כמה ספרים קראת* בשנת 2020? 4024
* כולל האזנה לספרי שמע
אף אחד 13 10%
אחד עד חמישה 32 25%
שישה עד חמישה עשר 41 33%
שישה עשר עד 25 8 6%
יותר מ-‏25 28 22%
את כולם 4 3%

126 הצבעות עד כה
פרסום תגובה לסקר

הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

730371
דווקא השנה ההספק שלי היה נמוך. רק ספר אחד, אם איני שוכח משהו, התחלתי וגמרתי בתוך השנה - "הביתה" של אסף ענברי, חובה לפחות לקיבוצניקים וכנראה זכות לשאר.

אני עדיין מהדס במים העכורים והלא נגמרים של "משהו קרה" של ג'וזף הלר. הנאה מזוכיסטית קלה מלקרוא בו, כל פעם קצת.

ואפילו בלקרוא ספר בשביל הבן שלי אני חלש: התחלתי את פרסי ג'קסון הראשון, אבל אני קורא בו לאט. "בשביל הבן שלי": קנינו לו את הספר, הוא סירב לקרוא. ניגשנו, גיששנו, ביקשנו, התחננו, הוא סירב. בסוף אמרתי לעצמי שאם אני אקרא אולי זה יעודד אותו (לא סביר), ואולי אני אהנה. אני נהנה בהחלט, אבל צילו של הארי פוטר...

אה, אני לא בטוח אם זה היה השנה, אבל שלושת ספרי "ניקולא הקטן", שכן הצלחנו שהבן שלי יקרא, הם ממש כיף.
הטנק 730671
אם בענברי עסקנו, מאוד נהנתי מ''הטנק'' ממליץ בחום ( ותודה למשאיל).
שנת שיא 730376
בגלל הקורונה, בגלל המחסור באפשרויות, בגלל השעמום הכללי שנח עלי בזמן האחרון, קראתי 57 ספרים ב-‏2020, יותר מספר לשבוע. אני לא הולך לתת את הרשימה המלאה, חלק ממנה לא ראוי להמלצה, אבל ככלל, הספרים עשו את עבודתם נאמנה והעבירו לי את הזמן המתמתח ולא זז בשנה הבלתי אפשרית הזאת (כחלק מהמלחמה באיטיות הזמן והשעמום עשיתי גם מנוי לנטפליקס, אבל השקעתי הרבה יותר שעות בקריאה מאשר בצפייה).
אז מה קראתי:
מעט קלאסיקות באנגלית (בדרך כלל אני קורא יותר באנגלית מאשר בעברית, לא ב-‏2020) - מועדון הפיקוויקים (התחלתי ב-‏2019), אות השני, גטסבי הגדול והקוסם מארץ עוץ (אף פעם לא קראתי אותו בעברית, אבל ראיתי את הסרט ושמעתי את חנה מרון מספרת).
מעט ספרות מתורגמת (משפות שאינן אנגלית) - מר פלומר, הרוצח שחלם על מקום בגן עדן, בית העלמין של פראג ופר גינט.
מעט ספרי עיון (מתורגמים או עברית במקור) - עין הנפש, כשהדברים מתפרקים, האדם מחפש משמעות, 21 מחשבות על המאה ה-‏21, מתי לשדוד בנק, כשאדיפוס גדל, שווה לך ושלך באי רציונליות.
המון ספרים בעברית, חלקם שמזמן רציתי לקרוא ולא יצא לי, חלקם פשוט היו זמינים באפליקציית “ליבי” ולא היה לי משהו יותר טוב לקרוא באותו זמן (זה נכון גם לגבי ספרי העיון והספרים המתורגמים - את רובם קראתי באפליקציית “ליבי”). קראתי מספר ספרים של נועה ידלין, נטע חוטר וליעד שוהם, פשוט כי הם היו זמינים. נועה ידלין טובה, השניים האחרים פחות, אבל מעבירים את הזמן. השלמתי את החוסרים שהיו לי אצל אביבית משמרי (טריסטן, מטילדה, ג’ונסון - את טריסטן הכי אהבתי, מטילדה הכי הצחיקה אותי וג’ונסון פחות דיבר אלי), אשכול נבו (שלוש קומות הנחמד, הראיון האחרון המטריד), רון לשם (מגילת זכויות הירח ויפים כמו שהיינו - שניהם נהדרים), אמיר גוטפרוינד (מזל עורב והר האושר - שניהם מהנים אבל ארוכים מדי ונדרשה יד יותר חזקה של עורך טוב) ואסף גברון (מובינג, מין בבית העלמין, אייס, 18 מלקות - אייס הוא החזק והקשה מביניהם מובינג המשעשע). קראתי קצת סופרים “קלאסיים” - המנהרה, סוס אחד נכנס לבר, רצח בבית האדום - כולם עמדו בציפיות, כלומר היו טובים, אבל לא הגיעו לרמה של יצירת מופת כמו ספרים קודמים שלהם. היו עוד ספרים לא רעים שנהניתי לקרוא כמו שלושה דברים לאי בודד, לכתוב כמו אלוהים, איפה מינה, על זה לא מדברים, מנצחת והחיים בחמישים דקות. לצערי היו גם עוד כמה ספרים שאין לי מה להגיד עליהם ואם היה לי פחות זמן לשרוף בשנת הקורונה הייתי מבקש את הזמן שלי בחזרה (בפרט, אל תקראו את צריך לעשות את זה יותר ואת ואנחנו חשבנו שזה לא יכול להיות).
אבל היו גם כמה ספרים שהקריאה שלהם הייתה ממש חוויה, והם:
האיש שמחק את העולם של עוזי וייל - מקורי משעשע, מעורר מחשבה ומפתיע כמעט כל פרק מחדש.
עד שנולדתי של איתמר לוי - מהנה ומקורי כמו כמעט כל ספר של איתמר לוי.
אייס של אסף גברון - קשה לקריאה וקשה להפסיק באמצע, אלים ומצחיק, משעשע ומדכא לא מתאים לכל אחד.
החיים קשים, הא? של קובי ניב - אלימות קשה ושרירותית לחלוטין, אין טובים, רק רעים יותר ופחות, המוות מגיע לכולם והוא אכזרי, סתמי וחסר כל משמעות, ועדיין, אי אפשר שלא לצחוק. לחובבי הומור שחור וסאטירה פוליטית.
שנת שיא 731858
היי, תודה איזי! ממש כייף לשמוע שמישהו משלים חוסרים בכתביי :-)

גם השנה קראתי עשרות רבות של ספרים, כבר לא טורחת לספור‏1. חלק מהם גם היו לצרכי עבודה (כתיבה לבלוג הספרייה הלאומית) ולכן אפשר למצוא שם גם סיפורים של שלום עליכם, שופמן ועוד קלאסיקונים, והמון שירה.

כתבתי כמה סקירות ספרים מפורטות שרובן עלו לבלוג שלי ("כותבת מוחקת"), אז אזכיר כאן רק את מה שלא עלה לבלוג ושווה לדבר עליו:

המכונה נעצרת / פורסטר - ספר מד"ב מכיוון לא צפוי, זה אותו פורסטר שכתב סיפורי אהבה חתרניים בתקופה הוויקטוריאנית. כאן הוא מתעלה מעל זמנו וחוזה בדיוק, אבל בדיוק, כיוונים מנטליים שהאנושות תפגוש רק מאה שנה אחר כך, כמו התמכרות לסייבר ספייס. חובת קריאה אם אתם מתעניינים בתרבות דיגיטלית, בחוויית משתמש, ובמה שעובר על חברה המוצפת נחשולי מידע אדירים.

בקיצור, תולדות העיצוב / קני סגל ויונתן ונטורה - משרשראות שיני חיה של האדם הקדמון עד לעטיפות אלבומים בימינו אנו. כל מה שרציתם לדעת על האופן שבו בני אדם ממסדים ומכניסים לתבניות את אופן התכנון והייצור של אובייקטים. ספר עיון מפורט ומדוקדק, לפעמים יותר מדי, ומכיל מבואות להגותם של תיאורטיקנים של עיצוב, ארכיטקטורה ושדה האמנות בכלל. מי שכבר מכיר את בורדייה, נניח יוכל לדלג על עמודים בלי חשש. אבל בשורה התחתונה יש כאן ניתוח חכם ומקיף של מנגנוני העיצוב, עם שאלות כמו מתי התחוללה קפיצת דרך בתפיסה העיצובית בתקופה הפרה-היסטורית ומדוע; איך הצליח כל כך הצלב כלוגו של מותג עולה ששמו הנצרות; ובמה נבדלים המסרים של פירמידה מרובעת משל זו שבסיסה משולש.

תוגת השמאל / אבי שילון - ספר עיון הסוקר את הביוגרפיה של יוסי ביילין, כאקזמפלר שמסמל את תולדות השמאל הציוני כולו, ואת ירידת קרנו ופרישתו כדוגמה לתהליך דומה במאקרו. אפשר לחלוק על הטענה הבסיסית (ביילין כמייצג השמאל) אבל התזה עשויה היטב ולעומק, ולמדתי גם דברים חדשים רבים, או סתם כאלה שחלפו על פני כנערה ולא זכרתי אותם, לגבי אופני ההקמה וההתרסקות של ממשלות רבות בשנות השמונים והתשעים, ראשית החבירה לחרדים ועוד.

גבוה מן הפחד אשיר, אסופה דו־לשונית: מאה שנות שירת יידיש - אסופה שמצאתי באקראי בחנות וחטפתי מיד. מדובר בתרגומים משובחים לשירים יידיים בולטים של עשרות משוררים, כל אחד מהם מובא עם מקור מול תרגום, עם ביוגרפיה קצרצרה של הכותב/ת שלפעמים היא עצמה טקסט עוצמתי העומד לעצמו. לא יודעת אם יש פה המון קוראי שירה, אבל גם חובבי היסטוריה יהודית יתעשרו מאוד.

גירושים מאוחרים / א.ב יהושע - הקריאה הראשונה שלי בו היתה בתיכון, לא חושבת שהבנתי אותו אז (בכלל המון ספרי מופת קראתי אז והבנתי רק בערך). היום נהניתי ממנו מאוד, ספרות גדולה במיטבה, עם כמה רגעי התעלות שבהם הנשימה נעתקת לנוכח תובנה אנושית עמוקה. את ספריו האחרונים של יהושע לא קראתי אבל אולי אנסה את "המנהרה" בקרוב.

החי על המת / אהרן מגד - אחד המספרים העבריים האהובים עלי, הספר הזה הוא קלאסיקה שלו שצולפת לכל הכיוונים (של אותה תקופה) - דור הקמת המדינה המיתולוגי עד גיחוך, אנשי עסקים שפותרים ויכוחים אידיאולוגיים בבית המשפט, זוגות בורגניים שאינם יודעים לתקשר, בראנז'ה בוהמית העסוקה בתככים קטנים. הכל קומי-טראגי, רקום ביד אומן ומשאיר אותנו עם קובלנותיו של המספר, סופר כושל שסיפורו הראשון הצליח מעט יתר על המידה וסיבך אותו הלאה. מומלץ כמובן. רוב ספרי מגד עלו לפרויקט בן יהודה הנפלא, אז לא קשה למוצאם גם היום.

מקום הטעם / רויאל נץ ומיה ערד - מסות על ספרות ושירה עברית, לא אפרט כאן את כל נושאיהן אבל מצאתי שם טענות שיעניינו מאוד את מי שתהה מדוע הספרות העברית נוטה באופן מסורתי לקו "מלנכולי" ו"מעמיק", מה הקטע עם מקאמות מחורזות היתוליות כברכה פומבית, מהסוג שרווח אצלנו כל כך ובמה הן שונות מהברכות שרוסים כותבים זה לזה, האם חנוך לוין אמור היה בכלל להיות משורר, ועוד ועוד. לא קליל לקריאה אבל מאוד מספק.

יומן צבים / ראסל הובן - ספר אטי, עמוק ומרגש על שני גיבורים בתקופה לא טובה בחייהם, שרוקמים חזון של השבת צבי ענק מהאקווריום שבו הם שוכנים, אל האוקיינוס. המוני רגעים קטנים מביכים, תובנות שקטות, ספר על שינוי עדין שמאפשר אופטימיות. אלי הוא דיבר מאוד.

קניתי ושוכנים לבטח במכשיר הדיגיטלי אך לא הספיקותי לעניין: נחמיה (יעקב צ' מאיר), התרסקות (סקוט פיצ'ג'רלד).

לעופרים (גיל 9 ומעלה) אני ממליצה על סדרת "רוני ותום" של גיורא חמיצר, שכאן אהובה מאוד על בני הצעיר. בכלל, הילד שונא פנטזיה וסיפורי מסעות ומעדיף לקרוא ספרים שמזכירים לו את הכאן והעכשיו ושקשורים לחיי "ילדים רגילים". היו מוצלחים בז'אנר הזה: מחברת החלל של רוני פלומן, סדרת "חיוך / אחיות / דרמה / רוחות / כאב בטן" הקומיקסית המצוינת של ריינה טלגמאייר, שני ספרי "כשסבא אליהו היה קטן" של ינץ לוי ועוד.

1 בחודשים האחרונים נרשמה הידלדלות מדאיגה ברשימת הקריאה שלי - חופפת לגמרי לתקופה שבה החלטתי ש"למה לא לצפות קצת בסדרות ולהבין על מה כולם מדברים". צפיתי קצת, לא משנה במה, נגמלתי פחות או יותר, וחזרתי לקרוא.
שנת שיא 731859
שני הסנט שלי:
א. נכון, הקטע הזה שקוראים בתיכון ספר "מופת" ולא מבינים בכלל על מה כל הרעש - וצריך עוד איזה 10-20 שנות חיים כדי להבין את זה?‏1 (ואז גם לקלוט שבתיכון לא היינו כאלה חכמים, בוגרים ויודעי-כל כמו שחשבנו?)
ב. "עטיפות אלבומים בימינו אנו"? באלף הקודם, אולי (וחבל).

1 השפן בשדה התפסון עדיין אוברייטד בטירוף, בכל זאת.
שנת שיא 731870
א. היה את הדיון ההוא שכל אחד שלמד בתיכון ספר מופת לא סבל אותו, ואחרים שלא למדו אותו משבחים אותו. אתה טוען עכשיו שיש אלמנט של גיל בנוסף לאנטגוניזם האוטומטי לחמרי לימוד.
ב. אח, להשתרע על פוף מול המערכת עם אזניות והעטיפה של התקליט ביד.

1 איזה מזל! כשקראתי אותו בגיל המתאים חשבתי שכשאגדל אבין, טוב שחסכת לי.
שנת שיא 731873
א. בהחלט. בייחוד שאני לא סבלתי מהאנטגוניזם הזה, עד כמה שאני יכול להעיד. הגיל והתרגיל.
שנת שיא 731900
1 גם אני לא סבלתי מאנטגוניזם לחומרי לימוד. להיפך, הסתערתי בהתלהבות חננית על החומרים.
אם אוכל להוסיף את הפרספקטיבה שלי על השפסן בשדה התיפון: אני זוכרת לפחות תלמיד אחד שנתפס לספר הזה ויוצרו כמבשרי מהפכה תודעתית כלשהי, בערך באותו אופן שחלקנו הגבנו לסרט "שיער". כשסוף סוף קראתי את הספר הבנתי שאני לא מבינה. לא מבינה את הספר ולא מבינה למה הוא קיבל את המעמד שקיבל.
מספר שנים לאחר מכן נפגשנו שנית, אני והרומאן בקורס באוניברסיטה. אז פתרתי לי 50% מהתעלומה. הבנתי את היצירה בתור תיאור די נוגע לדמות שעוברת התמוטטות עצבים. הייחוד היה בכך שנקודת המבט היחידה היא של הבחור, ובכל זאת ניתנות האפשרויות להתבונן עליו מבחוץ. מהפרספקטיבה הזאת, אני חושבת שזה ספר מוצלח שהרוויח את מקומו בקנון. מעבר לכך, חוסר ההתאמה בין ההתרשמויות שלנו מהספר לבין המעמד המשיחי שניתן לו הוא גם סוגיה מרתקת בפני עצמה.

אגב, בהרבה מקרים, למדתי להעריך ספרים/סרטים/פסלים דרך המטלה הפדגוגית של להסביר/להרצות עליהם לאחרים.
שנת שיא 731902
לעניין ה"אגב" שלך, זוהי תופעה מוכרת וגם הגיונית.

(ואגב משלי: פעם אחת אני והתלמידים שלי למדנו במקביל משהו, רק שהם לא ידעו שאני לומד כל פרק יום אחד לפניהם. לא חוויה מומלצת במיוחד, אבל אף אחד לא עלה על זה בשעתו. לא מדובר במסגרת אקדמית חלילה).
שנת שיא 731907
התפסן זכה למעמדו (המפוקפק לדעתי) אחרי ששימש כתרוץ לרוצחו של ג'ון לנון, לפני כן נחשב לסתם ''לא רע''.
שנת שיא 731913
ממש לא. סאלינג'ר (שכתב בשנות ה-‏50)היה מאד מקובל בשנות ה-‏60 ואילך אצל נערי הפרחים ודור הביט ותרבות הנגד. אני לא חושב שהוא overrated. ביחס למי? לקורט וונגוט? הספרים שלו עומדים במבחן הזמן ומייצגים היטב את הצד הפחות עליז של דור ילדי הבום. נכון שהוא לא עמוק או אינטלקטואלי. העגמומיות שלו מצוייה גם אצל כותבים ויוצרים יותר עדכניים של תרבות הנגד אבל הוא הרבה יותר אותנטי ומנומק מהם.
כדי לשכנע אותך שהוא יותר "טוב" מאשר "לא רע", אני מזווג אותו עם פיליפ רות. שניהם עופות מוזרים בתוך האסכולות שלהם ולטעמי סאלינג'ר עדיף.
שנת שיא 731915
+1
שנת שיא 732002
ואם מדברים על רשימת קריאה, אוסיף את הנובלה זוכת הפוליצר: פסטורלה אמריקנית/פיליפ רות. מאז שראיתי את הסרט, אני קורא שוב ושוב את הנובלה של רות (לא להתבלבל, הסרט והספר המקורי הם דברים שונים לחלוטין). אין ספק שזה הוא אחד הספרים הטובים והחזקים ביותר שנכתבו על אמריקה. הזעם הנואש והמטורף שבו רות מסתער על החלום היהודי-אמריקני לא רק טוחן אותו לאבק אלא גם מותיר אותו עם סירחון של פרוורטיות ואנטישמיות.
ראיתי עכשיו בויקיפדיה שגם סאלינג'ר גדל במשפחה יהודית (או לפחות חשב כך), מה שעושה את הבחירה בצמד סאלינג'ר ורות מוצלחת במיוחד.
מה שהיה פחות מוצלח זה ההצבעה על סאלינג'ר כיותר טוב. הם סופרים מאד שונים בטכניקה ובאומנות הסיפור שלהם. הזעם של הולדן קולפילד וסימור גלאס הוא ביטוי ספרותי לבעיותיהם הנפשיות. אלכסנדר פורטנוי וסימור לבוב אינם חולי נפש ואינם זועמים. הזעם הוא של פיליפ רות על החברה בה הם חיים.
הייתי אומר שהגניוס היהודי מתבטא לא רק בכך שכל כך הרבה סופרים יהודים זכו בפרס נובל, אלא בכך שכל כך הרבה כותבים יהודיים שהיו ראויים לפרס, לא זכו בו.
שנת שיא 731908
פתרון מעניין (גם 50 אחוז זה משהו).
אבל זה מסוג הפתרונות שאני נתקל בו לאחרונה גם לגבי סרטים, והוא נוטה להיות מאד לא מספק מבחינתי: את/ה (אני) רואה סרט, שעתיים ומשהו, ולא לגמרי ברור מה הפואנטה, למה קורה מה שקורה, למה זה מעניין, וברגעים מסוימים אפילו WTF(?), ולאחר הסיום יש תחושה מתוסכלת למדי.
ואז, אתה קורא באינטרנט שכשמסתכלים על כל הסרט תחת מסגרת שונה לחלוטין של אלגוריה/משל/אלוהים/רפרנס ליצירה אחרת/יצירה דמיונית של אחת מהדמויות, אז פתאום אפשר להבין אותו או את ההקשר שלו ולמצוא איזה קוהרנטיות‏1 כלשהיא. יופי. איך זה בדיוק עוזר לי? אם כבר זה בעיקר מפריע.

1 ואת זה אני אומר בתור חובב מושבע של דייויד לינץ', למען הגילוי הנאות.
שנת שיא 731911
1 דעה קצת אחרת על לינץ' (הבימאי. עם לינץ' כטכניקה שיפוטית אין לי בעיה) מובעת כאן
שנת שיא 731916
אכן אכן, אבל כצפוי אנחנו לא מסכימים כאן - לדעתי הסרט הנ''ל הוא בעשירייה הראשונה של סרטי המילניום הנוכחי. ולא נראה לי שנצליח ממילא לשכנע זה את זה.
שנת שיא 731927
אינטואיטיבית רציתי לומר לך שככל שאתה צופה ביותר יצירות כך אמור להיות לך קל יותר לזהות רפרנסים כאלה.
במחשבה שנייה, ייתכן שרוב הביקורות נכתבות בידי מבקרים שכבר מוצאים/מחפשים רפרנסים בקלות ובכל מקום; אך אחד(!) ממבחניה של יצירה מעולה הוא לרוב, האם היא עומדת בפני עצמה גם בלי זיהוי הרפרנסים. האם יש לה רבדים שגם צופה "רגיל" יוכל לזהות.

לגבי "מסגרת שונה לחלוטין" - כללת פה יחד שתי קטגוריות של מסגרות. האחת צורנית: כל הסיפור היה חלום / תסריט של מישהו / סיפור בתוך סיפור המסגרת של הגיבור שמספר אותו מבית הכלא.
השנייה תמטית: גילוי מרעיש שהדמות השנייה היתה רוח רפאים / חלק באישיותו של הגיבור רב עם החלק השני / עולמו של הגיבור הוא כולו מזימה של מישהו שמסתכל עליו ומתזמן כל רגע.

הקטגוריה הראשונה היא פשוט עוד כלי להעשיר עלילה, וכאמור סרט טוב אמור להחזיק גם בלעדי התפר הנוסף הזה. או שהתפר הזה יהיה פואנטה נחמדה אך לא כזו שתהרוס את עצם עצמו של הסיפור.
הקטגוריה השנייה היא מהותית לסרט ומשתלבת ברעיון של ריבוי נראטיבים, מציאות חלופית או מציאות שקיימת רק בראש; ובמידה מסוימת גם חוסר אוטונומיה של העצמי (הוא מת ולא יודע זאת, כל חייו מתוזמרים בידי אחרים והוא לא יודע זאת וכולי). להרגשתי, הקרקע נשמטת פה הרבה יותר מאשר בסרטי "כל זה היה חלום".
שנת שיא 731928
מסכים בהחלט לניתוח בסוף.
אבל יש אפילו מקרים יותר קיצוניים, שאולי המפורסם שבהם לאחרונה הוא "אמא!' של דארן ארונופסקי.
שנת שיא 731930
לא ראיתי (ומחיפוש קל אני רואה שלא החמצתי יותר מדי).
שנת שיא 731877
לגמרי. כנ"ל קרה לי עם אנה קרנינה למשל, עם 2-3 ספרי היינריך בל, ועוד. לא יודעת אם יהיו לי כוחות לגשת אליהם מחדש היום.

עטיפות אלבומים - טוב, מתחילים בספר ההוא מהפרה-היסטוריה, אז הרזולוציה נמוכה יחסית :-)
שנת שיא 731883
אכן לא קל לקרוא את המוקיון או 'איפה היית אדם' אבל במקרה זה אולי שווה לעשות את המאמץ. כתב האשמה נוקב נגד הצביעות של מעמד הביניים הגרמני ואחריותו לזוועה הנאצית ועל הקשר בין הקרבנות הגרמנים לפשעים נגד קרבנות אחרים.
מצור של חרדה זכור לי בתור ספר רע עם עלילה משעממת אבל עם גישה יוצאת דופן כלפי הטרור של כנופיית באדר-מיינהוף. הטרוריסטים הסטודנטליים האלו מוצגים שם כמעין התפתחות טרגית של קולדן הולפילד.
שנת שיא 731886
דווקא התכוונתי ל''תמונה קבוצתית עם גברת'' (אני זוכרת משם מה הגברת אכלה לארוחת הבוקר, ארבע לחמניות עם ריבה, אבל לא מה הספר רצה לומר). והיה גם ''הכבוד האבוד של קתרינה בלום'' (זה דווקא היה קל להבנה).
ועוד גרמני פוסט-מלחמתי שקראתי עד הסוף בנעוריי ואפילו בהשתאות, אבל שדי התבזבז עלי אז, היה זיגפריד לנץ (''מוזיאון המולדת'', שני כרכים למען השם).
שנת שיא 731904
תודה על הרעיונות לרשימת הקריאה.
אני מרגישה שקשה להבין את הספרות של בול משנות ה70 בלי להבין את מה שקרה לו בשדה הפוליטי בשנים ההן.
כלומר, כנערה התאהבתי בנקודת המבט הפרנואידית ב"קטרינה בלום" מבלי שקלטתי עד הסוף את מה שעמד מאחוריה.

הקלחת הפוליטית של בול כל כך מרכזית בתודעה הגרמנית, עד שהוקדש לה ערך עצמאי. יש לי הרגשה שזה פחות נוכח באופן שהוא נתפס בשאר העולם.
שנת שיא 731884
אשרי, יתום אני.
את המוקיון קראתי כשהייתי נוער שוליים ולא ידעתי (עד עכשיו) שזה חלק מתכנית הלימודים של משרד החינוך. ממש ממש אהבתי, גם לפני עשר-עשרים שנות החיים הנוספות.
זכור לי גם כמה אהבתי את הספרון הקצר פרחי הירושימה, וכמה הופתעתי לגלות, כמה שנים אחר כך, שספר כל כך טוב נכלל בלימודי הספרות של משרד החינוך. אני מתחיל לחשוד שהדרך הכי טובה לגרום לילדים להשתעמם עד תיעוב ממשהו הוא להכלילו בתכנית הלימודים של משרד החינוך - מה שמעורר מחשבות מעניינות על האפקטיביות של ההדתה בחסות נפתלי בנט (עדות שמיעה. אין לי מושג אם הסיפורים נכונים).
שנת שיא 732889
תודה לך על ההזדמנות לומר משהו על א.ב.יהושע. קראתי את המנהרה. לומר שבולי הוא מגדולי הספרות של ישראל לא יהיה חידוש גדול. על המנהרה חשבתי שהספר קצת סובל מהבעיה של "עוד מאותו הדבר". אני דוקא ממליץ על "מסע הערב של יתיר". לענ"ד נכתב לפני שיהושע הפך לסופר הבשל של הרומנים הגדולים ועדיין ניכרים בכתיבתו הרבדים של קפקא ועגנון. אני אוהב את זה.

בסופ"ש האחרון שודר ראיון של בולי עם קובי מידן. אני לא מחובבי הז'אנר הגל"צי של מידן ואין ספק שיהושע ראוי לבמה יותר רחבה ועמוקה, אבל גם כך היה ברור שמדובר באיש רוח גדול ושווה האזנה. הרבה דברים חשובים נאמרו שם
בעיקר נותרתי תקוע עם הערה אקטואלית אחת. יהושע הכיר באופן אישי את סול בלו ואלאן בלום. סול בלו הסופר האמריקני הגדול היה ידיד קרוב של הפילוסוף המתרגם ואיש הרוח אלאן בלום. ספרו של בלו "רוולסטין" הוא בעצם ביוגרפיה שנכתבה לזכרו של בלום ונועדה להנציח את האינטלקטואל האליטיסט גם בקרב ציבור רחב יותר של קוראי ספרות. יצירתו הפופולרית והמשפיעה של בלום היתה הספר "דלדולה(סגירתה) של הרוח באמריקה". במשפט אגבי קצר, יהושע רמז על הקשר בין הספר לבין הטראמפיזם בארה"ב.

זה מאד התמיה ובלבל אותי. הספר הוא בעצם מתקפה על מדעי החברה באקדמיה האמריקאית שהחל משנות ה-‏60 נכנעו לגלי הרלאטביזם המוסרי, הפוסט-מודרניזם והדה-קונסטרוקציה ולטענתו שללו מן הסטודנטים את אוצרות הרוח של תרבות המערב, בתהליך של וולגאריזציה, וקידוש הבינוניות והערכים הכלכליים של מעמד הביניים.

לגמרי לא הבנתי מה הקשר בין האינטלקטואל האליטיסט שעסק בפרשנות מודרנית של אפלטון לבין עדר הדתיים והנבערים סתם שהם הנשאים של מגיפת טראמפ. במה אשמים מוסדות ההשכלה הגבוהה של ארה"ב במעלליהם של הנבערים מהשכלה שם?
בגלל הפרובינציאליות של האקטואליה וחיי הרוח בישראל, קשה היה לקשר בין הדלדלותו והדרדרותו של גדי טאוב והפולקלוריזציה של אבישי בן חיים לבין משנתו של האינטלקטואל האמריקני שנפטר מאיידס ב-‏1992. אבל רק כאשר נכנעים לתפיסה האליטיסטית הגורסת שלא חשוב העדר, אלא חשובים אלו שמוליכים את העדר מבינים את האמת באבחנתו של בולי. כל המערכת הנוראה של עובדות חלופיות, וולגאריזציה של ערכים וקידוש הכסף והכוח על פני הידע והערכים, כל אלו משקפים יפה מאד את נבואותיו של בלום.

להבנה הזו יש משמעות והשלכה אדירה גם על התודעה הפוליטית של ישראל 2021. המרכז הפוליטי הישראלי אינו מוגדר ע"י שלילת הקצוות. אלא יש לו אידיאולוגיה פוליטית נפרדת ונעלה על האידיאולוגיות הפשטניות והוולגאריות של הקצוות. אין מדובר בהכרח באדישות ואנוכיות חברתית של מעמד הביניים, אלא במלחמה על מערכת הערכים הליברלית והפתוחה שלנו, על המורשת הערכית והתרבותית שלנו ועל שימור דירוגים של אמת ושקר, גבוה ונמוך ועוול מול צדק ואנושיות.
המרכז הפוליטי צריך להבדיל עצמו לא רק מן הימין המקדש ערכים של כוחניות, מיסטיציזם דתי, דיכוי השונה והערצת הממון, אלא גם מן השמאל המקדש שיוויון של בינוניות, רב-תרבותיות של חוסר תרבות ומצדיק אלימות ברברית בשמו של דרוויניזם חברתי.
כאשר שוקלים את הדברים הללו, רואים שלא רק שהדברים הללו לא שייכים רק לארה"ב ורחוקים מן המציאות כאן. אלא שהם שייכים לכאן ועכשיו לא פחות משם ואז.
שנת שיא 732909
במסגרת "דלדולו של הזכרון האנושי" אני מוצא עצמי שוב ושוב נאלץ לתקן שגיאות מחרידות (ולעתים גם מזיקות) שאני עושה. תארתי את "רוולסטין" של סול בלו, כביוגרפיה של ידידו הקרוב אלאן בלום. הספר שנחשב ל- tour de force של הסופר הגדול בן ה-‏85, ממש אינו ביוגרפיה. הטכניקה היא של רומן מפתח כאשר אלאן בלום נקרא בספר אייב רוולסטין. התאור המדוייק של הסוגה הספרותית הוא ממואר. ומבקרים רבים ציינו שהנובלה מעוררת לחיים את רוחם של בלו ושל בלום, דוקא כאשר הם מתמודדים עם המוות.
הספר אינו עוקב אחר חייו וכתביו של בלום/רוולסטין אלא מתאר אותו בפרק הסיום של חייו, כאשר עברו ודעותיו הן חלק מו האיש החי שהולך למות. כדי להסביר עד כמה התיאור ביוגרפיה ממעט בערכו של הספר אציין שהספר עוסק בנושאים הבאים: אמריקניות, יהדות, אנטישמיות, יחסי הגומלין בין אקדמיה לפוליטיקה, הניאו-שמרנות מול הרדיקליזם, חשיבותה של הספרות, זוגיות.
שנת שיא 732913
תודה על ההפניה. אני קורא את הערך על The Closing of the American Mind [Wikipedia] ואני מסכים עם הקביעה שלך ש"כל המערכת הנוראה של עובדות חלופיות, וולגאריזציה של ערכים וקידוש הכסף והכוח על פני הידע והערכים, כל אלו משקפים יפה מאד את נבואותיו של בלום."

אצטרך זמן מה לתת לתובנות לשקוע. אבל מיד הדהד לי הסרט "אמריקן פסיכו" (הספר יצא ב 91', לעומת "סגירתה של המחשבה האמריקאית" שיצא ב 87') שמבקר בדרך של הקצנה את אותו אבדן ערכים וניהיליזם. נזכרתי גם בדמות המגוחכת של האמריקאי שמצטט את ניטשה ב"דג ושמו ונדה", שנראית לי כמו עוד וריאציה על פטריק בייטמן.
ביקורת דומה על ה PC, הרלטיביזם והעוורון גם לאמת אובייקטיבית וגם לזוועות שההתעלמות הזו יוצרת שזורה גם לאורך הסדרה המופתית סאות'פארק.
חבל שלא התכוננתי לשאלה הזאת מראש בשנה שחלפה 730384
אני מתחיל לרשום לשנה הבאה כמה ספרים קראתי, לכמה פודקאסטים האזנתי, וגם לכמה סימפוניות האזנתי.
ואבוא מוכן לסקר.
אבל אני זוכר אחד שמצאתי באתר ה-eBooks את הספר הבא:
וממש ביאס אותי לקרוא על אנשים שיוצאים לטיול כזה בעוד אני תקוע בסגר.
14 730418
אבל סימנתי בטעות "שישה עשר עד 25". נראה שמאז גיל 10 שנת השיא שלי היתה 2017, בה קראתי 22 ספרים. על פי הדעיכה המסתמנת, בשנת 2028 אקרא מינוס ספר אחד, שזה כנראה כתיבה של ספר, ולא מן המשובחים יש לציין.

ספרים שהותירו בי רושם מיוחד:
שלושת הספרים האחרונים בסדרת "החברה הגאונה" - הדמויות, הסביבה, העלילה הכניסו אותי לשבועות ארוכים של חופשה מעיקה וסוחפת בנאפולי של עשרות השנים האחרונות, עם דמויות שלמרות שריתקו אותי, לא יכולתי להזדהות עם מי מהם. צפיתי גם בעונה הראשונה והמעולה של HBO, אבל התקשיתי להמשיך לעונות הבאות.

חירות של ג'ונתן פראנזן - כמה יומרני וארכני, ככה תענוג. תיקונים לעומת זאת לא זיכה אותי בהנאה דומה. רק הארכנות היומרנית נותרה שם עבורי.
בתואר הספר החשוב ביותר עבורי שקראתי השנה זוכה אצלי כרגיל ספר עיון: המרד השפוף של גדי טאוב, שכמו רוב ספרי העיון שקראתי בשנים האחרונות, מוסיף נדבך מרכזי לתצרף "איך הגענו עד הלום" שאני מנסה להרכיב מאז שנת 1999.

אנטישמיות העומק של אדגר לוצאטו הפתיע אותי לטובה. ללוצאטו שהיה עו"ד בתחום הפטנטים אין השכלה אקדמית הקרובה לתחום הספר. למרות זאת, נדמה שהמחקר והכתיבה הם ברמה גבוהה, עם העומק, הספקות והשיטתיות של כתיבה אקדמית טובה, שחשפה אותי לנתונים ותובנות שלא היו ידועים לי.

תעשיית השקרים של בן דרור ימיני הוא ללא ספק הספר החשוב ביותר שקראתי, אם כי לא עבורי - את רוב המידע והטיעונים שמצויים בו אני כבר מכיר היטב ממאמריו של ימיני. הספר גם קצת עיצבן אותי: ישנה בו נימה חוזרת של התנצלות והצטדקות על אופן התמודדותה של ישראל, הרבה מעבר לנדרש, גם כאשר לוקחים בחשבון את קהל היעד. הכתיבה נעשית כאילו מעמדת נחיתות מוסרית, בעוד הנתונים שנחשפים מצביעים על ההיפך מכך. בעייה נוספת היא החזרתיות בו. הספר הוא אוסף של מאמרים נפלאים שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו. אך כדי שכל פרק יעמוד בזכות עצמו יש צורך לחזור על ההקשר ונתוני היסוד בכל פרק ופרק. זה אולי טוב למי שקורים מאמר של ימיני פעם בכמה זמן, אך לא למי שקורא את הדברים ברצף, בספר אחד. ניתן היה לקצר את הספר במידה רבה, וע"י כך רק להשביחו. אני מקווה שההוצאות האנגלית והצרפתית אינן סובלות מבעייה זו.

מקימי של נועה ירון ריגש אותי.
14 730446
קראתי את 'אל תתני לי ללכת' של אישיגורו שכבר נדון כאן - היה כתוב היטב, אבל מאחר ועליתי על הפואנטה שלו כבר בהתחלה, קצת צפוי מדי. וקצת מדכא.

אני באמצע (יש לי הרבה כאלה) 'שלושה בסירה אחת' - דורש הסתגלות לסגנון, אבל די משעשע.

'תפילה לאוון מיני' של ג'ון אירווינג - מתחיל היטב, ואני אוהב את הכתיבה של אירווינג, אבל זה לא מהטובים שלו עד כה. ארוך מדי וגם מבוסס בכבדות על כתבים, טקסים ומיתולוגיה נוצרית שזרים לי ועל כן חלק מהניואנסים שורקים מעל לראשי.

בעקבות בתי ה(לא כל כך) גדולה השלמתי את שלושת הספרים האחרונים בסדרת 'הארי פוטר', והם היו טובים מהמצופה. למרות אורכם (אחד מהם מתקרב לאלפייה) הם קריאים מאד, ושורה עליהם אוירה אפילה שהתכתבה יותר מדי עם עליית כוחות האנטי-דמוקרטיה המקומיים והגלובליים. כולל הדגשת טקטיקות שבימינו היו זוכות בקלות לכינוי ''פייק ניוז''.

'חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט' - אולי זה שהכי נהניתי ממנו השנה, מצליח לעשות טויסט מרענן על הנושא השחוק של לולאת זמן ולשמור על מתח ועניין כמעט לכל אורכו.

'ראייה עיוורת' של פיטר וואטס - זה שהכי סבלתי ממנו, דוגמה שלאיך מד''ב קשה והרבה רעיונות טובים יכולים להיות ספרות גרועה, משעממת ולא קוהרנטית. אולי גם 'טאו אפס' שקראתי כמדומני השנה נופל לקטגוריה הזו, אבל הוא הרבה פחות יומרני וטרחני.

אני מודה ומתוודה שראיתי יותר סדרות טלויזיה בבינג' מאשר קראתי ספרים.
14 730449
לגבי תפילה לאוון מיני, שבעיני הוא אחד הספרים הטובים ביותר של ג’ון אירווינג, נראה לי שחלק משמעותי מהאיכות של הספר נאבד בתרגום (גילוי נאות, לא קראתי את התרגום לעברית במלואו, רק רפרפתי כדי לבדוק איך תורגמו קטעים מסוימים). הספר לא רק מתבסס על מיתולוגיה נוצרית (והרבה יותר על הקונפליקטים בין הקתוליות ובין הפרוטסטנטיות) אלא גם על מיתולוגיה ילידית אמריקאית ועל צ’ארלס דיקנס (קשה עד בלתי אפשרי להבין את הספר בלי לקרוא את Christmas Carol ויש שם מוטיבים מספרים נוספים של דיקנס). אם כבר משהו שיותר הפריע לי בספר, זו הביקורת הפוליטית שהמספר (בשם הסופר מן הסתם) מותח על הממשל של ארה”ב. כמה אפשר כבר לקטר על מלחמת וייטנאם ועל ממשל רייגן?
14 730453
דוקא התרגום לא הפריע לי כלל.
כנראה שאי ההיכרות עם המיתולוגיה ועם צ'ארלס דיקנס (אצלי) היו הרבה יותר משמעותיים.
שנת השינה -2020 730490
למה אנחנו ישנים : פיענוח כוח השינה והחלומות / מתיו ווקר 2018

צריך לקרר את המח שהוא 'ישן' וזאת הסיבה שהסביבה האידאלית לשינה טובה הוא לישון בחדר עם טמפרטורה של 18.3 מעלות ‏1 ומרחיאונה פחות ממסטלת מקפה אם אתה עכביש ‏2 וגברים שלא אוהבים לישון יש להם ביצים קטנות מאוד.‏3

1 עמ' 330
2 מחקר של נאס"א חשף עכבישים לספידים ,לס'ד, מרחיאונה וקופאין . התוצאות היו מזעזעות.
3 עמ' 220
שנת השינה -2020 730672
מישהו בעבודה גם המליץ לי על ווקר, ואז ממש במקרה נפלתי על זה , https://yngve.hoiseth.net/why-we-sleep-institutional-... אין לי דעה בנושא, אבל לידיעה.
שנת השינה -2020 730673
תודה על ההערה.
שנת השינה -2020 730681
יתכן שלווקר יש כשרון כתיבה ובגלל זה כתב ספר שזכה להצלחה.

עדיין די מוזר שלא חקרו היטב את מנגנון השינה. כלומר לא ברור מה קורה במוח בזמן השינה.

בכל אופן, בלי שום מחקר, נראה לי שכדאי לישון לפחות 7 שעות כל לילה ולשון לפחות שעה אחת ביום בשעות הצהריים.

על סמך נסיוני (לא אסמכתא מדעית, אבל בכל זאת). כל מאמץ גופני קל (כגון הליכה מחוץ לבית משך שעה) מתפקדת כמו גלולת שינה חזקה. ניחוש שלי: לאחר מאמץ גופני כזה יש נפילה של רמת הדופמין במוח, מה שמקל על הרדמות.
שנת השינה -2020 730744
וזה ממש מבאס לדעת שווקר זייף , שכן הויכוחים על טמפרטורת המזגן בבית ומה עדיף קפה או מרחיאונה כבר הגיעו לסיומם.

הרי ברור שהמלצת חברת החשמל על טמפרטורה של 25 מעלות בבית לא באה ממקום של חסכון.
730582
מינואר עד ספטמבר קראתי אולי חמישה-ששה ספרים. אבל אז, לקראת הסגר השני, עשיתי מנוי לספרייה הדיגיטלית ובארבעה חודשים בקושי - 24. כמות כזו לא זכורה לי מאז לפני/אחרי הגיוס לצבא וזה כשלעצמו היה שווה אפילו שרובם לא השאירו חותם מיוחד (סיפור אידיוטי על רומן סינגפורי, אתה עומד בראש הרשימה), וחלקם הותירו חותם שלילי (הביוגרפיה של רבין והאוטוביוגרפיה של פוליקר, אני מסתכלת עליכן בשיעמום מתוסכל). למקרה שהייתי צריכה הוכחה נוספת עד כמה נגישות משפיעה על צריכה.
730587
למי שיש מנוי בספרייה עירונית (ויש לי), יש גם מנוי בחינם לספרייה הדיגיטלית.
חלק ניכר מהספרים שקראתי ב-‏2020 הם מהספרייה הזאת, ואכן הזמינות משפיעה על הצריכה. חלק לא קטן מהספרים שקראתי לא הייתי קורא לו הייתי צריך לשלם עבורם ובמספר מקרים הייתי מתעצבן לו כן שילמתי עליהם. הזמן שלי, לעומת זה, איבד לאחרונה מערכו כנראה, ואני מוכן להקדיש ממנו לספרים שפעם לא הייתי שוקל בכלל לקרוא.
730591
אני אכן משתמשת במינוי של הספריה הציבורית.
730593
מָנוי. מינויים בכל מוסד ציבורי שמורים לחברי מרכז הליכוד.
אופס 730594
נא להתעלם מההודעה הקודמת.
אופס 730596
גם אני חשבתי שעושים מנוי.
קפצתי לאקדמיה ולמדתי ששם הפעולה המהלך(!) הוא מינוי, אבל שם העצם הוא עדיין מנוי. האדם מנוי אבל יש לו מינוי לעתון גם אם הוא לא יודע לנהל אותו.
אופס 730598
זה כמו - מנוי וגמור עימי שלא אשלם על מינויים או מנויים מכל מין ומכל סוג שהוא .
אופס 730606
אולי יש לי סיכוי.
אופס 730602
האקדמיה ללשון היא מוזיאון למילים וכללים שמעטים משתמשים בהם. מינוי = מנוי לכל כוונה (הכוונה מתפרשת מהקונקסט).
אקסטזה טוטאלית 731296
לא קראתי,אבל נשמע בהחלט מסקרן ולו מהסיבה שהכתבה מבטיחה חידושים שטרם גילינו.

לא נראה לי שפתאום מצאו איזה ארכיון ,אבל כדאי לקרוא את הספר בשילוב שידור חוזר של 5 עונות שובר שורות.
אקסטזה טוטאלית 731297
זה לא חדש.
אקסטזה טוטאלית 731343
בהקשר הזה כדאי לשמוע את הפרק המצויין של דן קרליין - History under influence
אקסטזה טוטאלית 731344
צפיתי ביוטיוב על היות היטלר מסומם לפחות בשנותיו האחרונות, על ידי רופאו האישי (שמו מורל, נדמה לי), שהיה רופא מפוקפק. לא ידעתי שנעשה מחקר על כל התקופה של מלחמת העולם השניה.

היטלר היה מופרע בזכות עצמו לכן יתכן שאסף סביבו עוד כמה טיפוסים מופרעים ובעלי מקצוע תמהוניים.
אקסטזה טוטאלית 731366
מעל שנתיים בספרות העיונית זה כבר נצח.
הצד השני של הגבעה- ב.ה לידל הארט 732510
בפרק ה' עמ' 52 הדן בהיינץ גודריאן [ויקיפדיה] , מובא שם סיפור אשר סיפר מנהל מפעל המנועים של חברת אופל כאשר הציגו שם כלי רכב צבאים לפני המטכ"ל הגרמני. הוא מספר שגודריאן ניגש לפריטש ואמר לו כי ההדגמה נכשלה והרכבים האלו לא מתאימים. אמירתו של גודריאן הייתה מול כל הקצינים שהיו סביב פריטש, הקצינים הביעו את מורת רוחם מאמירתו זאת שיש בה משום סוג של מרי . גודריאן עונה להגנתו כי הוא אמון על המסורת הפרוסית הקדומה 'כנות מוחלטת אפילו בפני המלך' .

מה זאת המסורת הפרוסית הזאת ששורשיה מהמאה ה-‏18 , והאם היא עדיין קיימת.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה לסקר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים