 |
רפורמה בסיעוד: גמלה כספית במקום טיפול על-חשבון המדינה | 3831 |  |
||||||
 |
|
 |
|||||||
 |
|
פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
בחישוב יבש עדיף לקבל כסף ולתת ושכל קשיש ישלם לפי צרכיו, אבל בפועל, מה שרוב הקשישים צריכים זה עזרה פיסית בבית. בנוסף - המסגרת שמספקות חברות הסיעוד מקלה מאוד גם על הקשיש וגם על המשפחה. אני מהמר שרוב מוחלט ימשיכו להעדיף שעות סיעוד על פני תגמול כספי. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי נחשפתי באחרונה לסיפור עגום של נסיון לעושק של קשישה סיעודית ולהשתלטות על רכושה על ידי אחד מילדיה וילדיו שלו. אחד מהנכדים פלש לדירתה ועושה בה כבשלו בעוד שהבן מנסה כל הזמן לשכנע אותה להעביר לו ולילדיו עוד ועוד כסף באמצעות שלל שקרים וסיפורים מצוצים מהאצבע על גורלו המר ומצבה הקשה של משפחתו. הדרך היחידה ששאר המשפחה מצאה כדי להתמודד עם הנושא היה לפנות לבית המשפט כדי למנות לקשישה אפוטרופוס בלתי תלוי מטעם המדינה שישמור על רכושה מפני בנה החמדן. המסקנה שלי מהסיפור היא שלא תמיד ניתן לסמוך על משפחות הקשישים שיראו לנגד עיניהם את טובתם כשהם נדרשים להחליט בענינים כספיים והמצב בו קשישים זכאים לקבל כסף על מנת לקנות בו שירותי סיעוד הוא מבחינת פרצה הקוראת לבן הגנב לעשוק את הוריו. לו היה ניתן לוודא שהזכאים לגמלה יכולים להחליט על דרך השימוש בה בעצמם ולפנות ישירות לחברות השירותים הסיעודיים כדי לקבל את השירות, היה מדובר בשיפור. בפועל קשה לי להאמין שהקשישים יוכלו לבצע זאת בעצמם ורבים יעדיפו לפנות לילדיהם כדי שידאגו לשירותי הסיעוד עבורם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרבה הצער, מסתבר שיש המון סיפורים של קשישים שכספם נחמד ונחמס על ידי המשפחה הקרובה, ולכן יש פה פרצה שקוראת לגנב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לי לאחרונה ויכוח עם עמיתים לעבודה, סביב ביטוח סיעוד פרטי. קיבלנו הצעה, והזריזים שבנו עשו את החשבון הכלכלי וגילו שהסכום המקסימלי שמקבלים - אם מגיעים למצב סיעודי ונשארים בו מלוא שמונה השנים שמכוסות - הוא לא עד כדי כך גבוה, ולא מצדיק את הפרמיה הלא נמוכה כלל וכלל. עדיף, הם אמרו, לחסוך את הכסף, ואם ח"ו וכו', לשלם על הסיעוד ממקורות אחרים - פנסיה, חסכונות, וכו'1. אלו השיקולים שכידוע אדם רציונלי מפעיל כשהוא שוקל ביטוח מכל סוג. אני טענתי שבסיעוד יש משהו ששונה מביטוחים אחרים, והחשבון הנ"ל לא לוקח בחשבון. אם אתה מתכוון לשלם על הסיעוד מפנסיה או ביטוח אובדן כושר עבודה וכו', הכל בסדר. אלו כספים שקבלתם בכל חודש מותנה בכך שתהיה חי באותו חודש. אבל אם אתה מתכוון לשלם על הסיעוד מחסכונות, אז זה כבר נהיה לא נעים, כי אתה אוכל את ירושתם העתידית של קרובי משפחתך, ולהם יש כנראה השפעה מכרעת על איכות (ויוקר) הטיפול שתקבל. אפילו אם הם קדושים ורוצים את טובתך וישלמו מה שצריך עבור הטיפול הטוב ביותר בך, הם נמצאים בניגוד אינטרסים לא נעים. הביטוח הסיעודי נותן לכך תשובה חלקית. אם קרוביך/יורשיך הם נבלים כמו אלו שנתקלת בהם, הביטוח לא עוזר: הם ישמחו לשלשל לכיסם גם את הגמלה ממנו. וגם אם הם צדיקים, טכנית הם באותו ניגוד אינטרסים, מכיוון שאת כספי הביטוח אתה יכול טכנית לתת להם במתנה או לחסוך ולהגדיל את הירושה שלהם. אבל אם אתם המקרה הטיפוסי, והם רוצים להיות הגונים כלפיך, אז העובדה שסכום מסוים "צבוע" באופן מפורש עבור טיפול בך, מגדילה את הסיכוי שהם ישמחו להשתמש בו לצורך זה, ולא יחשבו עליו כחלק מירושתם העתידית. מה דעתכם? אם מישהו ישכנע אותי אחרת הוא יחסוך לי הרבה כסף כל חודש... 1 אם לדייק, יש מה שביטוח לאומי נותן, שאם אני מבין נכון עליו מדובר בידיעה; ויש ביטוחים סיעודיים של קופות החולים, שהחשבון בהם אטרקטיבי בהרבה. אבל ביחד הסכום שהם נותנים מספיק, במונחים של היום, לטיפול שאינו מן המשובחים. הצעת הביטוח הפרטי היא לתוספת גמלה שתבטיח - במונחים של היום - טיפול סיעודי מכובד יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוב צוואה ותפרט בדיוק את התנאים שיבטיחו אותך מפני הגרוע ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשכנע אותך אחרת, אבל זה הולך להיות קצת אכזרי. נניח מצב תיאורטי שבו אתה מקבל קצבה מהכספים שהשקעת (עם פרמיה) בביטוח הסיעודי. נניח גם שאתה צלול ובריא יחסית, אבל מישהו יקר לך מאוד - נכד או צאצא אחר - זקוק מאוד לכסף. נניח, לצורך הדיון, שהוא זקוק לסכום חד פעמי גדול לצרכי בריאות (חו"ח). צאצאיך, למותר לציין, אוהבים אותך וישמחו מאוד לדאוג לכל צרכיך בהווה ובעתיד. האם לא היית מעדיף שהאני העתידי שלך יוכל להחליט בבוא הזמן על הדרך המיטבית להשתמש בכספו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אבל זה תקף לכל ביטוח. הכלל הידוע הוא "בטח מה שאינך יכול לעמוד באובדנו", אבל לא רק שהקריטריון הזה עמום - זה מובן מאליו - הדוגמה שלך מראה מקרי קצה שבהם הוא נשבר אפילו כשהמקרה נראה ברור. למשל, אם יש לך דירה אחת והיא רוב רכושך והונך עלי אדמות, לכאורה זה מקרה מובהק של משהו שאינך יכול לעמוד באובדנו ואתה תבטח אותה. אבל לצד הקטנת הסיכון אתה גם לוקח את הסיכון, שהכסף שתפסיד מהפרמיות הוא כסף שבעתיד תרצה להוציא על משהו שיותר יקר לך אפילו מדירתך - נניח בריאות יקיריך. כנראה שהתשובה היא שלא נכון להוציא על ביטוחים מעל X אחוז מהכנסתך השוטפת. מכל מקום, מכיוון שאני מבטח את הדירה שלי בלי למצמץ, לא השתכנעתי שהשיקול הזה שולל ביטוח סיעודי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נקודה נוספת שאפשר לקחת בחשבון היא שעד שתגיע לגיל סיעודי ייתכן מאד שהחבר'ה הטובים מבוסטון דיינמיקס יוזילו את עלות הטיפול. מכל מקום, מאחר ו''הומו אקונומיקוס'' הוא יצור מיתולוגי, אם אתה מחליט לחסוך בעצמך מומלץ מאד שזה לא יצטרף לחסכונות המשפחתיים הכלליים שלך אלא שתפתח תכנית חיסכון (במובן הרחב, בהתאם לצורת ההשקעה שנראית לך) ייעודית לצורך זה בלבד. הנסיון הקצת עגום שלי מראה שחסכונות כאלה מגלים עמידות מסוימת בפני כל מיני צרכים דחופים שצצים פה ושם במהלך החיים, ומצד שני במקרה של קטסטרופה גדולה מהסוג שיוסי תיאר בכל זאת יש לך אפשרות לשנות את הייעוד של הכסף. כדי למנוע חישובי קיצין מצד הקרובים אליך, בייחוד אלה עם גישה נוחה לרעל, אתה יכול לציין בצוואה - וכמובן לדאוג לכך שזה יהיה ידוע להם - שאם אתה נפטר כאשר החיסכון הזה עדיין קיים הוא לא מתחלק ביניהם עם שאר הרכוש אלא נתרם למטרה כלשהי. במקום שהכסף ילך לחברות הביטוח הוא יגיע לגוף ראוי יותר לפי שיקוליך. לא הייתי רוצה לעמוד בפני הדילמה כמה שנות סיעוד שוים החיים של הנכד, אבל אני מניח שאם מגיעים לצומת כזה בחיים הרי שעדיף להיות עם כמה שיותר אופציות, וזאת למרות שקראתי פעם איזה מחקר לפיו לא תמיד ריבוי אופציות הוא דבר חיובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רעיון מעניין. אני אדגור אליו קצת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת קשה לי להצהיר בפני קרובי משפחתי ''זה מיועד לטיפול בי, ואתם לא תקבלו את זה''. אילו זה היה דבר נפוץ, לא היתה בעיה. רק בגלל שזה לא נפוץ, ומצד שני ביטוח סיעודי הוא כן נפוץ, הצהרה כזו נראית לי מעליבה משהו. (כן, גם לא חתמתי על הסכם ממון עם אשתי. וזה עוד עניין נפוץ (ועדיין נפיץ)). ומצד שני, הצביעה של החיסכון לצורך סיעוד על-ידי זה שאכתוב עליו ''לצורך סיעוד'' נראית לי פחות חזקה מאשר גמלה שכתוב עליה חוזית ''לסיעוד'' וניתנת רק במקרה סיעוד. במקרה השני, אני חושב שיהיה נוח לקרובי משפחתי שאינם כלכלנים לחשוב על זה כ''לא ירדן החליט שרירותית שהכסף הזה הוא לצורך סיעוד, אפילו הביטוח נותן את זה לצורך הסיעוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי השיקול של "להשאיר כמה שיותר לצאצאים" הוא מאד אוברייטד. מאחר וכבר עמדתי על דעתי ועצמאותי - הרבה בזכות החינוך שקיבלתי מהוריי - אין לי שום צורך או עניין בכספם העתידי0, והשימוש האופטימלי של כספם צריך להיות על מנת להיטיב את איכות חייהם עד תומם. שיקנו פורשה, יטוסו למלדייבים, או ישלמו לאחות סיעודית נחמדה1, ומצבי הכלכלי צריך להיות האחרונה בדאגותיהם. במידה דומה אני מרגיש כלפי צאצא(ות)י. עד שיגדלו, ישכילו ויתבססו, זכותי ואף חובתי לדאוג לכל מחסורן הכלכלי, ולסייע כמיטב יכולתי גם בעשור השלישי ואולי רביעי לחייהן, בעיקר בעת הצורך או לאור מחירי הדיור המופרכים. מעבר לזה, אני לא מרגיש שחובתי להשאיר להן כסף או חסכונות. מן הסתם, במידה שמשאביי יחייכו אלי עד הסוף, אשמח כמובן שהן יהיו אלה שירשו את הנשאר ולא מישהו אחר, אבל אני לא מרגיש כלל שזה חלק מהשיקולים הכלכליים שלי לטווח הארוך. אני בהחלט מודע לזה שבשנים האחרונות הציפייות של אנשים בוגרים לקבל הון מהוריהם לאחר פטירתם - שלא לומר לפני פטירתם - מרקיעות שחקים וחפות מכל בושה במקרים מסוימים. הנורמה הזאת פסולה בעיני מכל וכל. 0 ודאי ודאי שלא הנוכחי. 1 צר לומר שזה הרבה יותר מציאותי משני הקודמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים איתך, וזה לא כל כך עוזר לי בעניין הנידון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם לדעתי זה שיקול נכון במרבית המקרים1, ואני מאחל לך מכל לבי שהמציאות לא תטפח על פניך. ____________ 1-למרבה הצער לא אצלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא כמה אתה מוכן לשלם על מנת שקרובי משפחתך לא ירגישו מקופחים (כולל האפשרות שבגלל ההרגשה הזאת התמיכה שתקבל מהם תיפגע). מאחר ולפי ההנחה שלי מדובר בקרובי משפחה מסדר ראשון אני בטוח שתצליח להסביר גם ללא-כלכלנים מביניהם את הרעיון, וזאת גם דרך טובה ללמד ילדים בני 5 איך מחשבים ריבית דריבית :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כל כדאי לפחות לשקול את האופציה הפופולרית מאד לדעתי של ביטוח סיעודי בקופות החולים (למשל דקלה). יש כאן פרמיה קטנה ומשלמים לך כל חודש משהו כמו 1500 ₪ למשך 5 או 6 שנים. ברור שמזה אי אפשר לממן טיפול סיעודי, אבל בהנחה שאתה מממן את הטיפול ממקורות אחרים, זו תוספת יפה למאזן שלך. בעצם יש כאן בחירה באופצייה החיסכון העצמי עם טיפה ביטוח לשעת צרה. מהשאלה שלך אני מניח שאתה רוצה להבטיח לך טיפול סיעודי הרבה מעל המינימום. כפי שציינת שיקול מרכזי הוא היוקר של הביטוחים הפרטיים (אפילו משך הביטוח, 8 שנים נראה לי ארוך מדי. די ב-5-6 שנים). שיקול נוסף נגד ביטוח פרטי הוא שחברות הביטוח אולי באופן מובן, נוטות להקשות ככל יכולתן על לקוחות המבקשים לממש את זכויותיהם. אני מניח שהבחירה בין ביטוח פרטי לחסכון עצמי מושפעת הרבה מאופי קרובי המשפחה שלך. אם קרוביך הם מן הסוג שברור שלא יבקשו סיוע אלא במקרה קיצוני במיוחד, נראה לי שעדיף חיסכון עצמי. אם קרוביך הם מן הסוג ה"נזקק", אולי כדאי שתחשק עצמך ע"י ביטוח פרטי. התארכות תוחלת החיים וההתייקרות של ההוצאות הבריאותיות והסיעודיות הופכות את עניין ה"להשאיר משהו לצאצאים" לבעל משקל הולך ופוחת. אם סיוע לצאצאים הוא בעדיפות גבוהה, אתה מן הסתם תצטרך לממש אותו כבר בחייך ולא להמתין למותך. לסייע לנכדים זה נשמע נחמד, אבל זה נראה לי יותר עניין לאנשים אמידים ולא חלק ממערכת יחסים הגיונית בין הורים לילדים ממוצעים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשפט הראשון ב<תגובה 698034 אמנם נוסח בחצי חיוך, אבל הוא ניסה להאיר נקודה מסוימת שלא זכתה להתיחסות בפתיל שהתפתח. אחת ההטיות הפסיכולוגיות שלנו, בני האדם, היא ההנחה הסמויה שהעתיד ייראה פחות או יותר כמו ההווה. קל להבין את המקור האבולוציוני של ההנחה הזאת כי ברוב שנות קיומו של המין הומו סאפיאנס היא היתה כלל אצבע לא רע, ועד הדורות האחרונים ממש אדם נולד, חי ומת בסביבה שלא השתנתה כמעט (למעט קטסטרופות שגם אחריהן חזר, בד"כ, המצב לשיווי משקל דומה לזה שהיה קודם). "אין חדש תחת השמש" היה די נכון לשעתו. ברמה הקוגניטיבית כולנו יודעים שמצב העניינים הזה השתנה ללא הכר בשנים האחרונות, אבל דפוסי המחשבה הלא מודעים שלנו מתקשים להפנים את המסר. הפער בין ההבנה לבין ההרגשה מתבטא בעיקר בתחום החברתי. בשעה שקל לנו יחסית להאמין שעוד עשרים שנה ננהג במכונית אוטונומית, שהמקרר הביתי יסכם עם הסופר על האוכל שהוא מעוניין להזמין ועם התנור על תפריט הארוחה הבאה, ואפילו שהרופא שלנו יהיה צאצא של ד"ר גוגל ולא של ד"ר ווילבי 1, אנחנו עיוורים לחלוטין לגבי המשמעות החברתית של ההתפתחויות האלה, והדגם שעומד לנגד עינינו ממשיך להיות מה שאנחנו מכירים היום. עובדה נוספת שאנחנו מתקשים להפנים היא שגם קצב השינויים עצמו הולך וגובר, שלא לדבר על כך שאם הסינגולריות אינה חלום באספמיה גם הנגזרת השניה תגדל בהרבה. אני לא יודע אם צפוי לנו עתיד מזהיר או איום ונורא, אבל לדעתי האנושות בכלל ומדינת ישראל בפרט נמצאים די קרוב לקו פרשת המים. העתיד יהיה, קרוב לודאי, או אוטופי או דיסטופי2, ומכל מקום לא דומה לאיך שההווה נראה; ההווה אינו מנבא טוב של המצב החברתי-כלכלי בעוד כמה עשורים. לכן, אחד הפרמטרים הכי חשובים בתכנון כלכלי לטווח בינוני ורחוק - ואני מקווה בשביל ירדן שביטוח סיעודי נכלל בטווחי הזמן האלה - הוא מידת הגמישות שהתכנון הזה מקנה לך. ברור שסגירת הכסף בתוכנית ייעודית לביטוח סיעודי נחותה בהרבה מחיסכון "רגיל" מהבחינה הזאת. הניתוח הזה, אגב, די דומה למה ששמעתי מפי איזה קצין בכיר (שכרגיל שמו אינו זכור לי) שהסביר דברים דומים בקשר לשדה הקרב העתידי: הפרמטר הכי חשוב בהכנה לעתיד, כל אמר, הוא לנסות לבנות צבא גמיש שיוכל להשתנות מהר בהתאם להתפתחויות. מאחר ואנחנו לא יודעים אילו שינויים צפויים, עלינו לפעול בהתאם לשינוי היחיד שאנחנו כן יכולים לנבא בוודאות, והוא שיהיו הרבה שינויים אחרים. _________ 1- לדור שלא ידע את מרכוס: Marcus_Welby,_M.D. [Wikipedia] 2- אישית אני אופטימי גלובלית ופסימי לוקאלית, כל שהעצה שלי היא לשמור לפחות חלק מהכסף רחוק ככל האפשר ממוטת השליטה של ממשלת ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים עם הכל, חוץ מעם הביטוי "סגירת הכסף בתוכנית יעודית לביטוח סיעודי". זה לא חיסכון, זה ביטוח - במובן זה שעם חוסר הסבירות שבדבר, מקרה הביטוח עלול לקרות גם מחר; ומצד שני, אם אראה תוך עשר שנים, או עשרה חודשים, שהנסיבות השתנו (עלות הטיפול, השימושים האלטנרטיביים הצפויים, מערכת השיקולים שלי) אני יכול להפסיק את הביטוח ולהגביל את ההפסד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכימה ומוסיפה לגבי שירות. לצערי נחשפתי בחודשים האחרונים, בגלל אשפוז ממושך של אמי, להרבה מהשירותים הסיעודיים שהמדינה מעניקה. ראשית אגיד שהחוויה במשפחה שלנו היתה שונה מאוד מהתלונות הקשות שאני נתקלת בהן בד"כ ברשתות על התעלמות, בדיקת כשירות שמתבצעת בשרירות לב ועוד (כמובן, אנשים מתלוננים כשמשהו *אינו* כשורה, ונוטים לעבור הלאה כשהכל פשוט בסדר): מי שנקט סרבול בהליכים היה דווקא קופת החולים, אבל גם זה לא באופן מקומם. הביטוח הלאומי עצמו פעל למופת, 2 בתי החולים וחדרי המיון תקתקו באופן מעורר הערכה וגם הומני מאוד, 2 מתוך 3 המוסדות הסיעודיים היו נהדרים (השלישי היה לא משהו) והעובדות הסוציאליות שלהם היו קשובות ובעלות תושייה, וכולי. לגבי הסיעוד שמספק הבט"ל - כיום זכאים בבית הוריי לעובדת שתסייע בעבודות הבית ובסיעוד שוטף, למשל 4 שעות ביום (שירות די מעורר התפעלות לכשעצמו! המדינה באה אליך הביתה לעזור עם הכלים והכביסה!). הגיעה אליהם מישהי חרוצה מאוד שכל פעם מחדש סיימה את כל העבודות הנחוצות בשעתיים וכנראה גם מיהרה לעיסוק אחר1. היא היתה שמחה ללכת, אלא שהבט"ל אוסר לקצר את יום העבודה, ולכן התחיל לפקח על העובדים: פעם בשעה מתקשרים משם לבית המטופל הסיעודי והעובדים צריכים לענות ולתת קוד שהגיע אליהם באותו הרגע (סידור טכני שיבטיח שהם לא יעזבו את המקום). הוריי היו שמחים לאפשר לה לצאת מוקדם, בסך הכל סייעה להם ויותר מזה. אבל כאן מדובר בעובדת חרוצה ובמטופלים "כשירים" יחסית - אפשר לדמיין בקלות שמטופל שאינו צלול או נמצא לבד רוב שעות היום, עלול לסבול קשות אם העובד שלו ייצא מוקדם בטענה ש"סיים את כל העבודות". 1 כאן אולי נדרשים לסוגיית התשלום שמקבלות עובדות כאלה, שאני מנחשת שהוא לא ממש גבוה, והצורך בהשלמת הכנסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אבי נכנס לאשפוז ממושך לפני כחודש, אשמח לשמוע עוד פירוט על התהליך עם ביטוח לאומי ומוסדות השיקום בפורום פרטי יותר. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |
|
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |