מחשבים את הקץ 395
קץ היהדות קרב, טוען פרופ' יגאל עילם בספרו החדש. לאו דווקא, מציע ליאור גולגר, אם כבר אז קץ המדינה, וזה כבר לא איום - זו הבטחה.

כשהגיע פרופ' עילם לטכניון לחזות את קץ היהדות, ציפה לו ציבור סטודנטים קטן באופן חריג. למיעוט שהגיע ציפתה הנאה אינטלקטואלית צרופה, גם אם בשורה התחתונה לא ציפתה מסקנה מרנינה במיוחד. בשורות הבאות אנסה להעביר מקצת מהנאה זו אליכם.

עילם מציע להתבונן בנדרש מן העם העברי עוד בהיותו נודד במדבר סיני: עליו להשמיד לפי חרב את כל עמי כנען, מהלך חסר תקדים בעולם העתיק שודאי לא התפרש כמחווה של שכנות טובה מצד הדייר החדש; ולכשיסתיים כיבוש הארץ, מצווה העם לחלקה בין שנים־עשר שבטים, חלוקה שמבחינה מדינית מותירה כל שבט חשוף לפגיעת העמים הזרים, ומביאה למאה וחמישים שנות מלחמת אזרחים בתקופת השופטים. גם לאחר ששמואל מאולץ להיעתר לבקשת העם ולמשוח עליו מלך, משפט המלך אינו מותיר מקום לספק באשר למעמדו. בעוד שבכל העולם העתיק היה המלך בן האלוהים וכוהנו הראשי, ומתוקף כך נגזרה ריבונותו המוחלטת על העם ועל הארץ, אצלנו הסמכות הכוהנית לעולם נפרדת ממוסד המלוכה ואינה מהססת לצאת נגד המלך, כשהיא נשענת על עליונות הקב"ה על כל בן־תמותה. והרשימה נמשכת - אם וכאשר יוצאים למלחמה בעם זר, לעולם אין מנצלים את תבוסתו לצורך הרחבת שטח הממלכה או הקמת מושבות חדשות. ומכיוון שהעם היהודי הוא העם הנבחר, והימנות עליו כרוכה בקבלת עול תורה ומצוות, כאשר מיסיונריות כלל אינה על הפרק, אין מה לדבר על הרחבת האומה מתוך האוכלוסייה המקומית החדשה. תמיד נסוגים ומניחים את העם המובס משועבד לנפשו, עד שיתחזק דיו לסיבוב השני כעבור דור או שניים.

ובכן, כשממלכה מפולגת מעוררת עליה שנאה מצד שכניה מחד, ונמנעת מלנצל כל הזדמנות להתרחב ולהפוך לאימפריה מאידך, אין זה אלא עניין של זמן (וסטטיסטיקה) עד שאיום החורבן יתממש.

אומרים שהישגיהם של דוד ושלמה נבעו מחולשה זמנית של המעצמות בסהר הפורה באותה תקופה. סביר להניח שאמנם כך היה, שהרי כל מעצמה עולה כנגד חולשתן של המעצמות האחרות בסביבה. אלא שאנחנו מעולם לא ניצלנו את חלון ההזדמנויות, וכך כשסגרו אותו אשור ובבל, המשמעות עבורנו הייתה אחת - שיעבוד תחילה, ולבסוף גלות. כאן טרח עילם לחזור על הטענה המוכרת משיעורי התנ"ך בתיכון, לפיה מעולם לא הוגלה העם כולו, אלא רק ההנהגה המשכילה שלו - השרים, הסופרים ובעלי המלאכה. ראיה חותכת לכך הינה הקרבה הגנטית המוכחת בין בני העם היהודי לתפוצותיו לבין תושבי ארץ־ישראל, הלא הם הפלשתינאים של ימינו. אך קיומו של עם אינו תלוי במורשת הגנטית של צאצאיו אלא בהגדרתו הרעיונית. העם האמורי חדל להתקיים כאשר לא נותרו עוד אנשים שראו עצמם כאמוריים, ואנשים אחרים שראו בהם כנ"ל, אך הגנים של אלה שנקראו אמורים לא נשמדו עם היעלמות העם האמורי. אותו הדין לגבי העם היהודי - בעוד ההנהגה הגולה ממשיכה לראות בעצמה את העם היהודי, איבדו הנותרים בארץ את זהותם כעם יהודי בתהליכי התבוללות בלתי נמנעים עם ההנהגות הזרות שהובאו. המסורת השומרונית והתיאורים מימי שיבת ציון מלמדים שהיו מן הנותרים שדבקו בזהותם היהודית, אך כיוון שהחוזרים מן הגלות התנכרו להם וסירבו להכיר בשייכותם לעם היהודי, יורד המסך על אלה מבחינתנו. אני טורח לציין זאת כיוון שההבדלה בין קיומו הרעיוני של עם, לבין קיומם הגשמי של האנשים הנמנים על אותו עם, חשובה לצורך המשך הדיון.

מה משייך קבוצת אנשים לעם מסוים? זוהי שאלה שכל עם חופשי לענות עליה בעצמו, ועם זאת, כמעט כל העמים מגדירים עצמם ביחס למדינה השלטת. בבריטניה יושבים בריטים, ובצרפת צרפתים, וזיקה זו עוברת גם לצאצאים - צרפתי מוליד צרפתים וכו'. זיקה זו בין עם למדינתו משמעה היעלמות העם עם היעלמות המדינה, כשהמדינה המשתלטת על הארץ מספחת אל עמה גם את התושבים. לעומת זאת העם היהודי מוגדר ביחס לדת היהודית - בן הדת היהודית משתייך לעם היהודי, ולהפך. אין אח ורע בעמים אחרים לזיקה זו בין העם היהודי לדת היהודית. עילם משווה אותה לזיקה בין הנצרות לכנסייה, ובין האיסלאם למדינה הערבית. זיקה זו היא המונעת סיפוח שטחים על תושביהם לממלכה, כיוון שלא ניתן לצרף תושבים אלה לעם היהודי מבלי לגיירם תחילה. לכן לכל היותר מנוצלת חולשה אזורית רגעית לשעבוד זמני של העמים השכנים, אך לעולם לא להתפשטות במובנה המוכר לנו בהיסטוריה. ידוע על ניסיון להיחלץ ממלכוד זה בימי החשמונאים, כאשר כיבוש אדום לווה בגיור בכפייה של האדומים, אך יוזמה נועזת ואכזרית זו נדונה מראש לכישלון עקב זרותה התהומית לרוחה האנטי־מיסיונרית של היהדות. היהדות מבוססת על הכרת החובה של האדם לעבוד את אלוהיו, והכרה זו לא ניתן לכפות באיומי חרבות. ללא יכולת להתפשט, ועם נטייה פנימית לפילוג בין הסמכות הדתית לרשות השלטונית, גם סופו העגום של בית שני אינו אלא כרוניקה של חורבן ידוע מראש, טוען עילם.

וכך שב העם היהודי לגלות, כשזיקתו לדת היהודית במקום למדינה היא המונעת ממנו להיעלם ככל העמים. נצחיות העם היהודי טומנת בחובה מחיר יקר, בלתי נסבל לדברי עילם, לאנשים הנמנים עליו. כל העמים קמים, מעוררים עליהם שנאה חסרת פשר והצדקה, שונאים אחרים ממניעים עלומים לא פחות, ואז עם הזמן דועכים ונעלמים. הם מורישים שפה, תרבות, מנהגים, אנשים על מטענם התורשתי ומורשתם ההיסטורית, ורק התלבושת החמצמצה משנאת זרים הנקראת "עם" נותרת קרועה מאחור. וכך אין למצוא היום שנאה לאמורי, להוני, לפרנקי או לממלוכי, גם אם האנשים שנמנו על אותם עמים זכו להעביר לדור הבא את מטענם התורשתי והתרבותי. אך כשאותה ישות רעיונית הנקראת עם יהודי אינה נעלמת, היא נושאת עמה באופן בלתי נמנע מרבץ איום של שנאה הנצברת מזה 3000 שנים, ועוד היד נטויה. מי מבין הקוראים ששנאה זו מטרידה את מנוחתו מוזמן לעזוב את העם היהודי, אל דאגה - אינכם הראשונים להתבולל. אך אין דרך להיפטר משנאה זו מבלי להיפטר מן העם היהודי - יוזמה שהרצל ניסה להוביל בצעירותו על־ידי התנצרות קולקטיבית של כל היהודים, ושלום על ישראל, תרתי משמע.

משהזכרנו את הרצל הגיע הזמן לעבור לדון במובנם של הדברים לגבי מדינת ישראל. בספרו "קץ היהדות", טוען עילם כי "אלמלא ההתפתחויות הריאקציוניות במזרח אירופה, שעודדו הן את התגובה האורתודוכסית והן את הופעת הלאומיות היהודית, בדמות הציונות, היתה היהדות ההיסטורית נספגת ב'דת האזרחית' של תרבות המערב."

כלומר, אליבא דעילם, הייתה היהדות מצטמצמת לכדי עוד דת חסרת זיקה לאומית, כשם שניסו לעשותה הרפורמים בגרמניה וארה"ב, אלמלא פרצו ה"סופות בנגב" בסוף המאה ה-‏19. קשה לי להאמין שהצדק עמו, נוכח ההבדלים המהותיים בין הנצרות, המתיימרת לקבוע אמיתות בנוגע לטיב העולם ולכן מצויה בעימות עם עולם המדע, לבין היהדות, המייחדת עצמה לעניינים שבין אדם לאלוהיו, ולכן זרה לעולם המדע. בכל אופן, הסופות בנגב היה היו, ומדינת ישראל היא כעת עובדה מוגמרת. אך, מזכיר עילם, אותו המלכוד שהביא לחורבן בית ראשון ושני מאיים כיום על מדינת העם היהודי. שהרי מדינה דמוקרטית שצביונה היהודי וחוק השבות הם לחם חוקה, לעולם לא תוכל להיות מדינתם של מיליוני לא־יהודים. כמדינת העם היהודי לעולם לא נוכל לספח את השטחים ולקבל את מיליוני הערבים החיים בהם כאזרחים שווי זכויות. בדילמה בין החזקה בגבולות ברי־הגנה מבחינה אסטרטגית, לבין חוסר יכולת לצרף את האוכלוסייה המקומית לעם היהודי, החזקנו את השטחים תחת כיבוש צבאי זמני, נאור לכאורה, משחית למעשה (ראו, לדוגמא, את המאמר "עולם אחר מעבר לפינה"), אשר תרם לשנאה האזורית כנגדנו. בעיית הכיבוש היא באמת ובתמים ייחודית לנו. כנגדה הרשו לי להציג את מדיניות ההתפשטות של ארה"ב מערבה במרוצת המאה התשע־עשרה. אין חולק על האכזריות והציניות העצומה בה נהגו האמריקאים כשנישלו את האינדיאנים מאדמותיהם, ואף־על־פי־כן האינדיאנים הם כיום Native-Americans - אזרחים שווי־זכויות, גם אם מקופחים, בני העם האמריקאי, וזהותם הלאומית העצמאית אבדה לעד. זה בדיוק מה שאין בכוחה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי לעשות - ערבים לעולם לא יהיו יהודים, ולכן לעולם לא נוכל לקחת את אדמותיהם ולהחליף את זהותם הלאומית, ככל העמים. בטווח הארוך מדינת העם היהודי לעולם תאלץ להצטמק לגבולות בהם העם היהודי מהווה רוב מובהק דיו באוכלוסייה כדי לשמור על צביונה היהודי של המדינה, או לחילופין לגרש את התושבים הלא־יהודים בטרנספר אכזרי שלא יוכל להתפרש כמחווה של שכנות טובה. ללא יכולת לנצל עדיפות צבאית זמנית לצורך התפשטות, עם עמים שכנים עוינים ומאבקים פנימיים תכופים (עדיין המנהיג אינו בן האלוהים), חוזר החורבן להיות עניין של זמן וסטטיסטיקה עבור מדינת העם היהודי.

עילם מזהה את היהדות ההיסטורית עם האורתודוכסיה בארץ ישראל, וטוען שבעימות בינה לבין הציונות עתידה המדינה להתגבר על הדת. דהיינו, במדינת ישראל תתפתח האומה הישראלית, אומה ככל העמים שזיקתה היא למדינת ישראל ולא לדת היהודית. לדבריו "אומת־המדינה הישראלית תחליף את אומת־הדת היהודית", ותהליך זה הוא שישבור את המלכוד ויאפשר למדינת ישראל להתקיים בשלום לאורך טווח. בכך יקיץ הקץ על היהדות, ושלום על ישראל, תרתי משמע.

כאן אני שב וחולק על פרופ' עילם, בנסיבות דומות. כיוון שהיהדות, להבדיל מהנצרות, אינה מצויה בעימות עם עולם המדע, אין ההתקדמות המדעית בימינו מקשה על יהודי מאמין לחיות בעולם המודרני ובעת ובעונה אחת לקבל על עצמו עול תורה ומצוות. הראייה לפיה האדם המאמין מצוי בעימות מתמיד עם המציאות המתפתחת, עימות ממנו סופו שיצא כשידו על התחתונה, שאולה באופן מלאכותי מן העולם המערבי הנוצרי בדמות המאבק בין דתיים וחילוניים, ואין לה על מה להישען בקונטקסט של היהדות. להפך, דווקא היהודי השואל את דמות החילוני נאלץ ליצור לעצמו זהות יש מאין, נוכח הזיקה ההיסטורית בין העם היהודי לדת היהודית שעילם היטיב להציגה. למותר לציין שגם בקרב האורתודוכסיה ניכרת שאילה מסוימת של רעיונות מן העימות הדתי־חילוני בעולם הנוצרי, שאין להם ולא כלום עם המורשת היהודית, אך לא על כך ברצוני לדון. יתכן אמנם שהעם היהודי לא יצליח להתגבר על השואה והיהדות תבוא על קיצה, חשש שפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל מעלה בספרו 'על עולם ומלואו', אך גם אז אין מדובר בקץ היהדות כתוצאה מתהליך "נורמליזציה" של המדינה לכדי מדינת כל אזרחיה, כפי שמציע פרופ' עילם. אין זאת אומרת גם שמדינת ישראל אינה יכולה לאבד את צביונה היהודי, הן זו התפתחות פוליטית מעיקרה התלויה בהלכי רוח רגעיים במדינה. אך לא ניתן לצמצם מאורע כמו קץ היהדות והעם היהודי בעולם לכדי השלכה של התפתחות פוליטית מקומית במדינת ישראל.

לפני שאפנה לנקודה האחרונה בדיון זה, יש לחדד עוד דבר מה על טיבה של מדינה. מדינה היא כלי, אמצעי שכל תכליתו לשרת מטרות מוגדרות של יוצריו. רודנות מעוצבת ככלי לשירות הרודן, דמוקרטיה ככלי לשירות האזרחים. בפרט עוצבה מדינת ישראל בראשיתה ככלי לשירות העם היהודי, על־פי צרכיו הנוכחיים. דוגמא מובהקת לכך היא חוק השבות, אמצעי שבא לענות על צורך מוגדר של העם היהודי אחרי השואה. מובן שלאורך זמן צרכי העם משתנים, ובהתאמה נדרשות הרשויות לעצב מחדש את המדינה על־ידי חקיקה. כאן נכנסים שיקולים דינמיים של המערכת, במסגרתם ניתן לדון במהירות התגובה של הרשויות לשינוי השוטף בצרכים, ומידת ההתאמה בין פעולת הרשויות לבין הצרכים בשטח. בכל אופן, מובן שהמדינה תמיד מפגרת אחרי המציאות בכל האמור במענה על צרכי העם. טענה פחות טריוויאלית היא שהפער בין הפונקציות שהמדינה ממלאת ברגע נתון, לבין אלה שהיא נדרשת לבצע באותו רגע, הולך וגדל עם הזמן. מבלי להרחיב על כך יותר מדי את הדיון, אני טוען שבמציאות משתנה יכולתו של כל כלי לשרת את יוצריו הולכת ופוחתת עם הזמן. לכן חורבנו של כל גוף הוא רצוי ומחויב המציאות בבוא היום.

ואז מקבלת נבואת החורבן של עילם מובן של הבטחה. כי עם שחזונו המדיני טומן בחובו בהכרח את השמדת המדינה בבוא היום, לעולם לא יגיע ליום בו ממשיכה מדינתו להתקיים כמסגרת ששוב אינה משרתת כל מטרה. היא פשוט תושמד קודם. אם וכאשר תקום מחדש מן הגלות, תעוצב המדינה החדשה ככלי לשירות צרכיו העדכניים של העם, עד להשמדתה, וחוזר חלילה. וכך העם היהודי והיהדות, ישויות צמודות שכל מהותן רעיונית מתקדמים עם הזמן מבלי שהמנגנונים המוכרים של אובדן זהות יחולו עליהן. אין הדברים אמורים באנשים - הן אלה מתחלפים, אם בשיבה טובה, אם בהתבוללות, אם מפרי השנאה המצטברת כנגד עם שאינו נעלם. היהדות מנציחה עצמה במחיר אינטרינסי של גלות ושנאה נצחית כלפי בני עמה. נצחית - לפחות עד שהאנושות תשתנה, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.
קישורים
"קץ היהדות" - ספרו של יגאל עילם
עולם אחר מעבר לפינה - מאמרו של ניתאי ארטנשטיין
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

טעות חמורה 14344
ישנה נטיה לטעון שהיהדות איננה ומעולם לא הייתה דת מסיונרית. אני מוכן לקבל את הטענה שהיא איננה, כרגע, ולא הייתה מסיונרית ב-‏1800 השנים האחרונות, לערך; אבל לפני כן היא הייתה דת מסיונרית מצליחה במיוחד.

חוקרים הגיעו למסקנה שאין שום דרך להסביר את התפוצצות האוכלוסין היהודית בעולם הקלאסי, אלא בדרך של גיור מסיבי. היו לכך יתרונות חומריים רבים: פטור מגיוס, פטור ממיסים כל יום שביעי, פטור ממיסים חקלאיים כל שנה שביעית, ועוד. כל אלה נקבעו על ידי אלכסנדר הגדול, שנחשב בחלקים רבים של המזרח היווני לאלוהות מינורית. כמובן, כל אלה גם הביאו אנטישמיות, אבל בואו נעזוב את זה לרגע.

עם קריסת הפוליתאיזם הישן (מאה ראשונה לפנה"ס-מאה ראשונה לספירה) נוצר מעמד של "ידידי אלוהים", לא יהודים שהתעניינו מאד ביהדות, שמספרם היה כה גדול עד כי ברוב ארצות המזרח היה להם חלק מיוחד בבתי הכנסת. האנשים האלה לא התגיירו, בעיקר בגלל החשש מברית המילה, אבל הם התעניינו מאד ביהדות.

ואז באה הנצרות, ויתרה על כל מיני דברים שוליים כמו ברית המילה, אמרה לחברים הטובים, שהצטערו על לידתם לעם זר, שאין להם במה להתבייש, שכן הם "ישראל שברוח ולא ישראל שבבשר", ושאר הדברים הרי הם כתובים על ספר דברי הימים. היהדות הפכה, לפתע, לדת לא אטרקטיבית. עד כדי כך לא אטרקטיבית, שכאשר אנטונינוס פיוס אוסר על היהודים (סביבות שנת 160) לקבל גרים, לא מושמעת מחאה על כך, ויחסם של הרבנים, שבעבר היו "חוצים ימים כדי לקרב גר אחד", הופך ל"גרים קשים לישראל כספחת". ובמאה הרביעית, מחליט מיעוט גדול - אם לא רוב - היהודים שהגיע הזמן לשדרוג, והם עוברים אל הנצרות - בדיוק באותו זמן, ראוי לציין, שהנצרות הופכת לדת הקיסרות.

אח"כ באים ימי הביניים, ובהם באמת לא כדאי לגייר אנשים. זה מביא רק צרות. ומכאן עד ימינו אנו.

בקצרה - היהדות איננה כיום, ולא הייתה במשך מאות בשנים, דת מסיונרית, אבל בתקופת בית המקדש השני, היא הייתה הדת המסיונרית המצליחה ביותר.
רואי השחורות 14349
המאמר הוא מעניין . הבעייה שלי איתו ( ואין לה כל קשר לכוונתו של המחבר בכתיבתו) היא שהוא מצטרף לשורה של פירסומים שניתן לראות
כעת השכם והערב שלמדינה אין יותר סיכוי יותר.שנגזר עלינו להיחרב , שאין לנו עתיד וכו'

כאשר אנשים רואים מבול כזה של הודעות שחורות שאליהם מצטרף כל פוליטיקאי עם נבואות הזעם התורניות וכל בדרן ( אני חושב במיוחד על דודו טופז , אחד האחראים הראשיים להתבהמות חיי התרבות בארץ הזאת , שמקונן על כך בכל ראיון איתו) שמצהיר את אותו הדבר שאין לנו סיכוי ושהכל היה שגיאה אחת גדולה וכו' וכו' . כי אז נוצר הלך רוח כללי שיוודא מעבר לכל ספק שאכן לא יהיה כל סיכוי .
הקץ עדיין לא היגיע . לא של הדמוקרטיה ,לא של ישראל , לא של המזרח התיכון ,לא של העם היהודי , לא של המין האנושי, ולא של כדור הארץ .
ייתכן מאוד כמובן שהקץ הזה יגיע מתי שהוא , אז מה ? במקום לשבת ולקונן על מה שהיה וכבר אי אפשר לשנותו , עדיף להפשיל את השרוולים ולנסות לתקן ולשפר כבר עכשיו את מה שניתן לתקן , . ייתכן שכבר לא ניתן . מצד שני ייתכן שאפשר ורק צריך להתאמץ מאוד , אם הקץ (מסוג כלשהוא ) יגיע אני אלך אליו בהרגשה טובה יותר בידיעה שעשיתי את כל מה שאפשר היה לעשות . .
בכנות : נמאס לי כבר לשמוע את כל חוזי השחורות ונביאי הזעם ,במקום להשקיע את האנרגיה שלכם בקינות , נסו לעשות משהו חיובי של תיקון ובנייה , גם אתם עצמכם תרגישו אז טוב יותר. .
לחיות לנצח 14350
הכרתי פעם בחור שהיה חבר בתנועה ששמה "פיזיקל אימורטליטי" ועיקרה בתפיסה שאם אדם מנהל את חייו בצורה נכונה, אין למעשה שום סיבה שימות אי פעם. אמנם אין בין חברי התנועה אנשים בעלי גיל מופלג באופן יוצא דופן (שיהוו הוכחה לטענה הכל-כך מזמינת גיחוך הזאת) אך עדיין מאמינים רבבות חבריה שיש ממש בתפיסה הנ"ל והם משנים את אורחות חייהם באופנים שונים שכולם מכוונים לכאורה למטרה מוגדרת היטב - לחיות לנצח.

עד שהכרתי את הבחור הייתי משוכנע שמדובר בחבורת תמהונים סהרורית וזניחה. עם זאת, מדובר היה באיש רציני, פיקח ושקול, שממש לא התאים לסטריאוטיפ של חסיד שוטה שיאמין בשטויות. באחת משיחות הסלון שלנו, הוא זרק פתאום את הטיעון הבא: "תראה אסף," הוא אמר לי, "מאז שהצטרפתי לפיזיקל, החיים שלי פשוט יותר טובים. אני אוכל טוב יותר, אני ישן טוב יותר, אני מנהל חיי זוגיות טובים יותר, ואני מכיר המון אנשים נפלאים. כן, אנחנו מאמינים שנחיה לנצח ואתה מאמין שאנחנו לא, אבל גם אם אתה הצודק ואני אמות בעוד עשרים או שלושים שנה, עדיין אחיה את שארית חיי באופן טוב יותר בעליל מאשר הדרך בה חייתי לפני שהצטרפתי לתנועה."

בנקודה הזאת אני פשוט השתתקתי, וזה לא דבר שקורה לי לעתים קרובות. לא שהטיעון היה מספיק חזק להביא אותי בפועל למפגשי הפיזיקל אימורטליטי, וגם אין לי שום כוונה לסנגר על עמדתם בנושא חיי הנצח או בכלל להביע עליה דיעה, אבל הרציונל מאחורי הטענה שלו (וכנראה גם שלך) הוא מה שלקחתי לעצמי מהשיחה ההיא: עדיף שנחיה את חיי היום-יום שלנו כאילו שאנו יודעים - בוודאות - שהעתיד יהיה טוב יותר. גם אם בדיעבד יסתבר לנו שטעינו, עדיין נדע בהכרח שניהלנו את חיינו בצורה בריאה יותר ונכונה יותר מכל אלטרנטיבה לפיה מהות החיים בהווה היא המתנה והתכוננות תמידית לקראת אסון אפוקליפטי בלתי-נמנע.
לחיות לנצח 14353
אני מסכים לחלוטין עם הפרשנות שלך.
וזאת גם אחת הסיבות העיקריות מדוע הנצרות הקתולית, ששמה דגש על הצורך לחיות את חיי היום יום בלי לחכות לקץ , גברה תמיד על הכתות האפוקליפטיות והגנוסטיות השונות שתמיד ניבאו שהנה הנה סוף העולם עומד בפינה וחורבן האנושות כבר מגיע.
כפי שהבינו הזרמים הדומיננטיים בדתות הגדולות כבר לפני אלפי שנים התפיסה הזאת של פסימיזם אפוקליפטי רק מביאה לחורבן עצמי .
. שים לב מיהם האנשים שמדברים תמיד על בוא המשיח והאפוקליפסה . אלה הם האלמנטים ההרסניים והמטורפים של החברה , אלה שהאלמנטים הבריאים והרציונליים יותר צריכים תמיד לנקות אחריהם את ההריסות
ואגב האם כת הפיסיקאל אימרמוטאליטי עדיין קיימת ?
לחיות לנצח 14372
בתשובה לשאלתך לגבי קיום הכת - אין לי מושג. השיחה שתיארתי התקיימה לפני כשמונה שנים. חודשים ספורים לאחר מכן עבר אותו בחור לגור בחווה המרכזית של התנועה בארה''ב (בפנסילווניה או אולי אריזונה, אני כבר לא זוכר) ומאז ניתק הקשר בינינו. אני מניח, עם זאת, שבאינטרנט יש טונות של חומר בנושא.
למות לנצח 14361
מר עמית היקר,

מזלך שחברך משתייך לתנועת ניו-אייג' קיקיונית, ולא לקבוצת מחזירים בתשובה מקצוענית, היות ואם באמת עמדת נפעם לנוכח טיעוני ידידך בדבר הדברים ה'טובים' (מה זה?) הקורים לו, הרי כיצד היית מגיב לעסקת חבילה הכוללת 'טוב אלוהי' בעולם הזה ובעולם הבא?

עצתי לך - אל תשתתק אף פעם, ואל תחפש את הראציונאל בערכים.

בברכה

א. מאן
למות לנצח 14373
ידידי מר מאן,

נשגב מבינתי כיצד על בסיס תיאור נקודתי של שיחה אחת בתוך מכלול של אירועים שלא היית שותף להם, מצאת לנכון לשפוט את התנהגותי דאז, לקבוע - בהתנשאות שמקורה לא ברור - שהסיבה שאינני חבר בכת מסוג שתואר למעלה היא "מזלי" (ולא, נניח, תוצאה של אישיותי המורכבת שכאמור אינך מכיר), ולהשיא לי עצות. במהלך חיי היו לי חברים רבים שעברו לנגד עיני שינויים רדיקליים באורחות חייהם כתוצאה מהצטרפותם לכת, חזרה בתשובה, או סתם סדנת "שיפור אישיות" כזו או אחרת. עם זאת אני עצמי לא בחרתי ללכת בעקבותיהם גם אם משמעות הדבר במקרים מסוימים היתה ניתוק מוחלט של הקשר בינינו.

כך או כך, אני לא הייתי נושא הסיפור ואין לי רצון להפוך לכזה גם עכשיו. המסר שלי עוסק בשתי תפיסות עולם שביטוי להן ניתן למצוא גם בפוליטיקה הישראלית. זו מתחלקת, אם תרצה, למחנה של שוטים ונאיבים שיאמין בריאליזם של הסכם שלום בר-קיימא בין שני העמים גם לנגד גל הגופות ההולך וגדל, מול מחנה של מטורפים ועובדי אלילים שמקדשים את האדמה ושמוות על החרב נתפס אצלם כפסגת החיים. כל צד רשאי להמשיך ולנסות לשכנע את הצד השני בצדקת דרכו ad nauseum, אך בסופו של היום, אם נסלק לרגע את האמונה, נישאר עם שתי צורות לנהל את חיי ההווה: האחת, זו של הימין הפוליטי, מכתיבה בעיקר את מילוי שקי החול, רענון המקלטים וניקוי הנשק, בעוד זו של השמאל מעדיפה את מאמצי ההידברות גם אם הצד השני רק יורק בפרצופך. התחושה שלי היא שהדרך השניה עדיפה עשרות מונים על הראשונה, שכן גם אם המדינה הזאת אכן נידונה לחורבן וכליה, אני מעדיף לבלות את הזמן שנותר בעשייה למען עתיד נורמלי שלעולם לא יגיע מאשר בהתכוננות אובססיבית לקראת אסון בלתי נמנע.

שלך,
אסף עמית
יריות ומטעני חבלה אינם יריקות 14375
אסף,

ראשית 3 התנצלויות: א. תגובתי אינה נוגעת לנושא המאמר. ב. נוגעת רק במשפט אחד ממכלול דבריך. ג. דברי הבאים נאמרו באייל בגירסה זו או אחרת לפחות חמש פעמים.

אתה כותב: "(הגישה) של השמאל מעדיפה את מאמצי ההידברות גם אם הצד השני רק יורק בפרצופך".
אני שייך לשמאל כביכול אבל לא ביריקות עסקינן אלא במטעני חבלה באוטובוסים, בפיגועי ירי ויריות על אוכלוסייה אזרחית. כנראה שחלק נכבד ממחנה השמאל, ואתה בתוכו, לא קלט שהשתנה דבר מה מהותי עם פרוץ "אנתיפדת אל-אקצה" (וגם השם מטעה). פקח עיניים, לא יורקים עלינו אלא יורים עלינו.

ועוד הערה, שאלת שני המחנות, ימין ושמאל, מורכבת ביותר. חשוב, למשל, במונחים של שני קטבים מסוג קצת שונה: תומכי הגלובליזציה מול מתנגדיה.
המפלגות החרדיות הן מתנגדות גלובליזיה במובהק אולם מפלגות הליכוד וישראל בעלייה לוקות בסכיזופרניה בעניין זה. כלומר, לא כל הימין עובד אלילים מקדש אדמה, כפי שיכול להשתמע מתאורך, חלקו אתאיסטי למהדרין אלא שהוא מאמין בתפיסת "קיר הברזל" כריאל- פוליטיק.
יריות ומטעני חבלה אינם יריקות 14378
מסתבר שבאייל לא משנה מה נושא המאמר, בסופו של דבר הדיון שיתפתח בעקבותיו יהיה תמיד על אותו נושא. :-)

אז טוב, לעניין. אני לא מוצא בדבריך שום סתירה או טיעון נגד לטענה שניסיתי להביע. כאשר תיארתי את אותה "יריקה בפרצופנו", התייחסתי לעמדת הפלסטינאים במשא ומתן המדיני ולא על הפיגועים ומעשי האלימות מצידם. כשמאלן לא מהיום, אינני שותף לראייה החד-צדדית הנהוגה במקומותנו לפיה הצד הישראלי משדר רק מסרים של שלום ואחווה בעוד הצד השני רק יורה. בראייתו של פלסטינאי ממוצע, שחי כבר עשרות שנים בסביבה עתירת חיילים ומתנחלים עוינים, לא הפלסטינאים הם אלה שהציתו את האש. בראייתם, שקשה לשפוט עד שנהיה אנחנו במקומם, הפיגועים הם הצעד היחיד שהצליח לזעזע באופן אפקטיבי את מורל אזרחי ישראל ולכן הם נתפסים כמעשי גבורה ושחרור ולא כאלימות חד-צדדית מול מדינה שוחרת שלום. התקשורת הישראלית, מצידה, מציגה ראייה הפוכה כאילו פיגועי הטרור הם רעם ביום בהיר ואינם תוצאה צפויה של כל כיבוש שנמשך עשרות שנים. האמת שלי היא אי שם באמצע, ואינה מפרידה קטגורית בין "הפעולות הצבאיות" שלנו לבין "הפיגועים המרושעים" שלהם. גם אלה וגם אלה הם מעשים נפשעים המופנים כנגד אוכלוסיה אזרחית, והצגת הדברים באופן מעוות וחד-צדדי אינה תורמת דבר להפסקת מעגל האלימות.

ואף על פי כן ולמרות הכל, ובמיוחד לאור זה ששני הצדדים נאחזים בכוח בעמדותיהם ומסרבים להביט על המציאות בראייתו של האחר, אני מעדיף להמשיך בנאיביות קדימה במאמצי ההידברות גם כשהפגזים שורקים ברקע, על פני האלטרנטיבה של היכנעות ליצר הנקמה ונקיטת פעולות שתוצאתם היא בהכרח הסלמת המצב והרחקת השלום המיוחל עוד יותר. גם אם יעמוד מולי חוזה עתידות מדופלם שישכנע אותי באמת ובתמים שלעולם לא יהיה פה שלום אמיתי, אמשיך לאחוז בעמדתי זו, שכן, וזו היתה כל הפואנטה שלי, השאיפה לשלום איננה רק אסטרטגיה ארוכת-טווח ואינה רק אמונה, היא גם דרך חיים יומיומית שאני לא מוכן להחליף בחיים שעיקרם צחצוח חרבות לקראת מלחמת גוג ומגוג.
נוקדנות לנצח 14422
אני מסכים עם העדפתך בהינתן שתי הברירות דנן, אך כמובן שהן לאו דווקא שני הקטבים של דיכוטומיה.

ובכובע הנוקדן שלי, אציין כי הביטוי הלאטיני נכתב כך: ad nauseam, ולא כפי שכתבת. צורה זו היא צורת המושא הישיר, המתאימה לביטוי. הצורה בה השתמשת היא צורת סמיכות. הטעות נפוצה מאוד (גם בפרסומים אקדמיים, למרבה הצער), ועל-כן אני מעיר על כך, להשכלת קוראי האייל. (למדו לאטינית בהמוניכם!)
הגיגים 14409
ראשית, אני חייב להעיר על כמה אי-דיוקים מציקים. לדת היהודית בעייה עם המדע בדיוק כמו לנצרות. ראה הפרסומת של פפסי בזמנו (אבולוציה...) ועוד כהנה וכהנה. יותר מרגיזה הקביעה שאיש הדת "הפסיד" לחילוני במערב. הלוואי. הדת בארה"ב חזקה ביותר.

לעצם המאמר, עם כל הכבוד, לדבר על מותו של עם, נראה לי לא רציני ביותר. לא ברור לי מה מהמאמר משקף את דעת הכותב ומה את דעת הפרופ' אך בכל זאת, מי זה העם היהודי ה"גוסס" לטענת פרופ' עילם? האם הוא גוסס יותר או פחות מהעם הארמני? מדוע שקבוצה אתנית ששרדה את אביב העמים ללא מדינה לא תשרוד את מה שנראה כ"אביב התאגידים"?
נניח שהמדינה היהודית תהפוך לחילונית לחלוטין, האם בכך יבחרו מיליוני היהודים המאמינים להתנער מדתם?
האם מיליוני האנשים הרואים עצמם חלק מהעם היהודי משייכים את ראייתם זו באמת למעמד הדת במדינת ישראל?
ולהשמדת מדינת ישראל, מדובר בשאלה של נבואה פוליטית, ומבחינתי גם בשאלה מוסרית. קשה לי לראות היום מדינות נעלמות. מדינות צצות לאחרונה כפטריות אחרי הגשם, בלתי אפשרי, פוליטית, למחוק מדינה, אפילו לא מדינה בפוטנציה (פלשתין).
מבחינה מוסרית, אפשר לומר שאם מדינת ישראל תהפוך למדינה טוטליטרית שמפעילה חוליות חיסול נגד מנהיגים אזרחיים של אויבייה, ומרעיבה אזרחים שנמצאים תחת שיפוטה ומבקשים להשתחרר משלטונה הצבאי, היא השמידה את עצמה והפכה למדינה אחרת, אולי באותו שם, אבל בהחלט לא באותו תוכן.

אדם נשאר אדם.
הגיגים - הערה קטנה לסדר 14414
גם אם נניח שבתהליך הסגר והכתר קיימות תופעות של רעב המוני וכולך זעם וטינה, עדיין יש צורך לדייק בעובדות. ישראל אינה מרעיבה את אזרחיה ''שנמצאים תחת שיפוטה'', ואני מניח שהתכוונת שהיא מרעיבה בני-אדם, אזרחי הרשות הפלסטינית. דווקא אלה שנמצאים במצור הם אלה שכבר השתחררו רשמית מעולה של ישראל, גם אם עדיין הם לא קיבלו הכרה בין-לאומית של היותם אזרחי מדינה ולא רשות במעמד ביניים. לא ברור לי מדוע מדינה חייבת להיחשב ''טוטאליטארית'' על-מנת לחסל תושבי מדינה אחרת. גם דמוקרטיות יכולות לכך וניתן לראות בזה הזניי הפוליטית או מוסרית, אך בטוח שאין סיבה להשתמש במילים פלצניות כשאין לכך צורך.
הגיגים - הערה קטנה לסדר 14416
1. אכן, לכן לא כתבתי "אזרחיה" אלא אזרחים (וגם אם "רק" בני אדם, זה פחות גרוע?)

2. מדינת ישראל הופכת למדינה טוטלרית בלי קשר. את התהליך הזה אי אפשר לתאר בתגובה, אבל תחשוב על השפעת הדרגים הצבאיים על דעת הקהל, מקבלי ההחלטות, והתקשורת. תחשוב על ההבדלים האמיתיים בין ברק לשרון, ועל העובדה ששניהם למעשה הצהירו שבכוונתם לצרף את הצד המפסיד לממשלת אחדות - מה שאומר שאין באמת בחירה.
הגיגים - הערה קטנה לסדר 14424
זה שאין בחירה לא הופך את המדינה לטוטאליטרית. זה הופך אותה, במקרה הגרוע, לאוטוקרטית.
הגיגים 14421
תרשה לי להיעזר בתגובתך לחידוד מספר נקודות:
א. הפרסומת של פפסי - דוגמא טיפוסית להשאלה של תכנים "מסורתיים" הזרים ליהדות דווקא מצד האורתודוכסיה. ע"פ התורה מוצא האדם אינו מהקוף, מה שאינו מפריע ליהודים אדוקים לעסוק בביולוגיה. ניגוד-לכאורה חריף יותר הוא בין הטענה המקראית כי בריאת העולם התרחשה לפני 5761 שנים, לבין הראיות האסטרופיסיקליות המוצקות. ובכ"ז ישנם יהודים שומרי תורה ומצוות העוסקים באסטרופיסיקה, למשל פרופ' אורי עמוס, מהפיסיקאים המובילים בארץ (יחסות כללית היא התמחותו, ואידך זיל גמור).
ב. נסיגת הדת בעולם - זו טענה אתיאיסטית מוכרת שאני איני אלא מצטט. את העובדה שהציבור לא מציית לטענה וממשיך להימשך לכנסיות הם מייחסים לתחושות פסיכולוגיות שהנצרות מעניקה למאמיניה, בבחינת אופיום להמונים.
ג. לגבי ההבדל בין קיומו הרעיוני (ממטי מלשון meme אם כבר הזכרנו) של העם, לבין קיומם הגשמי של האנשים הנמנים עליו, הרי זו נקודה שחזרתי עליה במאמר מספר פעמים, וצר לי אם היא עדיין ערטילאית. עילם טוען שהדת היהודית כישות רעיונית סופה להיעלם, כשהעם היהודי יהפוך להיות עם (אומה) ישראלי במהותו. למה בדיוק? מוטב שתקרא את ספרו ולא תסתפק בפרשנותי המוטה, מבלי להיתמם, לדבריו. עבדך הנאמן טוען שזה לא יקרה, גם אם בנקודת זמן מסוימת תחדל מדינת ישראל להיות מדינת העם היהודי, התפתחות פוליטית שאני לא מוכן להתנבא לגביה. לעומת זאת אינני יכול לשלול את טענותיו של עילם כי האילוצים שמציבה הדת היהודית למדינת העם היהודי סופם שיביאו להשמדתה של זו האחרונה. השמדה - במובן המוכר של תבוסה במלחמת קיום, כמו קרתגו, קונסטנטינופול ופולין. מה יעלה בגורל האנשים? אין לדעת, אך עתיד העם מובטח. ד. "בלתי אפשרי, פוליטית, למחוק מדינה, אפילו לא מדינה בפוטנציה (פלשתין)." - בהיסטוריה נמחקו מדינות. אם אתה טוען שהימים האלה חלפו, תצטרך לבסס טענתך - למה דווקא בעידן התאגידים המדינות יהפכו נצחיות.
ה. זוועות הכיבוש כמוהן כמעורבות בלבנון בזמנו, וכמוהן כנסיון הגיור לפי חרב של האדומים או הדיל של שאול עם אגג העמלקי - כולם נסיונות פרגמטיים, אכזריים, ובסופ"ד כושלים, להיחלץ מן המלכוד המתואר. תמיד יש מי שחושב שע"י התעלמות עוד יותר חריפה מהמוסר נצא מהמלכוד ונשרוד, ותמיד יבוא בסופ"ד אדם כמו אורי לובראני ויודה שנכשלנו בלהיות שטנים.

לקריאה נוספת:
על קיביה - ישעיהו ליבוביץ ז"ל, יהדות עם יהודי ומדינת ישראל

תחת אש צולבת - יואל בן נון

המאמר הראשון לחידוד הפרובלמטיקה שבקיום
המדינה מבחינת העם היהודי. המאמר השני כדוגמא מאלפת לאופן בו רב מן הימין קורא בשפה "ימנית" להתנער משליטה באוכלוסיה הערבית, במחיר ויתור על שטחי א"י.
הגיגים 14491
בהתאם למאמרך, אכן לא ברור כי דווקא בעידן התאגידים ייפסק התהליך של הימחקות מדינות מן המפה. אולם ניתן להבחין בתהליך של מדינות המתאחדות בינהן (האיחוד האירופי, על אף היותו איחוד כלכלי בלבד בשלביו הראשונים, מתקדם לקראת איחוד המפה האירופית לגוש מדיני אחד בעתיד הלא רחוק, ומהווה דוגמא לאיחוד מדיני הצפוי בעולם) ובכך "נעלמות" להן מדינות.
יותר מסביר כי מדינת ישראל תיעלם גם היא באחד הימים ממפת העולם, מפני שתנאי ההתחלה שלה היו "מסובכים" בלשון המעטה. העובדה שלמעלה מחמישים שנה המדינה קיימת למרות סכנות ההשמדה בהן עמדה, אינה מעמידה כעובדה מוגמרת את עצם קיומה בעוד בעוד שבוע או חמש שנים.
אך פה נשאלת השאלה, מדוע חשוב שמדינת ישראל אכן תהיה קיימת? האם בעידן שבו רוב אזרחיה אינם חשים זיקה ליהדות, אכן חשוב שלתושבים היהודיים תהיה מדינה "שלהם", או שמא יוכלו להסתדר בנקל תחת כל שלטון שיכונן פה?
החשש כי במקרה של שלטון ערבי מוסלמי בארץ, יוביל בוודאות להכחדת היהודים ועם כך היהדות אינו מבוסס. כפי שיהודים חיים בשלום במדינות ערב, ייתכן כי שלטון זר בארץ ישראל לא יכחיד את היהדות, אלא דווקא יקרב את האיסלאם אל המערב.
להערכתי תסריט זה אינו אהוד במיוחד בקרב הקוראים, אך ייתכן כי כמו תהליכים אחרים שארכו שנים, גם תסריט זה יתממש בשלבים קטנים ובשקט.
הגיגים 14492
האפשרות שאתה מתאר, של הפיכתה בהדרגה של החברה הישראלית-יהודית לחברה בעלת מאפיינים ערביים-מזרחיים, נשמע בלתי-סביר בעליל: לחברה הישראלית מאפיינים מערביים-דמוקרטיים רבים (בניגוד, נאמר, לקהילה יהודית במדינה מוסלמית כיום), וככל הידוע לי - קיימים תהליכים של "התמערבות" (דהיינו הפיכת חברות ל"מערביות" יותר) במאות האחרונות, אך אין תהליכי "התמזרחות" או "התערבות" (אם כי הדוגמא של איראן שלאחר השאח היא מעניינת, אבל אינני חושב שהיא דומה).
הגיגים 14498
I think that the statement regarding the possibility of that the European movement may turn form an economic to a political and eventually national unit is not feasible. Cultural diversity is a social necessity – to define oneself, there has to be an "other" that is used as a foil and a backdrop. There is a great sense of "otherness" that different Europeans feel towards each other, something that will not go away in the course of few decades or even several generations. As far as the survival of Israel itself goes, while there are no guarantees that it will not go away in some kind of military conflagration, I do not see the possibility of voluntarily assuming an Arab hegemony or undergoing a gradual process of being assimilated into the predominant Arab cultural surrounding. That would be conceivable if an initial cultural affinity existed to begin with. As things stand, the cultural origins of Israel and its Arab neighbors are markedly different. The last 52 years have not contributed towards a fusing of the two peoples either...
הגיגים 14521
מדוע שאירופה לא תהפוך לפדרציה, בה כל מדינה תוכל לשמור על עצמאות תרבותית ואף חוקית, אך יאוחדו כיחידה פוליטית-כלכלית אחת, בדומה לארה"ב? כבר כיום מתפתחת תודעה אירופאית מסויימת (אירופה מול אמריקה, לדוגמא, כשני כוחות תרבותיים מובילים). אין כל סיבה שההבדלים הקיימים ימנעו שיתוף פעולה נרחב גם בתחום הפוליטי.
דמוקרטיה ודת 14496
בהקשר לכך ,מעניין לראות מה שכתב לפני למעלה מ 150 שנה אלכסיס דה-טוקוויל על נטייתם של דמוקרטיות שלא להסתפק בעובדה שכביכול אין יותר בעולם מאשר הבריאה והבורא.

מכיוון שדמוקרטיה, כתב דה-טוקוויל, היא המשווה הגדולה וכל אינדיבידואל נהייה זהה יותר לזולתו ובכך חלש וחסר משמעות
יותר. הפרט נעלם לטובת קבוצות הומוגניות יותר של אנשים ועקב כך
האדם נוטה לתפוס יותר מכלול של אובייקטים נפרדים בבת אחת, והסבר
כולל של כל התופעות מתאים לאדם הדמוקרטי אף על פי שהסבר כזה
יהרוס את האינדיבידואליות.

דה-טוקוויל כותב שהסבר כולל שכזה שיכול לפתות את האדם הדמוקרטי
הוא הפנתאיזם, היינו נטישת ההסבר הדתי, שעליו הוא ממליץ כתרופת
נגד.
דמוקרטיה ודת 14518
האם הכוונה לתפיסת עולם שבה השינויים המשמעותיים בעולם מתרחשים על ידי קולקטיבים ולא על ידי יחידים?
דמוקרטיה ודת 14532
עד כמה שאני מבין את דה-טוקוויל, החברה הדמוקרטית בחתירתה
לשיוויון מטשטשת את ההבדלים בין אדם לאדם.
למרות שהוא דיבר על הקטנת החשיבות האישית כנגד
ההסתכלות של החברה על קבוצות אנשים ולא אזרחים בודדים, דבר
הגורם להמעטת חשיבותו של האינדיבידואל, אוסיף שאופי החיים
המודרניים עם השלטון הכמעט טוטליטרי של אמצעי התקשורת והחברות
והגופים הפוליטיים השולטים בהם ,עם השעבוד הכמעט בלתי נמנע
למרוץ לפרנסה אצל גופים גדלים והולכים, דבר המקטין עוד יותר
את חשיבות האזרח הקטן, לפחות בעיני הגופים שקיומם הכלכלי/פוליטי
תלוי במניפולציה של אותו אדם.

אותו אדם מתרגל לחשוב ולחפש פתרונות על כוללים כמו שהדמוקרטיה
אמורה לתת כביכול מענה כולל כל .אך מערכת פתרונות כזו שוב נוגדת
ומחבלת בעצם האינדיבידום תוך סימום המחשבה.

המערכה כנגד סיסטמות עונות-כל, פנתאיזם לפי דה-טוקוויל או
דת לפי אחרים היא חלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה, בריחה מהדת אל תחליף
מסוכן אחר. מכאן הפחד של היהדות האורתודוכסית על איבוד
השליטה על ההיסטוריה של ציבור האנשים המחשיב עצמו כיהודים
והקושי הבלתי אפשרי מצדה לדמיין סיטואציה עתידית שבה פשוט
אין יותר יהודים הילכתיים.
דמוקרטיה ודת 14548
אם כן, מדובר על שני סוגי קולקטיביזם בחשיבה:

האחד, עליו שאלתי למעלה, מתייחס להסתכלות על תהליכים בעולם במונחים של פעולות של ציבורים ולא של יחידים הטרוגניים או יוצאי דופן.

השני, שטוען שהכל קשור להכל ואי אפשר לפרק את המציאות למערכות נפרדות - כגון כלכלה, דמוקרטיה, אמנות - ולבחון כל אחת לחוד.

האם לכך הכוונה?
הרהור משני 14549
אם אני מבין אותך נכון, המחשבה על פתרונות חובקי כל משמעה שיש פתרון אחד שיהיה טוב לכולם, כמו הדמוקרטיה. כיון שהיום כולם חושבים שהם חכמים מספיק כדי לבחור את דרכם בעצמם, הם לא מוצאים בדת הממוסדת את הגמישות והיכולת להתאמה אישית. הדת היא לא מספיק הטרוגנית כדי לספק את צרכיהם של אנשים שמרגישים מאד שונים זה מזה.

אם מקבלים את נקודת ההשקפה הזו, דהיינו שאי אפשר שאדם אחד יתכנן מערכת שלטון או מערכת מוסר עבור אדם אחר, איך בכל זאת ניתן לייצר ביחד מערכת חברתית טובה?
הרהור משני 14585
דה-טוקוויל התבסס על מסעו באמריקה ועל נסיונו
מהשלטון הצרפתי ,והסתמך גם על כתבי מונטסקייה שבחן
את התמורות הפוליטיות-חברתיות בצרפת .

אני חושב שהאבחנות שהבאתי מתיחסות יותר לאופי התחברה
הדמוקרטית בפנימיותה מאשר לתיאוריה של השיטה.

הדמוקרטיה על פיו היא היתאגדות שקושרת אנשים דרך
רציונל חברתי-כלכלי-רווחתי ונוגד את הקשר הישן שהתבסס
על שבטיות הסטורית, ואם תרצה דתית. ההתאגדות הזו מרופפת
את קשרי הגזע והאומה ומחזקת את האוניברסליות .
הכח המוסרי של החברה הזו לא בא מגורם חיצוני או מה שמונסקייה
קרא לו וירטו=המידה הטובה, אלא מהאינטרס של הפרט לא להפר את
זכותו של האחר.

החברה הדמוקרטית מאששת את עצמה על ידי הרוב, הריבון, ולא דרך
גורם חיצוני אחר .אתה רואה את ההקשר למצב היהדות בחברה דמוקרטית?

כל הפרטים בחברה דמוקרטית מתגמדים מכח השיויון הכללי, המדינה ככל מתעצמת, ותמונת הפרט נעלמת בתמונת ההמון .לכן אנשים נוטים לקבל הסברים כוללים, כי כך התרגלו בחברה שכל אחד דומה לשני. כאן דם הסכנה שהתממשה בימינו של השתלטות כוחות כלכליים ופוליטיים (יש הבדל?) על המניפולציה של דעת הקהל בגלל שהרוב הדמוקרטי קיבל למעשה על עצמו לספק לפרטים תשובות ודעות מוכנות. לא צריך לחשוב לבד .פן נוסף של סכנה לממסד הדתי.

הוא גם הראה מדוע הממסד הדתי הצליח להתקיים באמריקה. משום הצורך הבילתי נמנע להסבר דוגמתי וזה הדתית לא ניתן לנטוש אך אמונה חופשית לא מאפשרת חופש פוליטי, ולהפך .הממסד הדתי משחק לפי חוקי הדמוקרטיה אך לא משתתף בפוליטיקה, רוצים להשפיע על האזרחים אך לא מוציאים עצמם מהכלל ולכן דעת הקהל שהיא היא הריבונית לא עוינת להם.

בקיצור, ממש לקוח מהמצע של מרצ. אלן דרשוביץ, פרופסור למשפט מהרוורד שזכור כאחד מעורכי דינו של או ג'י סימפסון, אמר בדיון בנושא דת ומדינה שאין לא שום דבר כנגד מי שמאמין אך הוא לא רוצה לשלם עבור הדעות הקדומות, חוסר הסובלנות והצביעות שלהם.
אופס...פסקה לפני אחרונה 14587
הוא גם הראה מדוע הממסד הדתי הצליח להתקיים באמריקה .משום הצורך
הבילתי נמנע להסבר דוגמתי והדת היא הדוגמה שאנשים תמיד יחפשו ולכן תמיד תתקיים.

אך אמונה חופשית לא מאפשרת חופש פוליטי, ולהפך.

הממסד הדתי משחק לפי חוקי הדמוקרטיה אך לא משתתף בפוליטיקה, מנסה להשפיע על האזרחים אך לא מוציא את עצמו מהכלל ולכן דעת הקהל שהיא היא הריבונית לא עוינת להם.
דמוקרטיה ודת 14560
אני חושב שלפני דה-טקוויל היתה מציאות שונה משל היום. מציאות דמוקרטית שונה.
בנוסף, לא עמדו לפניו כל הנתונים הקיימים היום, על הגוונים השונים של בני האנוש.
החברה האמריקאית היא בעלת חינוך לעצמאות. יש דגש חזק על האני העצמאי. אתה יכול להשיג כל דבר - ובידך הדבר. הניצחון הוא ערך.
האנתרופולוג קולין טרנבול כתב :
"אפילו רוח הצוות, שכולם מדברים בשבחה (במגרשי האתלטיקה של בתי הספר. א.ש.) אינה אלא צורה מוגבלת של שיתוף פעולה שכל תכליתו 'לדפוק' מספר גדול יותר של אנשים בדרך יעילה יותר".
החינוך הדמוקרטי-קפיטליסטי אפילו לא מתיימר לדבר על שיוויון.
המעטת חשיבות האינדיבידואל דווקא קיימת בחברות שקיים בהם חקלאות לצריכה עצמית, שבהם יש כמה יחידות של בעל-אשה-ילדים במשק אחד. יש חינוך לתלות כדי שחברי הקבוצה יקבלו את מרות הקבוצה. נעשה על ידי ענישה ותמיכה גם יחד.
(תמיכה - פינוק מופרז, הנקה עד גיל מאוחר וכו)
14570
אין לך שיעורים באנליטית?
מנתח יפה את הספר אבל עיין משמיט 14768
הרבה תאמת קצת לא ברור לי איך הוא מגיע למסקנות
שלו הוא מביא את טיעוניו של עילם וכאילו מצדיק אותם
ואז איכשהוא מבלי ממש להסביר מגיע למסקנות הפוכות.

מה שכן הוא מתעלם מכמה נקודות מאוד חשובות
בראש ובראשונה חוסר יכולתה של היהדות להתחדש.
זה מה שמגביל את היהדות וזה למה היא תיעלם ולא
המדינה.
עוד טוען עילם שהתרבות היהודית ציונית מודרנית היא
תרבות חזקה וחזקה יותר מכל תרבות אחרת לכן עילם לא מפחד
מסיפוח עמים משום שהוא בטוח שתוצאה של מלחמת התרבות העתידית.
צריך לשים לב מיהוא היהודי הלוחם? הרי זה הוא היהודי
המודרני הציוני ולא זה המנסה להיתפס לדברים שעבר זמנם.

כותב המאמר מסכים שיש ניגוד עקרוני בין המדינה
לבין היהדות העתיקה אך לא ממש מסביר איך הוא מגיע למסקנות
הפוכות. כנראה משום שמודע לכך שטיעוניו הם שלילה לא
מוצלחת של טיעוניו הרהוטים של עילם.

s22dryices33

ברשותך אעבור לגוף ראשון 14778
אודה ואתוודה שלא קראתי את הספר (העותק בספריה הושאל) והסתמכתי בלעדית על זכרונותי מן ההרצאה. ברוח האופנה החדשה אומר שהשורות האחרונות במאמר בהן התנערתי מכל כוונה לייצג נאמנה את משנתו של עילם, הושמטו בתיאום איתי במהלך העריכה.
אז יאללה, תרים את הכפפה ותאמר למה היהדות אינה יכולה להתחדש. מוסכם עלי שהפסיקה ההלכתית קופאת על שמריה בעת האחרונה, אך בוא תסביר למה זה קורה, וחשוב יותר - למה אין ליהדות מנוס מכך.
באותה הזדמנות תרים את הכפפה השניה ותאמר למה התרבות הציונית המודרנית היא חזקה יותר מכל תרבות אחרת. זה טיעון שאני לא זוכר שעילם העלה, ונשמע לי מופרך לחלוטין, שהרי תרבות חילונית היא משהו שליהודי אין בו כל עדיפות על כל בן עם אחר למיטב הבנתי.
מאין הגעתי למסקנות ההפוכות? לכך מוקדש חלק ניכר מהמאמר לעיל. בקצרה, הציוני ה"חילוני" הוא המתאמץ להמציא לעצמו זהות יש מאין, על-סמך השאלות קלוקלות מן העולם הנוצרי. לעומתו היהודי המאמין אינו מצוי בעימות עם העולם המודרני, ולכן "זמנו לא עבר" ואינו יכול לעבור, על כל ההשלכות החיוביות והשליליות הנובעות מכך.
קרא את המאמר וציין היכן ההסבר שלי אינו ממשי, ואשמח לנסות ולהבהיר. אני מתחייב בפניך שלא ניסיתי לטשטש עקבות מול טיעוניו המעניינים של עילם שמחלקם אני מסתייג.
במידה ותגובתך תתפח למימדים של מאמר-תגובה, אני משוכנע שדובי ישמח לפרסמו. ואני אשמח לקרוא.
העם היהודי מול העם הפלשתינאי והאומה האיסלאמית 562766
שאלה: האם ניתן לאפיין את ספרי הלימוד החדשים כטכסטים רב תרבותיים? נמק והסבר.
ספר לעיון: "אטוס לאומי לעומת חינוך רב תרבותי: הספרים החדשים ללימוד היסטוריה בישראל. מאת מאג'ד אל-חאג'.
התשובה חיובית. נימוק והסבר חופשי.

מדינת ישראל המתיימרת להיות "המדינה היהודית" צריכה להכיר בהיסטוריה שלה ובמקורותיה. היהודים נקראו בעבר בני ישראל בשתי התרבויות העיקריות במדינת ישראל: יהדות ואיסלאם.
הקונפליקט והסכסוך בא מנטיות ממקור התרבות האנושית כולה, וההסבר הוא פשוט: כל התרבויות מקורם תרבות אחת כלל עולמית אשר היא דפוסו של עולם והתפתחותו.
סכסוכים ישראלים-פלשתינאים למשל, היו צריכים להניע את תחום ותוכנית הלימודים לכיוון המקוריות והשלום, ונתחיל במונותיאיזם- תרבות המתבוססת באמונה וביישות נעלמת המניעה את העולם, לכיוון אשר נגדיר כאן שפיות, ואשר נקראת כאמור האל.

נושא השלום וכמו כן נושא המלחמה צריכים לייחד את העמים ולא להפרידם, ונתחיל בנושא המלחמה במקורות:

1) העם היהודי מול העם הפלשתינאי והאומה האיסלאמית.

א) ערך שם הביטוי "יהודי" נמצא כתוב בפעם הראשונה במגילת אסתר (תנ"ך), המבארת סיפור נדודי האומה היהודית בארץ פרס-איראן. ביטוי זה מקורו משבט וממלכות יהודה, אשר גורשו לאחרי פילוג האומה ומשם לגירושה ההמוני הראשון מארץ ישראל.

אפשר לקרות אותו, למרבית הפליאה, בשם המוגדר גלותי ולא קשור למדינת ישראל, אשר מקושרת בדר"כ למושג השחרור מעבדות לחרות.

הערך המשותף לישראלים ולפלשתינאים בנוגע למקורות ייצוק "העם היהודי" הוא אכן השם והמושג הנקרא בני ישראל.
אותם בני ישראל, אשר נצטוו בכניסתם לארץ כנען להשמיד במפורש את "שבעת העממין" המוגדרים כופרים ועובדי אלילים, בשל יכולתם להסית ולהדיח את המאמינים באל אחד.
(רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות פרק ה. סעיף ד) " מצוות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר "החרם תחרימם" (דברים,כ,י"ז) וכל שבא לידו אחד מהן, ולא הרגו- הרי זה עובר בלא תעשה, [פירוש עובר על ציווי] שנאמר, "לא תחייה כל נשמה" (דברים כ, ט"ז)

נושא זה נקרא מלחמת קודש המוכרזת נגד הכופרים ונמצא משותף לשני הדתות, הדבר מהווה נקודת מפנה דרמטית וחד משמעית למעורבות הפוליטיקה, ההסברה התעמולה והדמוניזציה של הצד השני המוצגת ברמז ובגלוי בספרי ההיסטוריה הציונים והפלשתינאים. וכל זה למה? ההסבר פשוט:

ב) הג'יהאד קדם לכניסה ולכיבוש הארץ, הן של היהודים-ציונים הן של הפלשתינאים, הוא עיקר הסכסוך והוא מהווה דווקא מבחינת ההסברתי-חינוכי נקודת חיבור בין שני העמים המפולגים.
הדוגמא הזאת בלבד, מיני רבות, מאפשרת לישראלים לבאר בספרי ההיסטוריה, שלא הייתה מעולם הפרדה בין הדתות המהוות עיקר ומקור תרבות האוכלוסייה העולמית אלא שהדת המונותיאיסטית היתה מאז ומקדם אחת ומיוחדת, ואף המושג עצמו של "היהודי הנודד" יכול בעצמו להפוך כבר ל"המוסלמי הנודד", ונצוטט כאן מקור בדת האיסלאם: (Sunna Sahih Muslim Ch 66) "האיסלאם התחיל כדת מוזרה ובסוף יהפוך לדת מוזרה". [בעיני העם והרודנים] וכל זה למה? מוסבר שם, שהמאמינים עובדי האל באמת [פירוש ללא מטרה רווח חומרי וזמני כלשהו], שוחרי השלום והייחוד יהפכו לנרדפים בזויים ומושפלים ואף יוחזקו לחסרי דעת וטעם, כאמור למשוגעים, דבר זה הוא דומה למושג "נחש" הידוע ביהדות, אשר פירושו -נידוי חרם ושמתא- כאמור כריתה חברתית מהקהילה, כי באיסלאם, אנשים המוגדרים כ -משוגעים, שתיינים, כופרים, ונרקומנים- פטורים מתפילה ואסור להם להתפלל את חמשת התפילות המהוות חיוב דתי למאמינים.

ג) הציוויליזציה מבחינה טכנולוגית-חברתית, פירושה פיתוח תמידי, קיום חומר מדעי-חברתי למטרה היותה פורייה ורבת ענפים המחוברים לגזע ולא לגזענות, אשר סגולתה להביא לסופה ולהכחדתה. חומר אשר מסוגל לייצר מצב מציאותי של ייחודם של כל העמים והתרבויות דרך מציאת מקורם המשותף. חומר למחשבה לכל מחרחרי מלחמה ורודנות שוחרי כבוד פוליטיקה והסברה מושחתת למיניהם.
קיימים כיום אף תוכנות מיחשוב המסוגלות לנתח נתונים ולבצע זאת, דרך מציאת האלמנטים:

א) המשותפים,
ב) והחיוביים

בין שורות היסטוריית העמים. יש דעה אשר הפכה למשל בינלאומי הנלחש בין ה"מחנות" הקיימים בכל המשטרים, כולל המשטר הישראלי, והוא: -כל הפוליטיקאים מושחתים- מערכת צריכה לטפח את בניה ולא לרמוס אותם, תרתי משמע. ללא זה לא ייתכן קיום כל מערכת ומדינה כי אם בהגדות או בדמיון ובכל מקרה יהיה זה זמני וחולף כאשר מבואר בספרי ההיסטוריה למיניהם.
ובכן, דוגמא אחת על ספרי הלימוד של הדור החדש, אשר כנראה עוד לא הופיעו בעולם, דרך ביאור על ספרי ההיסטוריה הכוללים את הענף ישראל-פלשתין, והמחוברת לגזע ולשדה היידע הכולל, הרב גווני והבין תחומי. ספרי הלימוד המהווים חומר פיקודי והדרכתי, ומי ייתן, נקודת מפנה ביציקת מנטליות האזרחים ומנהיגיהם.
יש עוד אפשרויות 602005
נהנתי והתרשמתי ממאמרך לעיל. הרשני להוסיף כמה אפשרויות הנרמזות מדבריך ודברי יגאל עילם אך שלא נתתם דעתכם אליהן.

אך ראשית תיקון קטן שהפתיע גם אותי כששמעתיה - האינדיאנים-ילידים שבארה"ב אינם בהכרח אזרחי ארה"ב. לפחות חלקם (ואין לי נתונים) כלל אינם אזרחים בארה"ב, שטחיהם הם מחוץ לטריטוריה של ארה"ב (לכן יכולים לבסס שם עסקים שאינם חוקיים בחלק ממדינות ארה"ב כמו הימורים).

ועכשיו לניתוח הלאומי-זהותי של מדינת ישראל. מדינה היא אכן כלי (די מפגר) אך "ישראל" הוא רעיון זהותי מקורי. עילם מציג יהדות מול ישראליות, בעוד רוב הדתיים רואים את "העם היהודי" כזהה ל"עם ישראל" - השקפה מושרשת עמוק בתודעה. אך, לפחות מבחינת התנ"ך (שגם הוא גורם במשוואה) היהודים הם שבט (או חבורת שבטים, "דגל ומחנה") מהזהות הישראלית. מהבחינה התנכית ישראל אינה צריכה לרוב יהודי אלא לאוכלוסיה עם זהות ישראלית. יתר על כן, "ישראל" זו אינה דווקא טריטוריאלית ובפוטנציה היא אולי לא מדינה - אבל בהחלט אומה שגם יש לה שליחות אל כל העולם. היהדות אולי אינה מסיונרית, כדבריכם, אבל הישראליות יכולה להתפשט באזור ובעולם המתרשת ומתחבר.

הנתונים שהזכרת על מוצאם הגנטי היהודי של ה"פלשתינאים" היו תיאורטיים עד עתה. אך הנה קם יהודי נמרץ (מחלוצי ההי-טק בישראל) צבי מסיני ומנסה להקים את "תנועת ההתחברות" ולהביא עובדות אלו למשמעות פוליטית - ראה http://www.the-engagement.org.

ההיסטוריון הבריטי יהודי יו שונפילד (Hugh Schonfield)שספרו על ישוע The Passover Plot היה בסט-סלר ב-‏1965 הציע בספרו The Politics of God הציע בזמנו להקים אומה חדשה לשירות האנושות המיישמת את התכנית התנכית ותוכניתו המקורית (בלתי נוצרית)של ישוע. השם שניבחר היה לטיני וזר (כמה אירוני על רקע מלחמתו של שונפילד כל ימיו ב"רומאיות" - אם פגנית ואם נוצרית) והניסיון נכשל. כיום אני משתף פעולה עם נאמניו לקומם אומה זו כשמוסכם הפעם שמדובר ב"ישראל" - חדשה, אוניברסלית אבל אותה ישראל. לא כמדינה פוליטית אלא כאומת שרות, אך וודאי בזיקה חזקה לכל עניין ישראלי ומתן שרותי-השלמה לכל אומה, אך ראשית לכלל ישראל.

הצהרות כאלו נשמעות מן הסתם מוזרות או שוליות - אך תלוי מאיפה מסתכלים. בין יותר מ-‏4000 חברי לפייסבוק ו-‏160,000 נכנסים ל"אתר התקווה" המטפח את התקווה הישראלית http://www.global-report.com/thehope האפשרויות כבר לא כ"כ מוזרות, ואם תיכנס לשם תיהנה וודאי למצוא פתרונות אפשריים לבעיות הנראות לעילם וידידיו כסיוט בלתי פתיר.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים