בתשובה לשוקי שמאל, 23/04/25 11:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נדמה לי שנדרשת תגובה מפורטת ונפרדת שתעסוק באשמתה של ישראל במה שמתרחש כעת ברצועת עזה. קל מאד לטעות בהבנת עומק האשמה של ישראל במה שמתרחש שם. רבים וטובים נכשלים בכך. (האחרון שראיתי היה שופט הבג"ץ בדימוס מני מאזוז). פרשה זו ראשיתה בהגדרת מטרות המלחמה בעזה וסופה אחריות כוללת של מדינת ישראל לביצוע פשעי מלחמה בעזה. א. לסניגוריה של ישראל שני קווי הגנה עוקבים. הקו הראשון מדבר על פשעי מלחמה המתבצעים ע"י יחידים. זה קורה בכל מלחמה ואינו באחריות כוללת של המדינה. גם אם ישראל וצה"ל היו מטפלים בפשעים אלו כהלכה (והיא לא), קו ההגנה אינו רלאבנטי מפני שכלל איננו עוסקים בכגון דא. אנו מכוונים למעשים שעושה צה"ל ברשות ובסמכות מפקדי צה"ל והממשלה. ב. קו ההגנה השני טוען שמלחמת עזה אינה יוזמה ישראלית. ישראל הגיבה לתקיפה של החמאס. ישראל רשאית להשמיד את החמאס והיא אינה יכולה לעשות זאת, בלי נזק אגבי, הפוגע בבלתי חמושים ובלתי מעורבים. הטענה הזאת מלווה בד"כ בדוגמאות של פגיעות כבדות מאד באזרחים שנגרמו במסגרת לחימה בנאצים או בדאעש וכיוב. ג. הנה כי כן קו ההגנה השני של ישראל טוען שהמטרה מקדשת את האמצעים והנה לנו טענה המבוססת על מטרות הלחימה. נוותר על הדיון בשאלה האם אכן המטרה מקדשת את האמצעים, מפני שבמקרה הזה היא אינה מרכזית. העניין המרכזי הוא המטרה עצמה. ד. צה"ל וישראל הרשמית הציגו שתי מטרות לחימה: ראשית מיטוט שליטת ארגון החמאס ברצועה ושנית שחרור החטופים הישראלים. כבר הניסוח הזה של מטרות המלחמה היה צריך לעורר את חשד הצמרת הבטחונית (שרהב"ט והרמטכ"ל). ה. יש בהן לפחות 3 כשלים קרדינליים: ה1. הן סותרות אהדדי ה2. אלו אינן מטרות צבאיות אלא מדיניות ה3. שתיהן כמראה בלתי ניתנות להשגה (וזה היה די ברור מלכתחילה), כל אחד לחוד. בדיעבד מדובר במופת של עורמה פוליטית ומפלגתית, שלא רק הטילה את משימות הממשלה על צה"ל, אלא גם הכינה את הרקע להטלת האשמה על הצבא כאשר המטרות לא תושגנה. ו. באופן לא מקרי נמצאו ברגע זה בצמרת הביטחונית בזמן הנכון, האנשים הלא נכונים. גלנט להערכתי הוא משקל נוצה בתחום האינטלקטואלי והאיסטרטגי ואילו הרצי הלוי הוא פיקח ולא חכם במובן שהפיקח יודע לצאת מצרות שחכם לא היה נכנס אליהן. מה שאדם מקליבר מנהיגותי יותר מהלוי היה צריך לעשות הוא לנסח בעצמו את המטרות האיסטרטגיות לצה"ל ולחזור איתן לממשלה ובכך להחזיר את הכדור למגרשה. במקום זאת הציגו גלנט והלוי תכנית טלאים טקטית שאולתרה במקום ונועדה בעיקר לענות על אילוצים שהיו ולא הציגה יעדים צבאיים ברורים ומדידים. במקרה או שלא במקרה התוכנית התאימה לחזון הסיפוחי-תוקפני של השותפים הקואליציונים. ז. הנה כי כן לא זאת בלבד שבממשלה ישבו השותפים סמוטריץ-בנגביר שחזונם הוא טרנספר של אזרחי הרצועה וחרחור מלחמה עם הפלשתינאים והמצרים, אלא שהממשלה כולה, כולל גלנט, הלוי, גנץ ואייזנקוט, אישרו את התכנית הזאת. הנה כי כן המכשלה היא שהנזק הכבד מאד לאזרחי הרצועה אינו נזק אגבי כלל. באופן מקרי או מתוכנן נראה שהנזק הזה הוא הוא אחת ממטרות המלחמה ולא תוצאות לואי של המטרות הצבאיות שכלל לא הוגדרו. ח. היות שלצה"ל כלל לא היו מטרות איסטרטגיות אמיתיות, מסתבר שהיו לו מטרות אחרות סמויות או מפורשות: ח1. לגרש את תושבי צפון הרצועה מבתיהם. ח2. להרעיב ולהרוג בתושבי הרצועה באופן שיגרום להם לעזוב את הרצועה. ח3. לגרום לפריצת מכשולי הגבול עם מצריים ולגרום לבריחת ערביי עזה לרפיח המצרית. ט. במילים אחרות, הנזק הנורא לאזרחי הרצועה אינו משהו יחודי או חדש בתולדות המלחמות. הנזק האגבי הזה הופך לפשע מלחמה כאשר נראה שהוא אינו אמצעי אלא המטרה עצמה. על פשעי המלחמה האלו אחראים, לא שובאל ונקמאל נערי הגבעות או ערסים שבזזו בתים, אלא ממשלת ישראל ומפקדי צה"ל. אלו אינם חריגים. זו היא המדיניות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למלחמה יש יעד עליון - ניצחון על האויב אמר BB. שתי טענות יש לי על אמירה זו: א. כדרכו "מנהיגינו" מערבב בין מטרות מדיניות למטרות צבאיות ונמנע לקבוע מטרות ברורות ומדידות לצה"ל. נכון לעכשיו, מה בפועל עושה צה"ל? מפגיז ומרעיב 2 מיליון אנשים. מהי מטרת היעד המוצהר והכללי? BB נותן הוראה לבצע פשע מלחמה, כאשר הוא שומר על עמימות שתוכל לספק לו מרחב הכחשה בעתיד. אפשר למשל היה להצהיר שהמטרה המדינית היא להביא את החמאס להסכים להסדר שיכלול שחרור החטופים ויציאת הלוחמים מן הרצועה. מדוע אינם אומרים זאת? הם יודעים בעצמם שהסיכוי לכך נמוך. באופן ביזארי שלטון הבלהות של הימין פיתח מנטליות אפיפיורית. הם חסינים מטעויות ולכן אפילו בהבטחות שווא ברורות, הם אינם יכולים להסתכן. ב. זה בהחלט תפקידו של המנהיג לקבוע מטרות ויעדים. זו בהחלט פררוגטיבה של BB לקבוע כי מטרת המדיניות היא ניצחון על אויבינו (בשמאל?). הבעיה היא בסאבטקסט הסמוי ולא במה שנאמר בגלוי. הסאבטקסט הוא שמה טבעי יותר מקביעת הניצחון על האוייב כיעד עליון? ובכן, זה דוקא לא נכון. זה רק אחד מכל מיני יעדים עליונים אפשריים. דוגמה מובהקת היא המאבק העיקש שניהל הקנצלר ביסמרק ב-1866, במהלך המלחמה בין פרוסיה לאוסטריה. ביסמרק נאבק בעקשות (עד כדי איום בהתאבדות) בקיסר ובכל מיני לאומנים קיצוניים ששאפו לניצחון מוחלט על האוסטרים (סיסמתם היתה "קדימה לוינה"). ביסמרק הבין שהמטרה צריכה להיות לא לנצח יותר מדי, כדי להשאיר את האוסטרים נייטרלים במאבק העתידי כנגד צרפת. גם במלחמה הגדולה נגד צרפת ב-1870, ביסמרק הבין שהיעד העליון הוא הקמת הקיסרות הגרמנית המאוחדת ולא כיבוש צרפת. לכן הפרוסים פינו את צרפת ולא התעקשו למוטט את הרפובליקה הצרפתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשיח של המחאה, הארץ וכו' מקובל לדבר על כך שיעדי המלחמה המוצהרים (למוטט את חמאס, להחזיר את החטופים) לא הגיוניים, ושהיעדים האמיתיים הם התחנחלויות או טרנספר וכו' (שרוב הציבור לא מסכים איתם). אני חושב שיש בזה משהו, אבל שזה מתחמק מפיל אחד בחדר. היה/יש עוד יעד למלחמה שאסור להצהיר עליו, ושרוב מוחלט בציבור היהודי כן מסכים (או הסכים) עליו: להעניש את האוכלוסיה בעזה, גם בשביל נקמה (רגש בזוי(?) ולא רציונלי) אבל גם בשביל להרתיע אוכלוסיות עוינות אחרות (כן רציונלי, מוצדק או לא מוצדק). טרנספר זה סוג אחד של עונש, קיצוני במיוחד. הרג המוני, הרעבה וכו' זה עוד עונש. אז כן או לא מוצדק בכלל להעניש אוכלוסיה, כמטרה (או כאמצעי למטרת הרתעה)? אני לא בטוח מה התשובה לשאלה הפילוסופית. אני מניח שלא חייבים לענות על השאלה הפילוסופית במקרה הזה: אם מקבלים שהורדת יכולות צבאיות של החמאס זו מטרה לגיטימית, ואם מקבלים שמותר לגרום כתוצאת לוואי של זה לאיזושהי מידה של סבל לאוכלוסיה, אז מקבלים ענישה (והרתעה) כתוצאת לוואי - לגטימית באופן מדיני-הצהרתי, ורצויה עבור הישראלי מן השורה. הבעיה היא שבגלל שלא מדברים על זה, לא דנים בשאלה - כמה ענישה זה מספיק. אני חושב שלחלקים שונים בציבור הישראלי יש תשובות שונות ("שמאלנים": הם נענשו יותר מדי כבר מזמן; "ימנים": אפילו לא קרוב, הרי כולם חמאסניקים). אני חושב שהרבה מהדעות בעד ונגד המשך הלחימה או העמקתה או הפסקתה בעצם נובעות מהתשובות האלו, אבל עוטות נימוקים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי יש מתאם לא רע בין מי שמתעלם מהטענות על רצח עם בעזה למי שבאמת רוצה רצח עם בעזה (בשם אחר). אם כי כמובן יש מי שממש לא אכפת לו מטענות על רצח עם בעזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש תשובה שונה (וכנראה לא פופולרית). אם להעניש אוכלוסיות אשמות זו המטרה (עם הסבר פסיכולוגיסטי שמתאר זאת כהתנהגות בלתי מודעת), זה גם פותח פתח להסבר פסיכולוגיסטי בו האוכלוסיה הישראלית אולי משתמשת בלחימה (כפי שהיא מתנהלת) כדי להעניש (לפחות קצת) גם את עצמה. הרי כולנו יודעים מי שותף מלא לשלטונו של החמאס בעזה. גם כשמתחבאים מאחורי טענת ה״חוכמה שבדיעבד״, עדיין יודעים מי לקח כסף קטארי ושם אותו ביד של מי שהשתמש בו כדי לבצע את השביעי באוקטובר. השותף מסתכל על אנשי ימין, מרכז ושמאל מהמראה כל בוקר. עם ישראל יורה לעצמו ברגל ויכול להיות שיש לכך מניע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק להבהיר, לדעתי הענישה היא מוטיבציה שקיימת כן במודע, רק לא מוצהרת על-ידי גורמים רשמיים, וגם לא כל כך (או לא מספיק) בויכוחים פנים-ישראליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אפילו המוטיבציה הזו לא מסבירה למה לוקח שנה וחצי ויותר להשיג את המטרות האלה, כשהעצימות רק יורדת או מדשדשת. בשלושת החודשים הראשונים של המלחמה - שגם הם לא היו בעצימות מקסימלית יחסית למלחמת יום הכיפורים למשל - נהרגו יותר פלסטינאים בעזה מאשר בכל הסכסוך היהודי-פלסטיני לדורותיו. ואלו גם היו החודשים שבהם היתה לישראל לגיטימציה לכל פעולה בעזה1. זה שמאז לאורך כבר 15 חודשים המלחמה שם מדשדשת לא עולה בקנה אחד עם מטרת ה"נקמה". אפילו להיפך - נראה שבחודשים רבים החמאס ניצל את התקופה כדי להתאושש, לגייס עוד עשרות אלפי מחבלים ולשלוט דה פקטו במשאבים של רצועת עזה ללא עוררין. מה שאומר שמטרת "המשך המלחמה ויהי מה" מסבירה הרבה יותר טוב את ההתנהלות של ממשלת ישראל בעזה. הרי דה-פקטו הטיעונים של שרי הממשלה להרחבת הפעילות בעזה מסתירים באופן עלוב את זה שהם מודים בעצמם שעד עכשיו המלחמה הזו היא כשלון חרוץ במונחי השגת המטרות המוצהרות שלה. כולל מטרת ה"נקמה". לו הנקמה היתה הסנטימנט המוביל בציבור, לא היתה תמיכה גורפת של 75% בסיום המלחמה והחזרת החטופים. 1 חוץ מנשק לא קונבנציונלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מקבל, אבל אם זה מודע או לא זה משני לטיעון שלי. אני טוען (רק רבע ברצינות) שיש כל מיני רגשות שליליים (עד כדי ממש רצון נקמה) בחלל האוויר הפוליטי והשאלה היחידה היא לא רק מידת הרגשות השליליים הללו כלפי הפלסטינים. אני טוען שעם ישראל חש רגשות נקמה/זעם גם כלפי עצמו. אם המינוח הזה נראה לך מוזר (כי לא יעלה על הדעת שמשהו/מישהו ירצה לפגוע בעצמו), לכל הפחות אפשר לשקול טענה יותר צנועה: חלקים בעם (הנוטה לאידיאולוגיה אחת) כועס ודורש ממש נקם בחלקים אחרים בעם (הנוטים לאידיאולוגיה אחרת). משהו קרה בשביעי באוקטובר ואני חושב שיש פה איזו חריגה מסתם חילוקי דעות פוליטיים או אי הסכמה על שיטת משטר מועדפת. הימין באמת רוצה לראות את השמאל עולה באש ולהיפך (ופחות רק כמטאפורה כפי שהיה מקובל בעבר). הקפלניסטים לא סתם טועים - רצוי שהם יסבלו ויושפלו. ביבי לא סתם מימש מדיניות רעה של מימון החמאס בשביל לקנות שקט, אלא אנשים צועקים ״ביבי מימן את החמאס!״ במן מנטרה של זיכוך עצמי שכולה אוטוסוגסטיה (כאילו בעבר הם לא תמכו במדיניות הזאת בעצמם מתוך נימוקי ״כי מה אתה מציע?״ ו-״שלום עושים עם אויבים״ או ״אז מה האלטרנטיבה? עוד מלחמה בעזה?״ וכל הג׳אז הזה). במלים אחרות: (נראה לי ש)עם ישראל לא רוצה להעניש רק את הפלסטינים. נראה שהוא מנסה להעניש (לפחות קצת) גם את עצמו באופן שבו הוא בחר (כקולקטיב) להגיב (בלי הרבה תוכנית ובלי שיהיה ממש כיוון או מטרה) לאירועי השביעי באוקטובר. בעל הבית השתגע, אבל במלוא מובן המילה. לא השתגע רק במובן של ״ת׳זהרו ממני״, אלא ממש השתגע ברמה של דרוש אישפוז ב-Arkham Asylum כי הוא מהווה סכנה לעצמו ולסובבים. ההסבר הזה הוא בוודאי/כנראה שטויות. סתם עוד משהו שטותי שהמוח שלי הוגה בהפסקת קפה ועוד רגע אשכח את השטות הזאת. אבל שניה לפני שנגמר הקפה בכוס, עדיין קשה לי להבין למה אם ההסבר הזה כל כך לא קשור למציאות, למה הוא עוזר (לי) להבין למה אני רואה לא רק את זה שעם ישראל מנסה לדפוק את השכנים, אלא גם את זה שהוא מתעקש לדפוק את ראשו שלו בקיר עד זוב דם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נקמה" ו"הרתעה" הם שני צדדים של אותו מטבע" הראשון רגשי, והשני מסביר את מקור הרגש הזה. העניין הוא שהעולם הנאור כבר דן לא מעט בשאלות האלה , וההחלטות שקיבל נחתמו גם ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מי שרוצה לשנות את העמדה הלאומית בעניין, כדאי שלא יתחיל דווקא ע"י הפרת האמנה אלא יואיל ויסתלק ממנה לפני כן, רק שיפסיק לצעוק "גאוועלד" (סתאאם!) כשהוא זוכה ליחס המתאים לעמדותיו החדשות. "אין בלתי מעורבים" אינו אלא היתר לרצח עם (בזאת אינני טוען שרצח עם כהגדרתו אכן מתבצע שם, לפחות בינתיים), וכאשר מוסיפים לזה גם מעט יידישקייט דתי חביב מקבלים, כדברי אבי הכהניזם הגלובלי: "בהתגוננותי מפני הפלסטיני, אני נלחם למען עבודת השם". וכדי להסיר ספק, אידיאולוג מפורסם אחר הסביר מפורשות: "פלסטיני נשאר פלסטיני. בין אם הוא מכנה עצמו ערבי, לאומן פלסטיני או מוסלמי, הוא קודם כל פלסטיני. [...] העם הפלסטיני כולו חייב להיחשב אחראי לכל פשעיו של הפלסטיני הבודד." אוי ואבוי לאיזה ג'ורה התדרדרתי, או אולי זאת המדינה שמתדרדרת לשם? נא לשים לב לכותרת ההודעה כדי לקבל פרספקטיבה היסטורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרכיב של להעניש את כל ערביי עזה בודאי קיים, אך בנוסח ההגדה, אפשר לדבר על ארבע בנים: א. הנחות (בנגביר ותומכיו) - נחותים וירודים המנסים לקגם עצמם ע"י התעללות במי שנמצא תחתם. ב. הסאדיסט (סטרוק, אוחנה) - אלו השואבים סיפוק מהתעללות בחלשים מהם. ג. הפסיכופט (המתנחלים) - אלו האדישים לזולתם ואינם מסוגלים לאמפטיה כלפי האחר. ד. הנגרר (מירי רגב אולי) - אנשים חסרי אופי הנגררים אחר מי שנתפסים חזקים בעיניהם. הגזען הישראלי המצוי לפעמים מכיל בתוכו תערובות שונות מן הטיפוסים הללו. זה לפעמים יוצר תמיהה כיצד אדם שהוא לכאורה נחמד וסובלני כלפי בני מינו, ובו בזמן אדיש לחלוטין לסבלם ולמצוקתם של אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל"טובת" חברי הליכוד ודוגמת הדגל מירי רגב, אזכיר שהאידיאולוגיה של "בלי כאבי בטן על חיילים ועל נפגעות אונס" הוצהרה על ידה בגלוי גם כשאלו היו יהודים כשרים. זה מפריך את התיזה שהבעייה היא הסובלנות "לבני מינו". הליוצנטריות של כח כסף וכבוד ושום דבר אחר חוץ מהם. אפילו הרג של מאות או אלפי עזתים, נשפט אצלם על פי מה שישאיר אותם בשלטון, ותו לא. האם זה יותר גרוע מנקמה? לא יודע. בהיבטים מסוימים זה אכן יותר גרוע: לפחות כשאתה משתמש ב"נקמה" כתמריץ, אתה מנסה לתת סיבה מספיק חזקה, כדי להסביר למה אתה הורג הרבה אנשים (ובמשתמע אומר שלהרוג אנשים זה רע, אבל יש לזה סיבה טובה/חשובה). להרוג מאות נשים וילדים1 רק בשביל שבן גביר יחזור לממשלה2, זו זילות נוראה בחיי אדם שפגיעתה איומה גם מבחינת תושבי עזה, גם מבחינת המוסר הבסיסי של מדינת ישראל ואזרחיה, וגם מבחינת העתיד באזור הזה. אף אחד לא יתפלא אם יש עכשיו עוד מאות אלפים בעזה שרוצים מאד לעשות עוד 7 באוקטובר3. 1 וחיילים על הדרך. וטילים בליסטיים ואזעקות ברמה היומיומית2. וזיליון ימי מילואים. 2 זוכרים שלא היה אפילו טיל אחד כזה בחודשיים הראשונים של השנה? כשבן גביר היה מחוץ לממשלה? 3 גם לפני זה היו עשרות אלפים. האם ברור שזה משפיע? לא יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח מה התשובה הפילוסופית לשאלה אם מוצדק להעניש אוכלוסיה12, אבל אם זה נתון בסימן שאלה אז כמובן שסימן השאלה הוא הדדי (ז"א, כמו שהיהודים פועלים על מנת להעניש את האוכלוסיה הפלשתינאית גם החמאס פועל על מנת להעניש את האוכלוסיה הישראלית). אם יש משהו אחד שישראל היתה צריכה ללמוד מהשביעי באוקטובר3 זה שהרתעה זה מיתוס. 1 אם זה באמת נתון בספק: לא. 2 בקשר לשאלה האם מוצדק להעניש אינדיבידואל אני פחות בטוח. 3 אם לא ממה שקדם לשביעי לאוקטובר וממה שבה אחרי השביעי באוקטובר - את שבעים שנות ההרתעה האחרונות אפשר לסכם בטיל שנפל על נמל התעופה. בכל הזמן הזה, גרמניה לא הרתיעה את צרפת וצרפת לא הרתיעה את גרמניה. איזה מסכנים, אולי צריך לשלוח להם את דאגלס מארי שיזכיר להם איזה כיף היה להם ולעולם כשהם התריעו אלה את אלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו השיח של המחאה, אני שואל את עצמי, מדוע BB לא מקבל את ההצעה של החמאס, פחות או יותר, החזרת כל החטופים בתמורה להפסקת אש ויציאה מן הרצועה? בשיח של המחאה יש לכך שתי תשובות. אחת מקובלת עליי והשנייה פחות. א. מאחר והראש הדתלי של הממשלה הדו-ראשית הזו מצהיר בגלוי שמטרת המלחמה היא חידוש ההתנחלות בעזה, ברור שבמקרה של הסכם כזה, הראש הזה יפרק את הממשלה. וזהו השיקול של BB. זו טענה המקובלת עליי. ב. הטענה השנייה אומרת שBB מעוניין במצב של מלחמה מתמדת כדי למנוע ועדת חקירה ממלכתית והליכה לבחירות. פחות מקובל עליי. טענת הBB היא שהסכם כזה יכלול ערבויות כאלו שיקשו על ישראל לפתוח במלחמה מחדש. ג. באופן תאורטי BB יכול לחתום על הסכם כזה ואז לטעון שניצחנו. אני מניח שיש כאן אינטרס של כל הצדדים למתוח את החזרת החטופים על הרבה זמן, כך שהאופוזיציה לBB מכל הכיוונים תתקשה לצבור מומנטום. בסופו של דבר הבחירות הבאות יוכרעו ע"י הגוש הא-פוליטי וגוש זה הוא ימני ברובו, כך שסיכוייו של BB לשרוד בשלטון די סבירים. אני חושב שBB משקר כאשר הוא אומר שיהיה קשה לחזור ללחימה. הפוגה ארוכה לא רק שלא תקשה על חזרה ללחימה, אלא עשוייה להקל עליה. ד. לדעתי BB בדיוק כמונו, יודע שההפוגה לא תחזיק מעמד. לחמאס בעיקרון אין מה למכור מלבד כוחו החמוש. חמאס מהר מאד יעבור לשלב של שיקום כוחו הצבאי מה שיתן לישראל את האמתלה לחזור ללחימה. הסיבה האמיתית חוזרת לטענה הראשונה. ה. בהנתן כמה חודשים שקטים, במהלכם יחזרו החטופים. יש לBB סיכוי קיים למסמס את עניין ועדת החקירה ו/או מסקנותיה. יש לו גם סיכוי סביר לשרוד את הבחירות ולהשאר בשלטון יחד עם בנט ו/או גנץ. לכן זו אינה מניעה. לענ"ד BB מעריך שהפסקת האש תחזיק זמן קצר מדי, לא כל החטופים יחזרו והגרוע מכל, הבייס האישי שלו ידממם באופן טרמינלי לימין הדת"לי ולמרכז. גם אם BB יצליח לשרוד עד המועד החוקי של הבחירות הבאות, הוא עשוי למצוא עצמו די מהר נטול בייס פרלמנטרי לשלטונו. הוא עשוי להפוך לעוד סרח עודף של הליכוד, כמו שקד, בנט, סער ואחרים. וזה יביא בהכרח לקץ חסינותו המשפטית. ו. לדעתי, הBB אכן מנסה להפעיל לחץ על החמאס. הוא מקווה שהם יעשו טעות. למשל יחסלו מספיק חטופים, באופן שיאפשר לו לחסל את השאר ויחד איתם לחסל את כוחו הצבאי של החמאס בכל הרצועה. ה"ניצחון המוחלט" הזה יאפשר לו אולי לשרוד גם את התגרענותה של איראן שמתרחשת בימים אלו ממש. ז. הערכתי היא שזה לא יעבוד. עושה רושם שהחמאס הפנים היטב את העיקרון של לוחמת גרילה ו"חרבות ברזל" רק שינן לו את התורה הזאת. החמאס מתכוון לנהל מלחמת התשה בנוסח הגרילה, ע"י פיגועים תכופים כאשר הוא נמנע באופן שיטתי מהתייצבות בשדה הקרב. האופציה היחידה שתעמוד בפני BB תהיה חיסול החטופים, שלטון צבאי בכל הרצועה בנוסח מה שיש באיו"ש וגם זאת בהנחה ש"חסידיו השוטים" לא יסבכו את חייו עם התנחלות או שתיים. ואז האתגר האחרון שיעמוד בפני נתניהו יהיה להסביר איך התכנית הזאת, שהיא בעצם התוכנית של הראש הדת"לי, הפכה לפתע לתוכנית שלו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |