 |
מאור לחושך - היום ששינה את ההיסטוריה העולמית | 3826 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
במאמר העוקב אורבך מתייחס למשבר הנוכחי בין ישראל לפולין, ובפרט מתייחס למה שהפולנים כן עשו למען היהודים בתקופת המלחמה. | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר המשך יוצא אורבך כנגד תגובות יד-ושם ופרופ' יהודה באואר (- גדול חוקרי השואה בעולם) להסכם שנחתם בין ממשלות ישראל ופולין. כותב אורבך: "תגובתה של רשות הזיכרון לשואה ולגבורה סובלת מכשלים היסטוריים ומחוררת ככברה ... מאיפה נובע הניסיון הזה לחבל במאמצי הפיוס בין ישראל לפולין, ולתקוף את ההצהרה המשותפת? באופן חלקי, מדובר בכשל דיסציפלינרי ... הגויים נשפטים לפי דבר אחד בלבד: עד כמה סייעו ליהודים או רדפו אותם בכל נקודת זמן נתונה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הכשל הדיסציפלינארי הוא דוקא במאמר של אורבך. האם הדיון הוא על לשפוט את העם הפולני? אני לא יודע אם היה עם שלחם יותר מהפולנים בכיבוש הנאצי. לדבר על מחנות השמדה פולניים זה בורות. אני לא חושב שמישהו חולק על כך. מבחינה זו מאמרו של אורבך אינו מיותר אבל גם אינו לעניין. הויכוח הוא האם מותר לממשלת פולין לרדוף את יאן תומאש גרוס שפרסם ספר על הטבח הפולני בידוובנה ב-1941. העם הפולני כגוף פוליטי לאומי התנגד לרדיפת היהודים ע"י הגרמנים, אבל באותה מידה העם הפולני כגוף פוליטי לאומי סרב לסייע בנשק להתנגדות היהודית בגטו וורשה שביקשה ללכת אל מותה עם נשק בידיה. בהחלטה שהיו שותפים לה גם ממשלת פולין הגולה וגם הדלגטורה המקומית הוחלט לא לעשות דבר כאשר הגרמנים השמידו 30% מתושבי העיר וורשה. האם מותר לשרידי יהודי פולין להרגיש נבגדים מבלי שיואשמו בכך שהם משרתים גורמים אנטי-פולניים (קריא רוסים ויהודים חברי מועצת זקני ציון)? לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בקיא בנושא מספיק. לפחות עפ"י מה שפורסם בתקשורת, החוק הפולני לא נועד או מאפשר לרדוף את מי שטוענים שאת הטבח בידוובנה ביצעו פולנים. בעניין הנשק, לפי אורבך לא היה מדובר בהאשמות אנטישמית גרידא: "נציגי פלגי השמאל היהודיים בגטו וורשה ניהלו, ממש לפני המרד, דיון של 12 שעות האם להתחייב בפני ארמיה קראיובה שלא ישתמשו בנשק פולני כנגד פולנים במקרה של פלישה סובייטית". בכ"ז נעשו נסיונות להעביר נשק לגטו ע"י יחידות של המחתרת הפולנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מעלה כאן כמה נקודות חשובות. לצורך מיקוד אתרכז בנקודה היחידה של אספקת נשק להתנגדות בגטו ורשה. חייבים לזכור שהפילוגים במחתרת היהודית היו השתקפות של הפילוגים במחתרת הפולנית הכללית. זה חלק מההסבר לכך שפרשת המגעים בעניין אספקת הנשק היא מסובכת, רבת משתתפים ובעיקר מקשה על הפרדה בין עיקר לטפל. זה נכון שחברותם של הקומוניסטים בארגון אי"ל היותר שמאלי עוררה חשדות בארמייה קראיובה (צבא הבית של הממשלה הגולה בלונדון). חשוב גם לציין שהמחתרות היהודיות ראו בעצמן גם מחתרות לאומיות פולניות וזה נכון גם למחתרת האצ"י הימנית. אגיע כעת לעיקר. ארגון אי"ל קבל תשובה רשמית מאישיות בכירה מאוד בפיקוד של הקראיובה. נאמר להם שהדלגטורה (נציגי הממשלה הגולה על אדמת פולין) מתנגדים לכל פעולה מזויינת בהקף גדול כנגד הגרמנים ומסיבה זו מסרבים לבקשת האי"ל לקבל נשק. לעמדה זו יש אישור והוכחות גם מן הצד הפולני. הפולנים חששו שפעילות מזויינת בהקף גדול תאפשר לגרמנים לחסל את המחתרת הפולנית שצריכה לשמור על כוחה לרגע של שחרור פולין. (במאמר מוסגר צריך לומר שעמדה זו מסבירה הרבה מן המרירות של יהודי פולין. יהודי ורשה הוו 30% מתושבי העיר. הפולנים ידעו שהנאצים מחסלים/חיסלו את יהודי פולין. קשה היה שלא לראות בעמדה הפולנית הסטואית ביטוי של האנטישמיות שלא ראתה ביהודים חלק מן העם הפולני). מעבר לכך ידוע שהאי"ל קבלה בכ"ז משלוח של כ-10 רובים. ע"פ העדויות היה מדובר בדגמים ישנים שרובם היו בלתי שמישים. ע"פ עדויות שונות לאצ"י היה יותר נשק. מדובר בעדויות חד צדדיות של מקורבים לאצ"י. אין לכך שום אישור בצד הפולני. אני כלל לא שוכנעתי שהפולנים בכלל ידעו שמדובר בשני ארגוני מחתרת נפרדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אלו הם פני הדברים, זה אכן לא נראה טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדברים מתוארים אאז"ן בספרו של משה ארנס / דגל מעל הגטו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה נובע הנסיון לחבל במאמצי הפיוס...? בדיוק מהמשפט הזה, בסעיף 4 : "לרוע המזל, האמת העצובה היא שבאותו זמן אנשים מסוימים בלי קשר - למוצא, לדת או לאמונה חשפו את הפרצוף האפל ביותר שלהם. אנו מעריכים את העובדה שמבני הארגון של מדינת המחתרת הפולנית, בפיקוחה של הממשלה הפולנית הגולה, יצרו מנגנון של עזרה וסיוע מערכתי לאנשים ממוצא יהודי..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מאמצי פיוס? הרי פולין והונגריה הן הידידות הגדולות של ישראל באירופה. מה לעשות שהן קצת ככה, ..., לא נעים,אפאס קצת אנטישמיות? הן די עויינות את היהודי הקוסמופוליט הנצחי, הבורגני, מעוקל האף ומרכיב המשקפיים, לא את נתניהו. אני מניח ששר חוץ בעל תפיסת עולם קצת יותר רחבה משל רשג"דית של בני עקיבא היה משכיל לפטור את נושא החוק הפולני בהבעת מחאה דיפלומטית ומניח לפולנים להתמודד עם תוצאות מעשיהם. הניסיון הישראלי לשאת ולתת על החוק הפולני, אינו מעשה שקול ומידתי אלא סתם אוילות. שלוחיו של נתניהו רתמו אותו לעגלת המסע הפולני נגד הרוסים ונגד השמאל-הליברלי הפולני שמרגיש קצת פחות נוח עם המורשת הפולנית מימי השואה. בעיקר אני רואה בכך חוסר רגישות של ממשלת ישראל כלפי הרגשות הקשים שיש לניצולי שואה פולנים רבים כלפי מולדתם. רציונלית, הם אולי טועים, אבל לנתניהו, לא היה שום צורך להתוכח עם רגשותיהם. אם זוכרים שמפלגתו של רוה"מ מאפשרת עלילות דם בראש חוצות כנגד ניצולי השואה, העניין הזה באמת שולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ירדתי לנבכי הפרשיה של החוק הפולני וההצהרה המשותפת, אבל ממעוף הציפור יש לי רק מסקנה אחת- הלך על נתניהו. פעם, כשעישנתי, היו לי מדבקות הומוריסטיות שמחקות את תבנית האזהרה על חפיסות הסיגריות. אחת החביבות עלי היתה: "אזהרה! משרד החינוך קובע שאסור להשוות שום דבר לשואה" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למקרא הדברים נזכרתי בהצהרתו של טראמפ ביחס למדינה שגם הסתירה את בן לאדן ותהיתי מדוע זה מכבר במקום לראות במדינה זו אוייבת היא נתפסה כפרו-מערבית שגם ראויה לסיוע. אני מנחש שבתקופת המלחמה הקרה היה העניין המחנאי1 ולאחריה היו שאריות תודעתיות ממצב זה, רצון לחזק את המתונים2, מיתון התגרענותה של פקיסטן, ובעיקר היעדר אפשרויות אחרות למגע עם הגורמים בתוך אפגניסטן, כל עוד לא היתה לצבא האמריקני נוכחות משמעותית בשטח, מה שאולי הביא לשכנוע עצמי באשר למידת חומרתו של המצב. אגב, קצת על הסופות שקצרה פקיסטן מן הזרעים שזרעה, השקתה, גזמה, נגסה והינדסה גנטית. 1 בכ"ז, אין מה להשוות את הסכנה האיסלאמית לזו שנשקפה מצד הקומוניזם 2 סביר שבנזיר בוטו לא היתה היחידה במדינה שספגה מורשת בריטית במשך יותר ממאה שנה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שעכשיו עושים דמוניזציה לאיסלאם, כך עשו גם לקומוניזם-לסכנה הקומוניסטית. הפיכה קומוניסטית באפגניסטן לא הייתה הקוביה הראשונה של הדומינו. זביגנייב בז׳ז׳ינסקי סיפר שגרירת הסובייטים לאפגניסטן הייתה חלק מתכנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהדמוניזציות של הקומוניזם ושל האיסלאם קשורות לסטטיסטיקות רלוונטיות, כולל פיזורן. באשר לבז׳ז׳ינסקי, אני לא מכיר את הטענה הזו אבל אני מתקשה להאמין שהסובייטים תמכו בהפיכה אכזרית והחריבו מדינה שכנה תוך ביצוע הרג נרחב באוכלוסייתה, עקב מניפולציה גאונית שאילצה אותם לנהוג בניגוד למצפונם ולשכלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שהסובייטים לא תכננו את החרבת אפגניסטן ומיליוני קרבנות, כמו שהאמריקאים לא תכננו את החרבת ווייטנאם ומיליוני קרבנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. אבל תסכים איתי שהטיעון (נניח שהיה כזה) שמזימה של הצד השני היא שתימרנה1 את ארה"ב לפעול בוייטנאם כפי שפעלה הוא בעייתי. 1 כלומר מבלי דעת וללא אחריות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו עדותו של בז'ז'ינסקי. לגבי וייטנאם: לא צריך להפריז ביכולת בריה"מ לתמרן את הו צ'י מין. ארה"ב הייתה שבויה בדוקטרינת טרומן/קנן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו הבריטים, אני מאוד סקפטי לגבי התזה של אורבך. בסוף המאמר בראש דיון זה, צוטט ראש ה-ISI האיראני כאומר "עם האפגנים, בסוף כולם מפסידים". אני מניח שויליאם אלפינסטון הגנרל הבריטי בקאבול ב-1842 המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה [ויקיפדיה], יכל לומר את אותם הדברים. לבריטים לקח 3 מלחמות באפגניסטן, עד שב-1907 הבינו סופית ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהתעסקות באפגניסטן. להציג את אפגניסטן בנקודת זמן כלשהי כנווה מדבר שלוו ופורח, נראה לי ממש כהצגת מגדל פורח באויר. אני מאמין שהתפיסה המקובלת היום היא שבריה"מ נגררה למעורבות באפגניסטן שלא מרצונה, מתוך הכרח לתמוך בבעל ברית חלש במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שלא מרצונה? מתוך הכרח?" אנחנו מדברים כאן על ילדים? גם לא מדובר כאן במלחמה קצרת מועד אלא בהחלטות שהתקבלו כל שבוע במשך שנים. אפשר כמובן לפרק את הפרוייקט הזה לאנשים ותהליכים (שהכי כולנו קראנו את טוכמן1) כפי שאפשר (תאורטית) לעשות רדוקציה של כל מעשיו של אדם לרמת הנוירונים. אבל כמדינה, שום כח חיצוני לא פעל על ברה"מ ואילץ אותה להמשיך ברוע והאיוולת הללו עשר שנים. באשר למצב באפגינסטן קודם להפיכה, אורבך לא טוען שזה היה נווה מדבר שלו ופורח. הוא כותב: "בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה". מה שעולה מתיאורו הוא רק שנראה היה שאפגניסטן החלה את הצעדה הארוכה למשהו טוב יותר. 1 לא אני. הוא עבה מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמע, לא לקרוא את מצעד האיוולת / טוכמן זה חור בהשכלה בגודל של סכר הובר. אין לכך שום נסיבות מקלות אלא אם כן החלטת להתחרות בפופולריות של מרים "לא קראתי את X ואת Y". מצעד האיוולת אינו מן העבים של המחברת והיא ידועה בתור אחת הכותבות הכשרוניות ביותר של תחום ההיסטוריה הפופולרית. החלק השלישי בספר מתאר את הסתבכותה ארוכת השנים של ארה"ב בוייטנאם. החלק מסתיים בדבריו של אחד מחברי הקונגרס המתאר איך בכל מסעותיו לנחם את משפחות הנופלים לא הצליח למצוא אפילו סיבה אחת למענה נפלו בניהם. מי שקרא ספר זה יתקשה מאוד לשאול "שלא מרצונה? מתוך הכרח?". אחת התופעות הנפוצות ביותר הוא גופים פוליטיים הנקלעים מתוך חוסר אחריות לפיאסקו שאח"כ הם מתקשים מאד להתנתק ממנו. האם נראה לך שהממסדים הפוליטיים של בריטניה, צרפת, גרמניה ואוסטרו-הונגריה היו מעוניינים בהמשך הטבח בחפירות של מלה"ע ה-I. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין מצעד האיוולת - שאלתי אותו לקריאה. כנראה לאחר הספר הבא. באשר לכוונה וההכרח - הבנתם הרטרואקטיבית של תהליכים מלווה בנטיה האנושית לשלול מן השחקנים את אנושיותם לטובת דטרמיניזם מדומה של אוטומטונים נעדרי שיקול דעת. אני לא אוטומט, אתה לא כזה וכך גם אחרים. אנחנו מושפעים מגורמים שונים ומקבלים החלטות שקשה לצפות מראש. אני דוחה את הגישה הדטרמיניסטית מאחר והיא מדמה כאילו ניתן לצפות את הדברים מראש, מבלי לשים לב שכמו באסטרולוגיה, מרקסיזם וכד' מדובר בתובנות שמנבאות באופן מרשים את העבר ורק אותו; מאחר והן משחררות משיקול הדעת ומן האחריות המוסרית את מי שיכולים היו לפעול אחרת; מאחר והן מעניקות תחושת עליונות מזוייפת על "טפשותם" של אחרים; מאחר וישנה נטיה להפעיל אותה באופן סלקטיבי בהתאם לנטייה הפוליטית, כלומר להציג את הצד אליו נוטים אמפטיה כנפעל, כמי "שנאלץ" לפעול כפי שפעל בעוד שהצד השני הוא בעל שיקול הדעת המוסרי והאיוולת הפרקטית. אבל זה לפני שקראתי את הספר (: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה המעמיקה לטענותיך היא שהכל קשור בעצם להגדרת המושג איוולת. בסופו של דבר, תמיד אפשר יהיה לטעון שאנו מגדירים איוולת באופן רטרואקטיבי. מה שנכשל הוא מן הסתם איוולת. ספרה של טוכמן גורם לנו לחשוב האם יש דרכים קצת יותר נבונות להגדיר ולאבחן איוולת. טוכמן עצמה במבוא לספר עוסקת בשאלה. כהומאז' ראוי לתובנות הפסיכולוגיות המעמיקות שייחדו את תרבות יוון הקלאסית, היא מציגה את המקרה של הסוס הטרויאני. היא קובעת שם כי הכנסת סוס העץ היווני לתוך חומות טרויה, לא היתה יכולה להחשב כאיוולת אלמלא זה שהיו קולות שהתנגדו לכך. הנביאה קסנדרה התנבאה על חורבן העיר ולא האמינו לה. טוכמן אומרת שאי אפשר להגדיר כאיוולת מעשה שלא היו לו מתנגדים ואזהרות בזמן עשייתו. קריטריון נוסף שמציבה טוכמן הוא קיומן בזמן אמת של אלטרנטיבות טובות יותר ומעשיות. בתגובתך, התנגדת לתיאור של מהלך פתיחה מסויים שמרגע שנעשה, קשה מאד לחזור ממנו ואז המשך המהלך לאסון הוא בלתי נמנע. אני מחדד כאן ואומר שהאיוולת מתיחסת רק למהלך הפתיחה ולא לצעדים שנעשו אח''כ. איני יכול להסכים להנחה הטמונה בטענתך לפיה אין מהלכים שקשה עד בלתי אפשרי להמנע מהם. לפעמים האלטרנטיבות קשות מאד ואפילו בלתי אפשריות. באופן רקורסיבי, דוקא קיומם של מצבים כאלו הוא שהופך את מהלך הפתיחה (שלו דוקא היו אלטרנטיבות מעשיות) למעשה איוולת. בויכוח שמתנהל במקום אחר כאן על מלחמת לבנון השנייה, נטען שהאיוולת לא היתה במהלך האוירי אלא במהלך הקרקעי (זה טיעון נפוץ מאד אצל אנשי חה''א). לפי הבנתי, האיוולת אינה במהלך האוירי לעצמו או במהלך הקרקעי שבא אחריו, אלא באיסטרטגיה המדינית שבמסגרתה פתחו במהלך האוירי. האיסטרטגיה הזו היתה לרסק את כוחו של החזבאללה מן האויר בלבד (הכרעה). ברגע שהמהלך האוירי כשל (כוחו של החזבאללה לא נפגע באופן משמעותי והוא אף הצליח לצרוב את התודעה הישראלית בנוגע למחיר של פגיעה בו), טוענים חסידי ההכרעה האוירית, היה צריך לקבל את הפסקת האש ולא לנסות את המהלך הקרקעי. האיוולת לדעתי היתה בכך שאנשי חה''א הצליחו לשכנע את הצמרת המדינית (למעשה אולמרט ומופז) שניתן להכריע את החזבאללה מן האויר, ללא צורך במהלך משלים מן הקרקע. אלמלא זאת, ספק אם אולמרט ויורשו של מופז היו בכלל פותחים במערכה. מרגע שנפתחה המערכה והמהלך האוירי לא הספיק, אני לא חושב שהיתה זו איוולת לגלות נחישות והתמדה ולנסות להשיג את התוצאה המבוקשת ע''י כוח קרקעי. לגבי האסטרטגיה האוירית היו מחלוקות ארוכות לפני המלחמה (למעשה גם אין שום תקדים שבו כוח קרקעי הוכרע ע''י מהלך אוירי בלבד). למעשה המעורבות הקרקעית הראשונית שהיתה, נוספה לתכניות בגלל הויכוח על הכוח האוירי ויכולותיו. לחייב את צה''ל למערכה על סמך תזה מהפכנית זו, היה מעשה איוולת. אילו בזמן אמת, היו אנשי צבא בכירים מזהירים את אולמרט ופרץ על המוכנות וההכנות העלובות של צבא היבשה (כפי שנחשפה בדיעבד בועדת וינוגראד), אולי היה ניתן לדבר על איוולת. מאחר וספק אם היתה מודעות כזאת, מדובר בטעות ולא באיוולת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |