כשדוסטי פגש את הלר 706
אילו הייתי מחברו של הספר שעליו בכוונתי להמליץ לכם - אבקש להתרכז, אדוני הממושקף ובעל הכרס - הייתי בודאי פותח את דבריי בסגנון שכזה - כן, גולשת מקסימה שלי, אני מתכוון אליך - סלחו לי רגע, אך עליי לפרוש לצ'אט אינטימי עם הגולשת המקסימה - זהו, נחזור לרצף העניינים.
(כריכת הספר - רנה מאגריט: "התשובה הבלתי צפויה"; עיצוב העטיפה - יעל שוורץ)
כך בערך מתנהל לו ספר בשם "החטא והעונג", אשר יצא לאור לאחרונה במסגרת "הספריה החדשה". מחברו הוא אלי סוויד, איש מחשבים ירושלמי, מתכנת מקינטוש, בן 34, נשוי ואב לשניים. בעברו עסק גם במכירת חפצי יודאיקה ותיווך דירות. מאחר והספר רווי התיחסויות למדיום בו אתם משתמשים כעת, ראיתי לנכון לא רק לספר עליו, אלא אף לראיין את הסופר, באמצעות צ'אט. הסקירה המובאת לפניכם מתבססת על רשמיי מהספר, וכן על אותו ראיון הזוי למדי, שהתנהל לו לילה אחד בחודש אוגוסט. זה המקום לציין שסקירה זו עמדה בכל המבחנים הקפדניים, ונמצאה נקייה מספוילרים. אין כל חשש שתגלו פרטים חיוניים מהעלילה, אשר בכל מקרה מהווה חלק לא מרכזי ביותר מתוך הספר עצמו.

הספר עוסק בחייל העונה לשם "סאקי". הנ"ל הינו גיבור נאמן לצבא ההגנה לישראל - נאמן עד כדי כך, שכבר בעמוד הרביעי של הספר הוא מתפתה למכור סודות מדינה לסוכן זר, שאת זהותו הפוליטית המדויקת לא נחשוף. סאקי הוא שם העט של ה.ה.מונרו, אותו מתאר סוויד כ"סופר אנגלי ג'נטלמני ומצחיק עד דמעות שכתב בתחילת המאה העשרים ונהרג במלחמת העולם הראשונה". מקור שם העט, מאידך, הוא באחד ה"מרובעים" של עומאר כיאם, המצוטט גם הוא בספר. במהלך הספר אנו נחשפים לדמותו של סאקי גם מזוויות נוספות - רומנטיות, מיניות ואחרות, ומכירים גם את הוריו, שהנאמנות אינה בדיוק נר לרגליהם. הספר עמוס בפניות לקורא, או לקהל קוראים דמיוני המאזין לספר המוקרא בפניהם במעין ערב ספרותי, ובהערות אגב פסאודו־פילוסופיות על זוטות בחיי היומיום, כגון הסכנות הצפויות לאישה המתכופפת כך שמחשופה פרוץ לעיני כל, ויתרונותיהם של נסיעות באוטובוס ובתי־מלון זולים. הסיבה לכך היא שהוא כתוב בחלקו הגדול כפרודיה על סגנונותיהם של מחברים שונים, ביניהם דוסטויבסקי (הזוכה באחד האזכורים לכינוי "דוסטי", מפי המספר; לדברי סוויד "גם ה'דוסטי' הוא ציטוט - ככל הזכור לי, נאבוקוב קורא לו כך"), ג'וזף הלר, לורנס סטרן ("טריסטראם שנדי"), פילדינג ("טום ג'ונס"), אריך קסטנר ואחרים. אנו נחשפים לדמויות מתוך "מילכוד 22", "האחים קרמזוב", ועוד, שהעיוותים הנגרמים לקורותיהם אצל סוויד גרמו מן הסתם ל"דוסטי" וחבריו לקדוח חור באדמה. אך אין זה הכל - גם דמויותיו של הספר עצמו משתנות תוך כדי כתיבתו, מאפייניהם משתנים, והם אף נוטלים את גורלם בידיהם ומנסים לצאת כנגד המספר שברא אותם - שכן מרגע שבראם, יש להם קיום עצמאי שאינו מתיישב בהכרח עם רצונו של המחבר.

לעומת זאת, דמויות אחרות בספר נבראות לרגע, למלא מטרה זמנית של הספר, ונעלמות כאשר אין בהן חפץ. כאן המקום לציין, שהמספר הוא שוביניסט דוחה למדי, בדומה לסאקי בן דמותו, שגם הוא אינו ראוי להערצה מיוחדת. גם המחבר "האמיתי" מציין את "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק (הוצאת "בבל") כספר שמצא חן בעיניו, על אף שהוא מוצא אותו רווי שוביניזם. באחד העמודים בספר פונה המחבר למלצרית שבסיפור, ומוציא אותה מן העלילה לצורך הטרדה מינית ("לקקי את צוארי בקצה לשונך המחודדת - כן, כך - והניחי לי למעך מעט את חולצתך הלבנה המתוחה..."). על כך מגן סוויד באומרו שיש להתייחס לספר כרומן קומי, "מהתלה בששה פרקים ואפילוג", כפי שמכריזה כותרת המשנה שלו. עם זאת הוא דוחה נסיון לשיפוט ערכי של יצירת אמנות, ותובע להפריד את האיכות האמנותית של היצירה מן העמדות המובעות בה, גם אם הן נגועות בגזענות או הסתה, למשל. זו, בעיני, עמדה בעייתית למדי, אך אני מוכן לקבל את נימוק ההומור כתקף. אין ספק שמדובר בהומור יחודי, שאינו מתאים לכל אחד, ולכן מתנצל המחבר מראש - בסוף הפרק הראשון - על כך שאין באפשרותו "להחזיר לכם את כספכם אם מה שהוגש עד כה לא ענה על דרישותיכם האנינות", וממליץ "לקרוא מספר עמודים מכל ספר חדש עוד בחנות הספרים - וכך תמנע אכזבה שליבנו שלנו, המחברים, אינו שש להיות הגורם לה" - המלצה שאני שותף לה בכל פה.

אלי סוויד מעיד ש"הספר רוסי מאוד, במובנים רבים, ולכן מימנתי במו עצמי תרגום - שמופיע באתר האינטרנט - לפרק הראשון. התרגום נעשה ע"י גלי־דנה וניקודה זינגר, שגם עורכים את המגזין הדו־לשוני 'נקודתיים'. בגליון הבא יופיע, בחלק הרוסי, תרגום הפרק הראשון מ'החטא והעונג', ובחלק העברי פרקים מרומן חדש. כל זה נעשה על יסוד ההנחה שיש בארץ קהילה־דו לשונית גדולה, שעשויה למצוא עניין בספר.

הדמיון בין סאקי לבין המחבר אינו מסתכם רק בשוביניזם אותו הם מבטאים, אלא גם בסגנונם ובבחירת המילים שלהם. המחבר מגלה עמדה סובלנית למדי לגבי גיבור הסיפור, אשר חלקים רחבים מן החברה הישראלית היו מוקיעים את התנהגותו (בגידה במולדת, בוגדנות מינית). במהלך הסיפור הם מסתכסכים והולכים, עד שבסופו מכריז סאקי מעין מרד על המחבר.

בשלב זה מועלה בספר דיון מרתק למדי בשאלת ממשותן של דמויות ספרותיות. נשאלת השאלה, טוען המחבר, האם אדם "ממשי", אך זר לנו לחלוטין, הוא "אמיתי" יותר, עבורנו, מאשר דמות ספרותית מוכרת וידועה? האם אין אנו מכירים את נפתולי נפשו של רסקולניקוב, למשל, יותר מאשר את זו של השכן מהקומה שמעלינו? והאם בתודעתנו יש לאותו רסקולניקוב קיום "ממשי" יותר מאשר לאותו שכן? בהיותו פוסט־מודרניסט, מסתפק המחבר בניתוח קיומן התודעתי של דמויות "ממשיות" ו"בדיוניות". מעניין להשוות עמדה זו ליצוג מודרניסטי של השאלה, כפי שהוא מועלה למשל בספרו של רוברט היינלין "666: מספר החיה", אשר בו נעים הגיבורים בין יקומים מקבילים שבהם עליסה בארץ הפלאות, מאדים של בורוז, ולאזארוס לונג של היינלין עצמו, הינם "ממשיים" לא פחות מהגיבורים המבקרים אצלם.

אלי סוויד השתכנע שכדאי לו לכתוב ספרות לאחר שזהרה רון, העורכת כיום את המגזין "מסע אחר", המליצה לו לעשות כן בעת ששוחח עימה בצ'אט. לדבריו, "היא חברה טובה עד היום". הספר נכתב בשנים 1997-8, ובתחילה מלאכת הכתיבה הייתה לשעשוע בלבד, ולא לצורך הוצאה לאור. תוך כדי הכתיבה, הגיע למסקנה שהספר טוב דיו להתפרסם. כפי שהוא מתאר בספר באופן נאמן למציאות, הספר נכתב בבתי קפה שונים, על גבי מחשב נייד. יתרה על כך - לדבריו הספר נכתב "בקצב הקלדה, כך שבכל נקודת זמן נתונה לא היה ברור לי מה יהיה כתוב בהמשך." זו הסיבה שהדמויות בספר משנות את תכונותיהן במהלך הסיפור. כדוגמה לכך, חברתו של הגיבור, העונה לשם גילת, הינה "כעורה למדי" בתחילת הסיפור, אך בהמשכו הופכת בהדרגה לנאה למדי. דמויות אחרות מגלות חוסר עקביות בעמדותיהן - למשל, עמדת שירותי הבטחון כלפי בגידתו של סאקי, שמטעמי עודף עניין לציבור אמנע מלחשוף את התהפוכות המתחוללות בה. סוויד מודע לקושי להאמין לנקודה זו, אשר יש שיראו בה גימיק והיתממות.

הספר אמור היה בתחילה להיקרא "dance", אולי כרמיזה לסגנון המוסיקלי רווי־הסימפולים, הדומה באופיו לסגנון כתיבת הספר הדוגם קטעים מיצירות ספרות נודעות. בהמשך הוחלף השם לשם מושך יותר. הנימוק לכך, לדברי סוויד: "ספר, ככל אובייקט נושא ברקוד, הוא נשוא למיתוג. כללי השיווק תקפים גם לגבי ספרים - רבי מכר, רבי מכר בשאיפה, ואפילו רומנים ביזריים חסרי כל יומרות".

הספר רווי התיחסויות לעולם המחשבים. גיבורנו ההולל מכיר את אחת מהדמויות באמצעות צ'אט המצוטט בהרחבה, אם כי המחבר נמנע מחציית גבולות הטעם הטוב וחסך מאיתנו חלקים חסודים פחות של השיחה. כותרות הפרקים מכילות הפניות לאתרי אינטרנט הרלבנטיים לפרק, בליווי ציטוטים נבחרים מתוך האתרים הנ"ל. המבחר כולל מגוון בלתי יאמן של אתרים, הדנים בין השאר במשפט המכשפות בסאלם, מתכון למרק צבים, מדריך למציצנים וכולי. כל האתרים היו קיימים בעת כתיבת הספר, אך חלקם אינם קיימים עוד. הציטוטים מדוייקים למדי, ותורגמו לעברית בידי סוויד. "כשכתבתי את הספר, האינטרנט היה רחוק מלהיות נחלת הכלל. עצם האפשרות לצטט ממקורות רבים הייתה חדשה", אומר סוויד. בנוסף לכל זאת, הקים הסופר אתר אינטרנט בשם "Sin and Pleasure", ובו מצויות הפניות לאתרים המוזכרים בספר, מתכונים למאכלים המוזכרים בו (שימושי במיוחד למי שתמיד רצה לדעת איך להכין מעלובה ולא ידע כיצד), ואף את הפרק הראשון מתוך הספר, המובא במלואו, לטובת הקוראים שירצו להתרשם ממנו בעצמם. בימים אלו עוסק אלי סוויד בכתיבת ספר סיפורים, ורומן נוסף שהוזכר לעיל.

לסיכום: האם לפנינו יצירת מופת דגולה, מעמודי התווך של הספרות העברית המתחדשת בארץ הקודש, מאת מחבר צעיר ששמו הולך לפניו ועוד צפויה לו תהילת עולם? אולי, אבל מה שבטוח הוא שמדובר בספר קריא, משעשע (לבעלי ההומור הנכון), ומעורר עניין במגוון נושאים אזוטריים שלא נתתם מעולם את דעתכם עליהם, ויפה שעה אחת קודם.
קישורים
Sin and Pleasure - אתר הספר
מספר החיה - לרכישת ספרו של רוברט א. היינליין ב"דיבוק"
החלקיקים האלמנטריים - לרכישת ספרו של מישל וולבק ב"דיבוק"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 36930
יעקב,

ראשית, ברכותיי על הביקורת המשובחת שגם עוררה בי עניין לקרוא את הספר.

ברצוני לגעת כאן בנקודה שהעלית במאמרך לאור דברים שכותב מילן קונדרה בספר המסות שלו "צוואות נבגדות". כוונתי להיותם של המספר וגיבור הסיפור, סאקי, לפי תאורך, דמויות שובניסטיות דוחות למדי, ולתביעתו של המחבר "להפריד את האיכות האמנותית של היצירה מן העמדות המובעות בה גם אם הן נגועות בגזענות או בהסתה".

קונדרה מצדיק עמדה זו. לטענתו הרומאן במסורת התרבותית האירופית הוא בדיוק *התחום שבו השיפוט המוסרי מושעה*. במילים אחרות, מי שעושה לדמויות ספרותיות משפט שדה אינו מבין את השדה שבו הן פועלות.

"השעיית השיפוט המוסרי אין פירושה שהרומאן נטול מוסר, זהו המוסר שלו," קובע קונדרה. זהו מוסר המתנגד להרגל האנושי לשפוט מיד, בלי הפסק, ואת כולם, לשפוט לפני שמבינים ובלי להבין. הנכונות הקדחתנית לשפוט היא מנקודת המבט של חכמת הרומאן, הטיפשות המתועבת ביותר, הרע המסוכן ביותר. לא שמחבר הרומאנים מערער באופן מוחלט על הלגיטימיות של השיפוט המוסרי, אלא שהוא שולח אותו אל מעבר לרומאן. "שם, אם מתחשק לכם, האשימו את פאנורז' [רבלה, "גארגאנטואה ופאנטגרואל"] על פחדנותו, האשימו את אמה בוברי, האשימו את ראסטיניאק, זה עניינכם, מחבר הרומאנים לא יכול לעשות מאומה בקשר לכך".

בריאתו של שדה דמיוני שבו השיפוט המוסרי מושעה הוא מעשה בעל חשיבות עצומה. רק שם יכולים להתפתח ולפרוח דמויות של יחידים שנוצרו לא כדי למלא תפקיד בתור דוגמאות של הטוב והרוע, או בתור מייצגות של חוקים אובייקטיביים המתנגשים זה בזה (כמו בטרגדיה היוונית), אלא בתור "יצורים אוטונומיים, המתבססים על המוסר הפרטי שלהם, על החוקים הפרטיים שלהם." החברה המערבית מציגה את עצמה כחברה של זכויות-האדם, אבל לפני שיוכל להיות בעל זכויות "על האדם לבנות את עצמו כיחיד, לראות את עצמו כיחיד ולהיראות בעיני הזולת כיחיד". דבר זה לא יכול היה להתרחש בלי התנסות ממושכת באמנויות האירופיות בכלל והרומן בפרט, המלמד את הקורא להיות סקרן לגבי הזולת ולנסות להבין אמיתות שונות מאלה שלו.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 36999
ראשית, תודה על המחמאה.

לגופו של עניין, זו בדיוק הנקודה שרציתי להעלות - אף על פי שהדמויות הן "שוביניסטיות" (אם נפעיל עליהן לרגע את אותו משפט שדה אסור), אין הדבר גורע מאיכותו של הספר.

שאלה - האם האוטונומיה הזו, שיש כביכול לדמויות ספרותיות (לא להישפט על תכונותיהן השליליות) אינה יכולה להטיל אור על יחסינו לתכונות אלו במובן הממשי? כלומר "אילו רסקולניקוב היה חי איתנו, הוא היה אינטלקטואל חסר-רגש וקר, ואילו סאקי היה מזדמן לשיינקין, היה זוכה למכות נאמנות?"
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37000
שלא לדבר על המספר ב''לוליטה'' של נאבוקוב או על אלכס מ''התפוז המכני''.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37095
לא קראתי את ספר המסות האמור, אך אחוש ואקראהו - דומני, על פי הציטוטים, שיש בו משום דע מה שתשיב לאפיקורס - או, ליתר דיוק, למבקרים הנוטים לאחוז בטיעון המוסרי, ונזדמנו לי כבר כמה כאלה, ויש להניח שעוד יזדמנו בעתיד. כך או אחרת, בעלי התגובות כאן יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהמחבר - האמיתי או המדומה - קורא את תגובותיהם בעניין ובעונג.
כוחו של האייל 37248
הרי לכם כוחו של ''האייל הקורא''.
מעולם לא ראיתי בעיתון ביקורת על ספר כלשהו שמחברו זכה להגיב עליה בזמן אמת. כמובן, תמיד אפשר לכתוב מכתב נזעם למערכת, אך אין ודאות שהוא יפורסם. המדיום הנוכחי מאפשר לעשות זאת - בתנאי שלסופר יש גישה למחשב, כמובן. משום מה אני מתקשה לדמיין את א''ב יהושע ודומיו משתלבים בפורום כזה.
כוחו של האייל 37249
ובכן, אם אתה רואה את דוד גרוסמן כדומה לא.ב, הרי שאם צאת ספרו "מישהו לרוץ אתו" השתתף הגרוסמן בפורום ששמו היה כשם הספר ב- IOL זצ"ל, וענה לשאלות הקוראים.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37714
שמעון היקר,

הוצאת לי את המילים מהפה, ניסחת אותן יותר טוב והעלית אותם לדפי האייל.
התגובה שהעלית פה יכלה לחסוך לי כל כך הרבה מורת רוח במאבקים חסרי תכלית עם קוראים מוסרניים השואפים לחפש בספרות אוטופיה מחוסרת מגרעות אנושיות ואידאולוגיות.
תודה.
והלוואי שכל אחד מאותם קוראים קשי עורף היה קורא את התגובה הזו שלך.

ותודה לד''ר דריהר שהביא את הספר לידיעתי. הוא בהחלט נשמע ספר מסקרן למדי.

בברכה,
עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37805
למרות שאני מסכים איתך ועם שמעון לגבי הטעות שבשיפוט דמויות, בכל-זאת מציקה לי השאלה של מידת ההזדהות בין הכותב לדמות. האם "החטא ועונשו" מעלה את השאלה "האם דוסטי היה רוצח"? האם "לוליטה" מעלה את השאלה "האם נבוקוב היה פדופיל"? וכמובן, האם "החטא והעונג" מעלה את השאלה "האם סוויד שוביניסט"? - שאלה שאני עצמי לא יכול לענות עליה, שכן טרם קראתי את הספר.

דרושה כאן עדינות, שכן כל אחת מהשאלות כוללת "שאלה פנימית", ויתכן שהתשובה הפנימית שונה מזו החיצונית. למשל, יכול לבוא קורא ולומר, "עבורי, 'החטא ועונשו' העלה את השאלה, האם דוסטי רוצח" - כלומר, תשובה חיובית לשאלה החיצונית. אולם באשר לשאלה הפנימית, התשובה נותרת שלילית (מחוסר הוכחות :-). יתכן בהחלט ש"החטא והעונג" מעלה חשש כבד כי סוויד הוא שוביניסט – למרות שאולי אין זה המצב.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37810
בפעם האחרונה שבדקתי, להיות שוביניסט היה חטא הרבה פחות נורא מאשר להיות רוצח או פדופיל.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37812
לא נכון. אם אתה רוצח, או פדופיל, והכי חשוב, אם נכלאת, אז אתה קורבן מסכן של החברה.
אם אתה שוביניסט, אז אתה הרשע בהתגלמותו (כי אי אפשר ממש להכנס על זה לכלא, למשל).

ברוכים הבאים לעולם הפוליטיקלי קורקט. נא להשאיר את האנושיות שלכם בכניסה.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 604577
השארתי.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37813
אה, כן. אלה היו דוגמאות בלבד, ולא באתי לטעון לרגע כי יש דמיון תוכני בינהן.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37839
טל כהן היקר,

השאלות שאתה מציג פה, כאמור, קשות לי במיוחד, בגלל שכבר שככותב פרוזה כבר הואשמתי אישית מחמת נטיות שונות של דמויותי.

אני חייב לציין, עם זאת, שהתחושות שאתה מבטא מדהימות אותי וזרות לי לחלוטין. אין זאת אומרת שאתה תמים אלא אולי דווקא שאני תמים לגמרי, אלא שמעולם לא חשדתי בכותבים משום יצירותיהם בעבירות אלו או אחרות, אפילו כשהיה מדובר ביצירות שהצדיקו כביכול עבירות אלו או אחרות.
לסופר על פי טבעו יש יכולת רחבה יותר פעמים רבות להזדהות עם מצבים אנושיים ונפשיים שונים שאנשים רבים, למרבה הצער מתרכזים בדחייתם יותר מאשר בניסיון להבנתם.

אומנם יכול להיות פעמים רבות מצע מסויים של הזדהות של הסופר עם מצב כלשהו, ואני מתכוון לכך שאין לי ספק שלדוסטוייבסקי בראש הסתובבו למשל רבות מהמחשבות שהיו לרסקולניקוב או לאיוואן קאראמאזוב. בוודאי שהסתובבו לו שם קטנות קטנות, אם לא היו מסתובבות לו הוא לא היה יכול לכתוב על זה כל כך טוב.
גם אם אתה לא יכול להבין מה מביא פדופיל להמשך לילד אתה לא יכול באמת לכתוב על פדופילים. זה לא אומר שאתה פדופיל בעצמך.
בקיצור, אני תומך בזכות ובחובה של הכותבים לחקור ולכתוב כעולה על רוחם למען האנושות כולה, בהפרדה מוחלטת מעולם המציאות.
עולם המציאות הוא עניין לעורכי דין, ובו איני נוהג להתעסק בד"כ.

ובמה שנוגע למר אלי סוויד ונטיותיו השוביניסטיות ההיפותטיות, אני נוטה להניח כי מר סוויד שנשמע כברנש מבדח למדי, בוודאי חשב לעצמו מספר מחשבות שוביניסטיות במהלך חייו, כפי שקורה לכמעט כל גבר בריא. ובכל זאת, כל זאת לא הופך אותו לשוביניסט, אולי רק לשוביניסט חובב או לשוביניסט בזמנו החופשי.
ואם מר אלי סוויד הוא אכן שוביניסט (וגם מזאת לא אופתע) הרי שאני מברך אותו על כך ואיני מוכן לגנות אותו ולו במידה הזעומה ביותר. שהרי היכן היינו אנו היום ללא השוביניסטים?

בברכה,
עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 38238
בהיותי אכן ברנש מבדח למדי, או לפחות משתדל להיות כזה, או לפחות השתדלתי להיות כזה בספר דנן, אין לי אלא להשתאות על עוצמתה של הפוריטניות, ממוצא אמריקאי, שפשתה בנו ומאפשרת דיון באיכויותיו המוסריות של טקסט אמנותי, ובהיקשים אפשריים בנוגע למערכת הערכים המשוערת של מחברו. כפי שאריאלה ציינה, כאשר הדיון עובר משאלות מוסריות אמיתיות לשאלות שנוגעות יותר לדיעות והשקפות, הוא הופך אף ביזארי יותר - המחבר חשוד, למעשה, בהחזיקו בדיעה שונה מזו הרווחת, ומתנהל דיון ממשי האם הוא אכן מחזיק בדיעה השונה (ואז, כמובן, יכירנו מקומו על עמוד הקלון) או שדיעה זו היא רק חלק מיצירתו. הבה נעזוב לשניונת את יצירתי המפוקפקת ואישיותי החשודה ונבחר ביצירה אחרת, אולי אפילו זו שהזכרתי בראיון עם ד"ר דריהר - "החלקיקים האלמנטריים". מדובר, כפי שידוע למי שקרא, בטקסט מבריק שכל כולו השתלחות פרועה, נוטפת דם, רוק וזרע, בערכיה של החברה הבורגנית ובראשם הראיה האמריקאית/רומנטית של המין המוחלפת בתחילת הרומן המדובר בהשקפה מארקסיסטית שאותי, לפחות, שעשעה מאוד. אפשר, כמובן, לשאול אם וולבאק באמת כזה איום ונורא או רק עושה את עצמו, אבל מה זה משנה? כל אמן מילים רציני, חזקה עליו שידע להביע דיעות שונות ומשונות ביצירתו, בין אם הוא מחזיק בהן ובין אם לאו. עניין של טכניקה. השאלה המרכזית בשיפוט אמנותי היא כפולה - ראשית, האם ליצירה יש ערך (כן, אולי אני כותב ספרים פוסט מודרניים, אבל אני דוגל בסדר נקירה מוצק והירארכי בשדה האמנות), ושנית, האם בכוחה להסב הנאה. דיעותיו של היוצר עשויות לעניין את קוראי העיתונים והמפגינים (מאיר אריאל, השמעת ואגנר), אך אין להן דבר וחצי דבר עם ערכה של היצירה (במקרה של אריאל ז"ל, נו. במקרה של ואגנר שר"י, דוקא אחלה).
''ואגנר שר''י'' 38247
- מה פירוש "שר"י"?
''ואגנר שר''י'' 38307
שם רשעים ירקב
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 38437
אכן אלי, אני חולק איתך את סבל החוסר מובנות. זאת בהנחה שאתה סובל מחוסר מובנותך. יכול להיות כמובן שאתה חוגג אותו, וגם בכך יש כמובן ערך נפלא. אני אישית נוטה לסבול ולחגוג בו בעת ובעונה אחת.
וכמובן אני תומך אוטומטית בכל מה שאמרת.

בהצלחה עם הספר (אני אנסה להשיג עותק בגרמניה).

עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 39978
תומך אוטומטית? זה מפתיע, מפיך. האם אתה סבור שאין ערך של ממש ביצירת מאיר אריאל? האם אתה סבור שואגנר הוא "אחלה"? מה אוטומטי, בעצם, בתמיכתך במר סוויד?
הוא זכאי 37859
במאמר נכתב: "הדמיון בין סאקי לבין המחבר אינו מסתכם רק בשוביניזם אותו הם מבטאים...".

הכוונה היתה למחבר שבתוך הסיפור, ולא לסופר בשר-ודם שכתב את הסיפור (כלומר, אלי סוייד).

עד כמה שהתרשמתי מהשיחה בינינו, לא נראה לי שסוויד הוא שוביניסט במיוחד, [לפחות לא יותר ממני... :) ]
זו לא מקטרת 37879
נו, קיום המחבר-שבתוך-הסיפור מוסיף נדבך בין הגיבור (סאקי) לבין המחבר (החיצוני), מה שכמובן מסבך את כל הדיון.

מה שניסיתי לטעון בהצגת השאלה המקורית (וז וגם תגובה לעידו), היא שכמובן שאין "לערוך משפט שדה" לדמויות (ספר בו הגיבור הוא רוצח חסר מוסר יכול בהחלט להיות יצירת מופת), אולם הטבע האנושי משליך, פעמים רבות, מהדמויות אל הכותבים - ומכך יש להמנע. ניסיון להאשים את דוסטי ברצח על-סמך "החטא ועונשו" יהיה שגוי, ממש כמו ניסיון להאשים את סוייד בשוביניזם על-סמך "החטא והעונג".

מתי, בעצם, כן מותר לשפוט אדם על-סמך יצירת אומנות שלו? אני חושב שהתשובה *אינה* "לעולם לא", אבל מתקשה למצוא דוגמאות.
הנה דוגמא 38050
מה עם "מיין קאמפפ"? אל תגיד לי שלא ניתן לשפוט את היטלר לפיו.
הנה דוגמא 38055
האם "מיין קאמפפ" הוא יצירה ספרותית?
הנה דוגמא 38436
טל כהן היקר,

למירב שיפוטי מיין קאמפף הוא אכן מעין יצירה ספרותית. מעבר לעיסוקים בהגדרות של יצירה ספרותית כערך הנוצר בעיניו של הקורא, מיין קאמפף הוא למעשה אוטוביוגרפיה, מלאה באבחנות על על העולם והחיים. כאשר אני רואה את ז'אנר האוטוביוגרפיה כז'אנר ספרותי נכבד בהחלט.

ולגבי השאלה האם ניתן לשפוט את היטלר על פיו. מיין קאמפף בהחלט עוזר להבין את היטלר ואת הרקע למהלכיו השונים, אולם לא הייתי שופט את היטלר לפיו. הייתי שופט את היטלר על פי מעשיו. כלומר, אם מיין קאמפף היה מפורסם והיטלר היה נותר בגדר מהפכן לא יוצלח, לא הייתי אני, ואני מאמין שגם רבים אחרים, שופטים את היטלר בחומרה שכזו.
ובמבחינה מסויימת איני בטוח כל כך בעצם אם היינו צודקים בכך.

בברכה,
עידו הרטוגזון
הנה דוגמא 38452
שגיתי בניסוח השאלה. צ"ל: "האם 'מיין קאמפפ' הוצג כבדיה?" (Fiction).
הוכנס לרשימת הקריאה 36934
קודם כל, תודה על הבאת קיום הספר לידיעת קוראי האייל. כחובב ספרות, אני מוכרח לציין שזו הפעם הראשונה שאני שומע על הספר הנ"ל (וכן על מחברו) ולפחות ע"פ הבקורת הוא מצטייר כספר שאני אהנה לקרוא.
לגבי הספר כפי שהוא מתואר כאן, אין ספק שהמחבר ניחן בדמיון עשיר ובמקוריות רבה.
חלק מהאלמנטים שהזכרת מצויים גם בספרים נוספים, לדוגמא דמות הקוראת תיגר על המחבר מופיעה בספר 'צנורות' של אתגר קרת
מספר בגוף שלישי שמתערב באופן פעיל בעלילה מופיע ב'ארוחת בוקר של אלופים' של קורט וונגוט. (מישהו יודע אם ואיך ניתן להשיג את הסרט בארץ?)
על הדמיון בין המספר והגיבור נכתבו מאמרים רבים וספר המציג זאת בצורה ספרותית מענינת הוא 'עורצח' של אלי שרייבר (חתולי) שמספר על סופרת גרושה עם בת יחידה שכותבת רומאן על עתונאית גרושה אם לבת יחידה ומתלבטת עד כמה הדמות (שאמורה להיות בנויה על בסיס מישהי אחרת) דומה לה.
בכל אופן, רק אחרי שאקרא את הספר אוכל לומר אם רבוי הטכניקות הספרותיות המוזכרות הופך את הספר ליצירת מופת או עושה אותו לתרגיל מבריק בכתיבה ספרותית.
ארוחת בוקר של אלופים 36950
הסרט הנ"ל שודר לפני פחות משנה באחד מערוצי הסרטים של YES, אם אינני טועה, כך שהם הכתובת הראשונה לבקשות לשידור נוסף.
ארוחת בוקר של אלופים 37003
לא ממש עוזר, אני לא מנוי של Yes וגם לא של הכבלים, אבל תודה בכל אופן.
הוכנס לרשימת הקריאה 37428
כחובב ספרות, אני ממליץ לך לצרוך פרסום קבוע יותר של ביקורות ספרים, כגון מוסף "ספרים" של "הארץ", או דף 28 של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". למרבה הצער, לא רבות ביקורות הספרים המתפרסמות ב"אייל הקורא".

לגופו של ענין, הספר דנן נסקר בדף הספרות של "המוסף לשבת" לפני שלושה שבועות או חודש.
הוכנס לרשימת הקריאה 37488
תודה בכל מקרה. למעשה אני משתדל לקרוא בנאמנות את מוסף הספרים של הארץ, אבל אני מודה שזה המקור היחידי שלי לנעשה בתחום הספרות בארץ. (אלא אם שיטוט בחנויות ספרים נחשב גם כן)
אני מקוה שזה לא יחשב לי להתנשאות, אבל מאז שסיימתי את שרותי הצבאי, אני נמנע מעיתונים בעלי עמודים ראשונים נוטפי דם, שזועקים דמעות, אימה, זעזוע, אסון, טרגדיה וכד'.
הוכנס לרשימת הקריאה 37858
''מעריב'' לא אחרו להגיב, ואכן הספר נדון במוסף הספרות של יום ששי האחרון (לא בתלהבות עזה במיוחד).
הוכנס לרשימת הקריאה 37948
יש לי הרגשה שהמבקר הנכבד ממעריב פשוט חשש לחוות דעה חד משמעית על הספר כי הספר קצת בלבל אותו.
הוכנס לרשימת הקריאה 37959
כן, גם אני ראיתי את זה ב'מעריב' שקיבלתי חינם על תידלוק.
מהביקורת שם היה קשה ללמוד אם הספר הזה טוב או לא.
נחמד ביותר 37055
גם אנוכי, הקוראת הלבנבנה, קראה את הספר המדובר. הספר קליל ונחמד ומקורי ביותר. יש להתייחס אליו כנסיון מעניין לגוון את חיי הקוראים ולא כנסיון להשתוות ל''דוסטי'' או ל''הלר'' ועוד יוצרים מפורסמים. הסופר שוביניסט ביותר (מה שבטח ימצא חן בעיני הקוראים הגבריים) ונהנה לשחק בדמויותיו הנשיות. אבל בסך הכל- אני נהניתי
נחמד ביותר 37429
שוביניזם "בטח ימצא חן בעיני הקוראים הגבריים" ?

האין קביעה זו לוקה באותו זן של הכללה גסה המרכיב את השוביניזם, ממנו את מסתייגת במשתמע?
נחמד ביותר 37452
ועל כך הרי כבר נכתב בספר דברי הימים המשפט האלמותי ''אני אינני עושה הכללות כמו שעושים השמאלנים''.
נחמד ביותר 37461
כן... מי הפיק את המרגלית הזו? א. רייס? ג. שטח? האחים בן-עמי?
נחמד ביותר 38045
קודם כל סליחה על האיחור בתגובה, דבר שני זה נאמר כמעין פניה הומוריסטית לקוראים ממין זכר ולא כהערה ארסית מפי שורפת חזיות ושונאת גברים. חוצמזה אחרי שתקרא את הספר לא נראה לי שככל כך תתנגד לכך שהסופר (שמשתייך לזן הגברים- מה לעות?)מחליט לדוג דמויות נשיות מתוך העלילה ולעשות בהן כרצונו או מקדיש פרק לדרכים שונות על כיצד להציץ לחזיות. או אולי אני טועה?
נחמד ביותר 38240
אעיר רק שהטיפול בספר בנושא ההצצה לתוך חולצות נשיות בטל בשישים לעומת תשומת הלב שהמחבר מקדיש לכגון אלה בחיים ממש. הגישה הנון טאליבנית לנושא מצד הכותבת משמחת אותי - מי יתן וליבן של מבקרות המקומונים היה טוב כליבך את, יקירתי.
שטחי ביותר 39979
כמה שטחי מצדך, מר סוויד. במחי קולמוס אלקטרוני אתה מחלק את האנושות למצדדים בבהייה במחשופים לעומת ''טליבנים''.
שטחי ביותר 41439
רוב התגובות שלך באייל הן הטפות מוסר צדקניות והיטפלות להערות אגב. אתה גם לא קולט מתי אנשים מגלים התיחסות זה לזה בסמול טוק מחויך, ונוחת עליהם עם הכובד הצדקני שלך בחוסר חן ובחוסר טעם. אתה בחור יומרני שבעצם אין לו באמת מה להגיד.
אם צדקנות והתחסדות היו 41494
מעלה, היית מחונן בשתיהן.
מחכה לספר נוסף מפרי עטו של הסופר 69167
אני חייבת לציין שהתגובות כאן שעשעו אותי לא פחות מהספר, במיוחד מצאה חן בעיני העובדה שלא רק שברובכם מסתתר לו שובניסט קטן אלה אתם גם גאים בו, בדרך זו או אחרת, אני מקווה שלא אדכא את אותו שובניסט אם אומר, שהידיעה כי רבים ממכם הגברים מהרהרים לעיתים באפשרות כי ירכי הצחורות הן גם לוהטות ליפעמים, לא מעוררים את הפמיניסטית הזועמת שבי (ותאמינו לי, יש שם אחת כזאת).
וודאי לא ספר שנכתב בכל כך הרבה חן ע''י סופר שמתגלה כפוטנציאל מסקרן ומבטיח. מבטיחה להתייחס באותו שעשוע מבודח לטקסט פמיניסטי חינני ומבריק כזה, במידה ואתקל בו.

אבל אנו עוסקים כאן בספר ולא באישיות הסופר ומבקריו, נהנתי מאוד למרות הדמויות השטוחות והאומללות המופיעות בו, סופר הצללים הוציא ממני חיוכים לא מעטים, והחלק המוצלח ביותר בעיני היה באופן מפתיע האפילוג. הרי לעלילה לא הייתה משמעות מרובה, לפעמים אפילו הייתה בי הרגשהה כי העלילה היא מעמסה על הסופר, שיודע כי הוא חייב אותה לקוראיו והוא רק רצה לשפוך הגיגיו על הנייר.

כך או כך, בהחלט שווה קריאה.
טוב לתאווה ונחמד להשכיל 342886
החטא והעונג הוא קקפוניה מושלמת לאוהבי ספרות ותענוגות, הראש הכי מוטרף מאז ''קונצ'רטו לנער צורם ותזמורת'' לריקי קלר.ההמלצה שלי היא לקרוא אותו בפה מלא גת או לחלופין לצרוך אותו כאפרוזדיאק.
דחוף לרשימת ספרי הבגרות.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים