אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 36930
יעקב,

ראשית, ברכותיי על הביקורת המשובחת שגם עוררה בי עניין לקרוא את הספר.

ברצוני לגעת כאן בנקודה שהעלית במאמרך לאור דברים שכותב מילן קונדרה בספר המסות שלו "צוואות נבגדות". כוונתי להיותם של המספר וגיבור הסיפור, סאקי, לפי תאורך, דמויות שובניסטיות דוחות למדי, ולתביעתו של המחבר "להפריד את האיכות האמנותית של היצירה מן העמדות המובעות בה גם אם הן נגועות בגזענות או בהסתה".

קונדרה מצדיק עמדה זו. לטענתו הרומאן במסורת התרבותית האירופית הוא בדיוק *התחום שבו השיפוט המוסרי מושעה*. במילים אחרות, מי שעושה לדמויות ספרותיות משפט שדה אינו מבין את השדה שבו הן פועלות.

"השעיית השיפוט המוסרי אין פירושה שהרומאן נטול מוסר, זהו המוסר שלו," קובע קונדרה. זהו מוסר המתנגד להרגל האנושי לשפוט מיד, בלי הפסק, ואת כולם, לשפוט לפני שמבינים ובלי להבין. הנכונות הקדחתנית לשפוט היא מנקודת המבט של חכמת הרומאן, הטיפשות המתועבת ביותר, הרע המסוכן ביותר. לא שמחבר הרומאנים מערער באופן מוחלט על הלגיטימיות של השיפוט המוסרי, אלא שהוא שולח אותו אל מעבר לרומאן. "שם, אם מתחשק לכם, האשימו את פאנורז' [רבלה, "גארגאנטואה ופאנטגרואל"] על פחדנותו, האשימו את אמה בוברי, האשימו את ראסטיניאק, זה עניינכם, מחבר הרומאנים לא יכול לעשות מאומה בקשר לכך".

בריאתו של שדה דמיוני שבו השיפוט המוסרי מושעה הוא מעשה בעל חשיבות עצומה. רק שם יכולים להתפתח ולפרוח דמויות של יחידים שנוצרו לא כדי למלא תפקיד בתור דוגמאות של הטוב והרוע, או בתור מייצגות של חוקים אובייקטיביים המתנגשים זה בזה (כמו בטרגדיה היוונית), אלא בתור "יצורים אוטונומיים, המתבססים על המוסר הפרטי שלהם, על החוקים הפרטיים שלהם." החברה המערבית מציגה את עצמה כחברה של זכויות-האדם, אבל לפני שיוכל להיות בעל זכויות "על האדם לבנות את עצמו כיחיד, לראות את עצמו כיחיד ולהיראות בעיני הזולת כיחיד". דבר זה לא יכול היה להתרחש בלי התנסות ממושכת באמנויות האירופיות בכלל והרומן בפרט, המלמד את הקורא להיות סקרן לגבי הזולת ולנסות להבין אמיתות שונות מאלה שלו.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 36999
ראשית, תודה על המחמאה.

לגופו של עניין, זו בדיוק הנקודה שרציתי להעלות - אף על פי שהדמויות הן "שוביניסטיות" (אם נפעיל עליהן לרגע את אותו משפט שדה אסור), אין הדבר גורע מאיכותו של הספר.

שאלה - האם האוטונומיה הזו, שיש כביכול לדמויות ספרותיות (לא להישפט על תכונותיהן השליליות) אינה יכולה להטיל אור על יחסינו לתכונות אלו במובן הממשי? כלומר "אילו רסקולניקוב היה חי איתנו, הוא היה אינטלקטואל חסר-רגש וקר, ואילו סאקי היה מזדמן לשיינקין, היה זוכה למכות נאמנות?"
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37000
שלא לדבר על המספר ב''לוליטה'' של נאבוקוב או על אלכס מ''התפוז המכני''.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37095
לא קראתי את ספר המסות האמור, אך אחוש ואקראהו - דומני, על פי הציטוטים, שיש בו משום דע מה שתשיב לאפיקורס - או, ליתר דיוק, למבקרים הנוטים לאחוז בטיעון המוסרי, ונזדמנו לי כבר כמה כאלה, ויש להניח שעוד יזדמנו בעתיד. כך או אחרת, בעלי התגובות כאן יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהמחבר - האמיתי או המדומה - קורא את תגובותיהם בעניין ובעונג.
כוחו של האייל 37248
הרי לכם כוחו של ''האייל הקורא''.
מעולם לא ראיתי בעיתון ביקורת על ספר כלשהו שמחברו זכה להגיב עליה בזמן אמת. כמובן, תמיד אפשר לכתוב מכתב נזעם למערכת, אך אין ודאות שהוא יפורסם. המדיום הנוכחי מאפשר לעשות זאת - בתנאי שלסופר יש גישה למחשב, כמובן. משום מה אני מתקשה לדמיין את א''ב יהושע ודומיו משתלבים בפורום כזה.
כוחו של האייל 37249
ובכן, אם אתה רואה את דוד גרוסמן כדומה לא.ב, הרי שאם צאת ספרו "מישהו לרוץ אתו" השתתף הגרוסמן בפורום ששמו היה כשם הספר ב- IOL זצ"ל, וענה לשאלות הקוראים.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37714
שמעון היקר,

הוצאת לי את המילים מהפה, ניסחת אותן יותר טוב והעלית אותם לדפי האייל.
התגובה שהעלית פה יכלה לחסוך לי כל כך הרבה מורת רוח במאבקים חסרי תכלית עם קוראים מוסרניים השואפים לחפש בספרות אוטופיה מחוסרת מגרעות אנושיות ואידאולוגיות.
תודה.
והלוואי שכל אחד מאותם קוראים קשי עורף היה קורא את התגובה הזו שלך.

ותודה לד''ר דריהר שהביא את הספר לידיעתי. הוא בהחלט נשמע ספר מסקרן למדי.

בברכה,
עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37805
למרות שאני מסכים איתך ועם שמעון לגבי הטעות שבשיפוט דמויות, בכל-זאת מציקה לי השאלה של מידת ההזדהות בין הכותב לדמות. האם "החטא ועונשו" מעלה את השאלה "האם דוסטי היה רוצח"? האם "לוליטה" מעלה את השאלה "האם נבוקוב היה פדופיל"? וכמובן, האם "החטא והעונג" מעלה את השאלה "האם סוויד שוביניסט"? - שאלה שאני עצמי לא יכול לענות עליה, שכן טרם קראתי את הספר.

דרושה כאן עדינות, שכן כל אחת מהשאלות כוללת "שאלה פנימית", ויתכן שהתשובה הפנימית שונה מזו החיצונית. למשל, יכול לבוא קורא ולומר, "עבורי, 'החטא ועונשו' העלה את השאלה, האם דוסטי רוצח" - כלומר, תשובה חיובית לשאלה החיצונית. אולם באשר לשאלה הפנימית, התשובה נותרת שלילית (מחוסר הוכחות :-). יתכן בהחלט ש"החטא והעונג" מעלה חשש כבד כי סוויד הוא שוביניסט – למרות שאולי אין זה המצב.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37810
בפעם האחרונה שבדקתי, להיות שוביניסט היה חטא הרבה פחות נורא מאשר להיות רוצח או פדופיל.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37812
לא נכון. אם אתה רוצח, או פדופיל, והכי חשוב, אם נכלאת, אז אתה קורבן מסכן של החברה.
אם אתה שוביניסט, אז אתה הרשע בהתגלמותו (כי אי אפשר ממש להכנס על זה לכלא, למשל).

ברוכים הבאים לעולם הפוליטיקלי קורקט. נא להשאיר את האנושיות שלכם בכניסה.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 604577
השארתי.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37813
אה, כן. אלה היו דוגמאות בלבד, ולא באתי לטעון לרגע כי יש דמיון תוכני בינהן.
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 37839
טל כהן היקר,

השאלות שאתה מציג פה, כאמור, קשות לי במיוחד, בגלל שכבר שככותב פרוזה כבר הואשמתי אישית מחמת נטיות שונות של דמויותי.

אני חייב לציין, עם זאת, שהתחושות שאתה מבטא מדהימות אותי וזרות לי לחלוטין. אין זאת אומרת שאתה תמים אלא אולי דווקא שאני תמים לגמרי, אלא שמעולם לא חשדתי בכותבים משום יצירותיהם בעבירות אלו או אחרות, אפילו כשהיה מדובר ביצירות שהצדיקו כביכול עבירות אלו או אחרות.
לסופר על פי טבעו יש יכולת רחבה יותר פעמים רבות להזדהות עם מצבים אנושיים ונפשיים שונים שאנשים רבים, למרבה הצער מתרכזים בדחייתם יותר מאשר בניסיון להבנתם.

אומנם יכול להיות פעמים רבות מצע מסויים של הזדהות של הסופר עם מצב כלשהו, ואני מתכוון לכך שאין לי ספק שלדוסטוייבסקי בראש הסתובבו למשל רבות מהמחשבות שהיו לרסקולניקוב או לאיוואן קאראמאזוב. בוודאי שהסתובבו לו שם קטנות קטנות, אם לא היו מסתובבות לו הוא לא היה יכול לכתוב על זה כל כך טוב.
גם אם אתה לא יכול להבין מה מביא פדופיל להמשך לילד אתה לא יכול באמת לכתוב על פדופילים. זה לא אומר שאתה פדופיל בעצמך.
בקיצור, אני תומך בזכות ובחובה של הכותבים לחקור ולכתוב כעולה על רוחם למען האנושות כולה, בהפרדה מוחלטת מעולם המציאות.
עולם המציאות הוא עניין לעורכי דין, ובו איני נוהג להתעסק בד"כ.

ובמה שנוגע למר אלי סוויד ונטיותיו השוביניסטיות ההיפותטיות, אני נוטה להניח כי מר סוויד שנשמע כברנש מבדח למדי, בוודאי חשב לעצמו מספר מחשבות שוביניסטיות במהלך חייו, כפי שקורה לכמעט כל גבר בריא. ובכל זאת, כל זאת לא הופך אותו לשוביניסט, אולי רק לשוביניסט חובב או לשוביניסט בזמנו החופשי.
ואם מר אלי סוויד הוא אכן שוביניסט (וגם מזאת לא אופתע) הרי שאני מברך אותו על כך ואיני מוכן לגנות אותו ולו במידה הזעומה ביותר. שהרי היכן היינו אנו היום ללא השוביניסטים?

בברכה,
עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 38238
בהיותי אכן ברנש מבדח למדי, או לפחות משתדל להיות כזה, או לפחות השתדלתי להיות כזה בספר דנן, אין לי אלא להשתאות על עוצמתה של הפוריטניות, ממוצא אמריקאי, שפשתה בנו ומאפשרת דיון באיכויותיו המוסריות של טקסט אמנותי, ובהיקשים אפשריים בנוגע למערכת הערכים המשוערת של מחברו. כפי שאריאלה ציינה, כאשר הדיון עובר משאלות מוסריות אמיתיות לשאלות שנוגעות יותר לדיעות והשקפות, הוא הופך אף ביזארי יותר - המחבר חשוד, למעשה, בהחזיקו בדיעה שונה מזו הרווחת, ומתנהל דיון ממשי האם הוא אכן מחזיק בדיעה השונה (ואז, כמובן, יכירנו מקומו על עמוד הקלון) או שדיעה זו היא רק חלק מיצירתו. הבה נעזוב לשניונת את יצירתי המפוקפקת ואישיותי החשודה ונבחר ביצירה אחרת, אולי אפילו זו שהזכרתי בראיון עם ד"ר דריהר - "החלקיקים האלמנטריים". מדובר, כפי שידוע למי שקרא, בטקסט מבריק שכל כולו השתלחות פרועה, נוטפת דם, רוק וזרע, בערכיה של החברה הבורגנית ובראשם הראיה האמריקאית/רומנטית של המין המוחלפת בתחילת הרומן המדובר בהשקפה מארקסיסטית שאותי, לפחות, שעשעה מאוד. אפשר, כמובן, לשאול אם וולבאק באמת כזה איום ונורא או רק עושה את עצמו, אבל מה זה משנה? כל אמן מילים רציני, חזקה עליו שידע להביע דיעות שונות ומשונות ביצירתו, בין אם הוא מחזיק בהן ובין אם לאו. עניין של טכניקה. השאלה המרכזית בשיפוט אמנותי היא כפולה - ראשית, האם ליצירה יש ערך (כן, אולי אני כותב ספרים פוסט מודרניים, אבל אני דוגל בסדר נקירה מוצק והירארכי בשדה האמנות), ושנית, האם בכוחה להסב הנאה. דיעותיו של היוצר עשויות לעניין את קוראי העיתונים והמפגינים (מאיר אריאל, השמעת ואגנר), אך אין להן דבר וחצי דבר עם ערכה של היצירה (במקרה של אריאל ז"ל, נו. במקרה של ואגנר שר"י, דוקא אחלה).
''ואגנר שר''י'' 38247
- מה פירוש "שר"י"?
''ואגנר שר''י'' 38307
שם רשעים ירקב
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 38437
אכן אלי, אני חולק איתך את סבל החוסר מובנות. זאת בהנחה שאתה סובל מחוסר מובנותך. יכול להיות כמובן שאתה חוגג אותו, וגם בכך יש כמובן ערך נפלא. אני אישית נוטה לסבול ולחגוג בו בעת ובעונה אחת.
וכמובן אני תומך אוטומטית בכל מה שאמרת.

בהצלחה עם הספר (אני אנסה להשיג עותק בגרמניה).

עידו הרטוגזון
אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית 39978
תומך אוטומטית? זה מפתיע, מפיך. האם אתה סבור שאין ערך של ממש ביצירת מאיר אריאל? האם אתה סבור שואגנר הוא "אחלה"? מה אוטומטי, בעצם, בתמיכתך במר סוויד?
הוא זכאי 37859
במאמר נכתב: "הדמיון בין סאקי לבין המחבר אינו מסתכם רק בשוביניזם אותו הם מבטאים...".

הכוונה היתה למחבר שבתוך הסיפור, ולא לסופר בשר-ודם שכתב את הסיפור (כלומר, אלי סוייד).

עד כמה שהתרשמתי מהשיחה בינינו, לא נראה לי שסוויד הוא שוביניסט במיוחד, [לפחות לא יותר ממני... :) ]
זו לא מקטרת 37879
נו, קיום המחבר-שבתוך-הסיפור מוסיף נדבך בין הגיבור (סאקי) לבין המחבר (החיצוני), מה שכמובן מסבך את כל הדיון.

מה שניסיתי לטעון בהצגת השאלה המקורית (וז וגם תגובה לעידו), היא שכמובן שאין "לערוך משפט שדה" לדמויות (ספר בו הגיבור הוא רוצח חסר מוסר יכול בהחלט להיות יצירת מופת), אולם הטבע האנושי משליך, פעמים רבות, מהדמויות אל הכותבים - ומכך יש להמנע. ניסיון להאשים את דוסטי ברצח על-סמך "החטא ועונשו" יהיה שגוי, ממש כמו ניסיון להאשים את סוייד בשוביניזם על-סמך "החטא והעונג".

מתי, בעצם, כן מותר לשפוט אדם על-סמך יצירת אומנות שלו? אני חושב שהתשובה *אינה* "לעולם לא", אבל מתקשה למצוא דוגמאות.
הנה דוגמא 38050
מה עם "מיין קאמפפ"? אל תגיד לי שלא ניתן לשפוט את היטלר לפיו.
הנה דוגמא 38055
האם "מיין קאמפפ" הוא יצירה ספרותית?
הנה דוגמא 38436
טל כהן היקר,

למירב שיפוטי מיין קאמפף הוא אכן מעין יצירה ספרותית. מעבר לעיסוקים בהגדרות של יצירה ספרותית כערך הנוצר בעיניו של הקורא, מיין קאמפף הוא למעשה אוטוביוגרפיה, מלאה באבחנות על על העולם והחיים. כאשר אני רואה את ז'אנר האוטוביוגרפיה כז'אנר ספרותי נכבד בהחלט.

ולגבי השאלה האם ניתן לשפוט את היטלר על פיו. מיין קאמפף בהחלט עוזר להבין את היטלר ואת הרקע למהלכיו השונים, אולם לא הייתי שופט את היטלר לפיו. הייתי שופט את היטלר על פי מעשיו. כלומר, אם מיין קאמפף היה מפורסם והיטלר היה נותר בגדר מהפכן לא יוצלח, לא הייתי אני, ואני מאמין שגם רבים אחרים, שופטים את היטלר בחומרה שכזו.
ובמבחינה מסויימת איני בטוח כל כך בעצם אם היינו צודקים בכך.

בברכה,
עידו הרטוגזון
הנה דוגמא 38452
שגיתי בניסוח השאלה. צ"ל: "האם 'מיין קאמפפ' הוצג כבדיה?" (Fiction).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים