגיטרה במקביל לדיבור/שירה, אלא סטיב ואי (שהיה אז מאד צעיר). לפי מה שאני קורא עכשיו, הוא עשה את זה בדיעבד - כלומר הקשיב טוב להקלטה של הקול של זאפה, ואז העלה את תפקיד הגיטרה.

תוכל להרחיב על איך מלמדים מבטא? אני סקרן.
בשולי המאמר 691926
אצלי הקישור לזאפה לא עובד, יוטיוב מודיע שאין גישה לוידיאו.
בשולי המאמר 691936
אתה עושה צחוק? אני זורע שגיאות כתיב בשפע. כדי להוכיח את זה בדקתי עכשיו את עשר התגובות האחרונות שלי שהן באורך שלוש שורות ומעלה על המסך שלי. באחת מצאתי שגיאה חד-משמעית, וזה הרבה פחות ממה שחשבתי. לא שאני חולק על כך שיש לסגור את האייל והאינטרנט.

איך מלמדים מבטא? חלק מזה זה ממש הסבר אנטומי: הדר עוברת אחד אחד על העיצורים הבעיתיים (l, t, r, ng, th, ו-th השני), ועוד יותר מזה אחת אחת על התנועות הבעייתיות, שזה כולן‏1, ומסבירה טכנית איפה למקם את הלשון ואיזו צורה לעשות עם השפתיים וכו'. אתה יכול לקבל מושג אם תצפה בכמה סרטונים מהאתר שלה. כמובן שבקורס זה אינטראקטיבי: היא מדגימה איך זה צריך להישמע, מתקנת את איך שהתלמיד הוגה, ממש ברמה הטכנית של "לעגל יותר את השפתיים", חוזרת ומדגימה ומתקנת ומדיגמה ומתקנת. זה ברמת ההגאים. יש את רמת ההטעמה במילה, וכאמור מנגינת המשפט. כמובן, תרגול, תרגול ותרגול, להכניס את זה לזיכרון השרירים.

היא כמובן לא המציאה את המקצוע הזה - כנראה מי שרוצה להיות שחקן תיאטרון או קולנוע בארה"ב ואינו דובר ילידי צריך לעבור הכשרה כזו. שתי אילוסטרציות מהסרט האהוב עלי.

1 חידת טריוויה: בעברית מודרנית יש חמש תנועות. כמה יש באנגלית? זה חיפוש מהיר בגוגל, תלוי איך סופרים אבל נניח 14 בספירה שמרנית. כמה תנועות משותפות יש? (התשובה היא הספרה האחרונה במספר התגובה שלה אני מגיב כאן).
בשולי המאמר 691921
תודה על הקישורים הנהדרים. צחקתי בקול רם מזאפה. אתרום מצדי קישור בנאלי יותר לזמר וגיטרה
בשולי המאמר 691922
על לא דבר. קלטתי עכשיו את מה מזכיר לי הדיאלוג של מינגוס/דולפי: שני התאומים המפטפטים ג'יבריש, שחרכו את יוטיוב.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים