 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. לא לחינם הבאתי את הדוגמאות שהבאתי, ולא אחרות. ב. אבל הבה נראה - כשיש לך קטע כמו Moon child, שבו השירה מהווה שישית מאורך השיר, אזי לו התעקשת רק *לשיר* את הקטע הנ"ל היית מקצר ב-25% את זמן השמירה המשמים שיכולת למלא עם האלבום הנ"ל1. זה כמובן נכון גם ל-Shine on You crazy Diamond ולאחרים. ג. מיותר לציין שאני לא הולך להגן בחירוף נפש על הטענה שפרוג הוא רק אינסטרומנטלי ושלמילים אין חשיבות או משמעות. אבל בהחלט חלוקת הזמן בין השניים יכולה להיות מאד לא שיוויונית, ולטובת הצלילים. ד. Tubular Bells. 1 יש יטענו שאפילו לומר על שאר השיר שהוא "נגינה" זה למתוח את המושג. אז שיאמרו, למתוח מושגים זו אחת הסיבות שהתכנס(נ)ו כאן אנשי הפרוגרסיב. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הייתי מנגן בראש גם את הקטעים האינסטרומנטליים, אבל בהיותי כנראה פחות מוזיקלי ממך אני חושד בעצמי שעיגלתי פינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמנגנים בראש בלי ייחוס חיצוני ללמשל לסןלם הנכון), יותר קל לעגל פינות, ובראש זה נשמע סבבה. ומאחר שאני לא מתיימר לשמיעה אבסולוטית1, גם הפינות שלי היו מן הסתם מעוגלות. 1 בדיוק השבוע במקרה עשיתי ניסוי עם בתי, והסתבר שבראש שלי דו היה יותר קרוב לרה על הפסנתר. ככה זה. אני יכול לתרץ את זה בכך ששמעתי ששמיעה אבסולוטית מתדרדרת מאד אחרי גיל 50, אבל זה רק תירוץ. היא כמובן דייקה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, השימוש היותר חיוני במיומנות הזו היה לי פעם אחת, כמה שנים אחרי הצבא, באיזושהי בדיקת דימות עם איזוטופים שנדרשתי בה לשכב על הגב, במנח לא הכי נוח של הראש, ולהתאמץ לא לזוז אפילו טיפה במשך שעתיים, אם אני זוכר נכון. אני לא זוכר כרגע מי האלבום השני שגייסתי למשימה; אני די בטוח שהראשון היה The Final Cut (אני במחנה המצומצמם, אאל"ט, שאוהב אותו מאוד1, ומעבר לזה הוא הרבה מילים ביחס לאינסטרומנטלי). 1 רחוק מאוד מ tTSoDM ו-AHM, אבל יותר מ WYWH, "החומה" ו"אנימלס", למשל. את האחרון ניסיתי רק לאחרונה ומצאתי אותו משעמם פחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון ש Wish you היה התקליט הראשון שלי של פינק פלויד, והייתי פשוט מאוהב בו, לקח לי הרבה זמן להכיר בגדולתו של Dark side (כנ"ל אבי רואד מול סרג'נט פפר). היום קצת קשה לי לשמוע את היצירות הארוכות של פינק פלויד כי אפשר למות עד שזז שם משהו. מה שמזכיר לי שאני חייב לסדר את מערכת השמע בחדר השינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חולה על האינטרו הארוך כאורך הגלות של Time מתוך הצד האפל. כל החלק של תופי הרוטוטום (למדתי עכשיו מויקיפדיה), הקלידים האווריריים ו"מחוג השניות", שמתפתחים לאט לאט לאט וגם בסוף הם עדיין כמעט כלום; ודווקא בכלל שיודעים שמתישהו תבוא האורגזמה של כניסת התופים הסטנדרטיים ואחריהם השירה; זו ציפיה מענגת מאוד. דוגמה עוד יותר קיצונית שאני מאוד אוהב, Facelift של סופט מאשין, עם שש דקות אינטרו חסר כל תוכן קוהנרטי, שאני מת עליו בגלל הציפייה לאקסטזה שאחריו. יש בו בכל זאת סוג של תוכן: צליל טעון בהמון חשמל, שנותן עומק למטאפורה של מתח והתפרקות. בעוד שאת האינטרו של Time אני מניח שרבים אוהבים, אני תוהה כמה אוהבים את זה של "פייסליפט". פעם ציינתי באייל את אהבתי העזה לו, ולאלון עמית לא נותר אלא לזכות אותי ב-WTF. כמובן, אני נאלץ להודות בצער שאני ניזון היום מהסבלנות שהיתה לי פעם. קשה לי להאמין שהיום הייתי מפרגן לעצמי לפרגן להם כזה פתיל ארוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ימים טובים הגיעו, פורנוגרפיה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממ, רק בקריאה חוזרת ראתי מה עשית שם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפורנוגרף של הפונוגרף? קטונתי, ברסאנס היה קודם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |