בתשובה לגיל גרינגרוז, 25/04/17 20:59
מאמר מצוין 691929
"ראשית, הזנבות הגדולים והיפים יותר משדרים שבשיקלול הכללי,יש רווח". השאלה היא איך הם משדרים את זה? איך הצליחה האבולוציה לדאוג שזנב יפה יגרור רווח ולא רק איזון?

בהמשך אותו הפתיל שכ"ג הסכים שבהינתן העדפה יציבה של נקבות לזנב ארוך, כדאי שיהיה זנב ארוך - שיווי המשקל הוא יציב. השאלה היא איך התחילה ההעדפה הזו. כי שיווי המשקל כשלעצמו אפשרי גם עם העדפה שרירותית לחלוטין, למשל לזנב קצר. כך שהפסקה השנייה שלך עדיין לא עונה על השאלה הזו.
מאמר מצוין 691934
(אני לא מכיר את התאוריה בכלל, וכל התוכן להלן הוא ספקולטיבי לחלוטין)

הנה הסבר היפותטי (שאינו "עיקרןן ההכבדה") לזנבות-טווסים ותופעות דומות, ואולי בכוחו גם לענות על השאלה שלך ושל שכ"ג בנוגע לעיקרון-ההכבדה: נניח שבנקודה כלשהי של האבולוציה הטווסית, נוצר מצב בו יש קורלציה מיקרית (לא אדפטיבית) בין "יופי הזנב" לבין מטען-גנטי אחר שיש לו יתרון השרדותי בסביבה הרלוונטית באותו הזמן. במקרה זה, אם לנקבות מסויימות יש העדפה (עם מרכיב תורשתי) לטווסים עם זנב יפה, לצאצאיהן יהיה יתרון יחסי שיחזק בתורו את תפוצת ההעדפה לזנבות יפים. מכאן הלאה סלקציה מינית עשויה להוביל לברירה חזקה יותר-ויותר של "זנבות יפים" גם אחרי שהיתרון הגנטי המקורי שהיה קשור אליהם מאבד מהרלוונטיות שלו.

כל זה, כאמור, לא ממש קשור ישירות להכבדה - אבל זה עשוי להיות קשור אליו בעקיפין: אם כבר נוצרה סיטואציה בה האטרקטיביות-המינית של טווס היא פונקציה עולה של "יופי הזנב" שלו, ואם "יופי הזנב" הוא פנוטיפ "רע" מבחינה השרדותית - אז כעת נראה שערך-הכשירות של טווסים ימוקסם כאשר הזנב שלהם "יפה" ככל שהם יכולים להרשות לעצמם, והגענו למצב בו (בלי צורך בבוטסטרפינג בעייתי) יופי הזנב הוא אינדיקטור אמיתי לאיכותו של המטען-הגנטי הכללי של הטווס, דווקא בגלל שהם משלמים עליו מחיר (אני מניח כאן שטווסים "כשירים יותר" יוכלו להרשות לעצמם זנב יפה יותר - וזה ישתלם להם רבייתית).
מאמר מצוין 691939
כן, באותו דיון שכ''ג העלה את ההשערה של סמיכות פיזית של גנים (אתה מכליל יפה, לקורלציה מקרית כלשהי). זה אחד מכמה הסברים שהם אלטרנטיבה לעיקרון ההכבדה. אני קצת לא אוהב את ההסבר הזה כי הוא מסוג הג'וקרים שאפשר לשלוף כל פעם שלא יודעים להסביר אבולוציונית תכונה כלשהי.
מאמר מצוין 691954
אני רוצה להבין איך עקרון ההכבדה מסביר אבולוציה מתכנסת כמו של הטווס והטווסון (שלמרות שמם אינם קרובי משפחה כלל)
מאמר מצוין 691959
אתה מתכוון לדג?
מאמר מצוין 691966
לא. אני מתכוון לטווסון [ויקיפדיה]
מאמר מצוין 692550
הטווסון והטווס שניהם שייכים למשפחת הפסיונים. גם רוב הפסיונים ככל הנראה הם ארוכי זנב (אם כי לא במידה מוגזמת). יתכן שטווסון הוא בעצם "טווס גמדי" שדי דומה בכל תכונותיו לטווסים הגדולים.

גודל הזנב יכול להיות צורך שנובע מאורח החיים של הפסיונים בכלל של הטווסים והטווסון בפרט. להלן הסבר:

רוב הזמן עופות אילו הולכים על הקרקע ולעיתים הם צדים בעלי חיים קטנים. כדי שההליכה שלהם תהיה יציבה מרכז הכובד שלהם חייב להיות מעל הרגליים וזה מחייב מסה ניכרת באיזור הזנב. אם אותם עופות צדים בעלי חיים קטנים על ידי זינוק עליהם, הזנב יכול לעזור להם בזינוק מדוייק יותר (הטיית זנב תטה את קדמת הגוף לפי כלל שימור התנע). האם הזנב אכן מתפקד שמשפר דיוק בזינוק אני לא יודע, לצורך ווידוא צריך לראות בפועל אם יש זינוק ואם הטיית גוף בזמן הזינוק מושפעת על ידי תנועת הזנב (אצל כל סוגי החתולים זה מה שקורה). כאמור הסיבה העיקרית לזנב מסיבי היא יציבות הגוף ומיקום מרכז הכובד מעל הרגליים.
מאמר מצוין 691957
לקורלציה מקרית כלשהי יהיה קשה לעבור בתורשה לאורך דורות, לכן שכ''ג הניח שהקורלציה נובעת ממיקום הגנים (לגנים סמוכים יש יותר סיכוי להיות מורשים ביחד).
מאמר מצוין 691962
ב-"קורלציה מקרית" התכוונתי שאותו מטען-גנטי המתבטא בפנוטיפים התורמים לכשירות, מתבטא גם בפנוטיפים שאינם תורמים לכשירות, אך עשויים להיות מושא לברירה מינית. יש הרבה דרכים בהן זה יכול לקרות (למשל אצל בני אדם מידת הרגישות ל-UV קשורה ישירות לצבע העור, או להבדיל, צורת העיניים קשורה בעקיפין לרגישות ללקטוז).
מאמר מצוין 691968
ה"רגישות ללקטוז" היא העדפה תרבותית, לא גנטית.
מאמר מצוין 691967
אולי לא הבנתי נכון את ההשגה שהעלית בנוגע לעקרון ההכבדה. את מה שכינית "אלטרנטיבה לעיקרון ההכבדה" הצעתי בתגובה הקודמת כהסבר להווצרות התנאים בהם ברירה על בסיס "עיקרון ההכבדה" יכולה להתחיל להתקיים, ולא כהסבר אלטרנטיבי בפני עצמו.

בתגובה אליה קישרת, שכ"ג כותב "זכר שמכריז 'יש לי גנים מצוינים אם הגעתי לבגרות מינית למרות הפגם המוצהר שלי' בעצם לא מכריז על שום יתרון". אבל אם מצב העניינים הוא כזה בו (כתוצאה מברירה מינית) לכל טווס יש תמריץ רבייתי להחזיק זנב גדול-ככל-יכולתו, יוצא שגודל הזנב מעיד על יכולתו. כלומר אם מול נקבה עומדים שני זכרים, אז נכון ששניהם בשקלול הכולל כשירים באותה מידה (כי כמו שהוא אומר - עובדה ששניהם עומדים עכשיו מולה כטווסים בוגרים) - אבל היא בכל זאת יכולה בצדק להניח (מן הסתם במשתמע ולא במודע) שהזכר עם הזנב הגדול יותר הןא גם כשיר יותר מכל בחינה שהיא (פרט לעניין הזנב עצמו).

בניסוח קצת מטופש, אני מנסה לומר שאם טווס א' מקבל ציון 12 על "כשירות כללית" וציון 2- על הזנב הקטן שלו, וטווס ב' מקבל ציון 17 על "כשירות כללית" וציון 7- על הזנב הגדול שלו - אז אמנם הציון הכולל של שניהם הוא 10, אבל המטען הגנטי של טווס ב' עדיף.
מאמר מצוין 691941
בשביל התשובות לשאלות שלך צריך להבין את המודלים המתמטיים-ביולוגיים. אם יש לך קצת ידע מתמטי אתה יכול לקרוא את המאמרים של אלן גרייפן שמסבירים את זה בצורה טובה. בעיקרון, רק הכבדה יוצרת אסטרטגיה יציבה מבחינה אבולוציונית. והתנאים ליצירת הכבדה היא שוני באיכות הזכרים שהנקבות לא יכולות לצפות בו ישירות, ומצד שני יש אות שהן כן יכולות לצפות בו והוא קשור לאיכות הבלתי נצפית אם כי לא בהכרח מעיד על איכות גבוהה בהתחלה. בהנתן התנאים הללו יווצר שווי משקל שבו האות יהווה סממן אמיתי של האיכות.

לגבי זנבות קצרים, אם אני זוכר נכון, גרייפן מתייחס לזה. נדמה לי שזה אפשרי תאורטית אבל לא סביר כי יש צריך תנאים מאוד מיוחדים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים