בתשובה להאייל הקוטב, 04/09/25 17:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
>> תהומות בינה לבין יצירתה המודרנית העכשווית. מסכים. אבל אם אתה שואל את אזרחי המדינות המערביות מה תכלית המדינה, אני חושב שזה עדיין מה שהם יענו. גם הסינים, לדעתי. רק שאצל הסינים האמצעים המקובלים לתכלית הזאת שונים מאשר אלו המקובלים במדינות המערב. יש כמה פילוסופיות חיים (קרי- אידאולוגיות) מתחרות. כמו הדתית (המדינה קיימת במטרה להגשים צווי אלוהי כלשהו) והפשיסטית (המדינה קיימת במטרה לשפר ולהאדיר את הלאום). אחרי קריסת חומת ברלין היה נראה לרגע שהאידאולוגיה הליברלית ניצחה (קץ ההיסטוריה אלק), אבל האידאולוגיות המתחרות צוברות מומנטום בעשורים האחרונים, גם אצלנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. באם תשאל את אחד מסוכני הב״מ מהו ׳שוויו׳ של שבוי/חטוף ישראלי לעומת חטוף ממדינות מערביות וליברליות אחרות, תקבל תשובות שיהוו תמונת ראי של הסיטואציה הישראלית. אין חולק שמדינת ישראל שילמה ומשלמת מחירים מופקעים על כל חטוף שלא שולמו מעולם ע״י אף מדינה/חברה דמוקרטית וליברלית ובכללן מדינות שיש להן מחויבות גבוהה יותר מישראל לדמוקרטיה ולליברליזם. החריגה הישראלית בנוף הדמוקרטי-ליברלי מוסברת, בין היתר באמצעות פוליטיקת הזהויות הישראלית שכיוונה צד פוליטי מסוים לעמוד בראש המאבק בשחרור החטופים במקום שזאת תהיה מוסכמה חברתית כוללת לפחות בקרב המגזר היהודי. הנימוקים הרווחים לתמיכה זאת הן נימוקים אזרחיים ותאולוגיים. נימוקים אזרחיים - כאלו הקשורים ליחסים בין האזרח למדינה, לפיו ישנו חוזה כלשהו בין המדינה לאזרח שבמקרה שהוא יחטף, המדינה תעשה ׳הכל׳ כדי לשחרר אותו. מאחר ואין תשובה ברורה לשאלה ׳כמה זה הכל׳, ואין באמת חוזה כזה בין המדינה לאזרח הרי שלרוב מגיעים למבוי סתום כמו כל מבוי שהחברה הישראלית נקלעת אליו ברוב שנותיה. נימוק אזרחי נוסף הוא האתוס הצבאי בישראל, לפיו צה"ל - והחברה הישראלית - נבנו סביב ערכים של רעות, ערבות הדדית, ואמונה שהמדינה לא תנטוש את לוחמיה. האתוס הצבאי מקדש את הערך החילוני ומוביל לנימוקים תיאולוגים שמקבלים הבנה אזרחית לאור הנסיבות אנושיות כדוגמת הטרגדיה הנוכחית וככאלו הן מובילות לסצנת ׳צלם האלוהים׳ מבראשית המקראית והקמאית , או לפרשנות הפרושית/אורתודוקסית אודות מצוות פדיון שבויים [ויקיפדיה]. 2. תשובת האזרח המערבי - שסומך ידיו על עקרונות הליברליזם - לשאלה :׳מהי תכלית המדינה ?׳ תהיה קשורה לזכויות הפרט וחירותו ומה האזרח יקבל מהמדינה בתמורה למה שהוא האזרח חייב עפ״י חוק לתת לה. הציפייה היא להוגנות באופן שבו אני אקבל פחות או יותר את מה שנתתי. אני מניח ש׳חירות׳ כשמה כן היא ובכללה מניעת המציאות לפיה האזרח נחטף ובכך חירותו נשללת. יחד עם זאת ובהתאם להדדיות במערכת היחסים בין המדינה לבין האזרח, הרי שאם העלות של שחרור החטוף יחרוג מ׳השווי׳ הריאלי של אותו אזרח יש שיטענו למה על החטוף המדינה מוכנה לשלם כל ׳מחיר׳ ועל חולה הזקוק לתרופה היקרה שאין לה כיסוי בסל התרופות, המדינה אומרת לו ׳מצטערת, תחכה לדיון הבא׳ ? למה מי שאין לו ביטוח פרטי כי אין לו כסף ולא כי הוא אדם רע חלילה, לא יקבל מהמדינה שירותי בריאות מתקדמים בכל מחיר ולא יניחו אותו למות בהעדר תקציב? מה הוא באמת המחיר של האזרח בישראל? 3. פניתי לאורים ותומים של החברה המודרנית כדי ליישב את תהיותי האמורות בסעיף 1,2 לעיל. ג׳ימני טוען ש׳אפליה׳ זאת מדגימה היטב׳ שהמדינה פועלת על פי היגיון שונה במצבים שונים. שחרור חטוף נתפס כפעולה ביטחונית ומוסרית שנועדה להגן על יסודות החברה, ולכן אין לה תג מחיר. לעומת זאת, החלטה על סל התרופות היא שאלה של הקצאת משאבים ציבוריים, והיא מתנהלת במסגרת של מגבלות תקציביות ידועות מראש. ג׳פטו לעומתו מציג זאת אחרת שכן לשיטתו מדובר בשאלה שמבקשת לאתגר את ההיגיון של מדיניות ציבורית הרואה בחיי אדם ערך עליון – אבל רק בנסיבות מאוד מסוימות. חטיפה = דרמה ציבורית וסמלית: היא ממחישה פגיעה ישירה בריבונות, ב"כבוד הלאומי", וכוללת ממד של כבוד צבאי וביטחוני. חולה = עניין פרטני, שקט, לא סימבולי: למרות שלעתים מדובר באותה פגיעה בדיוק בזכות לחיים, היא לא נתפסת כאירוע שמאיים על המערכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה זה ב"מ? לא מכיר. ב. משבח אני אותך על התיחסותך המעמיקה לסוגיית פדיון החטופים שראוייה לכך. אבל ... אני חושב שמטבעך אתה מתרחק מקיצוניות, אלא שכאן, לאמירות קיצוניות, יש מקום הכרחי. לאמירות קיצוניות שהן אמת יש תפקיד קרדינלי בהיותן מסמנות גבולות גזרה. הגבולות האלו מסמנות אמירות אמת אחרות החוצות את הגבולות האלו כחלקיות ולא מכריעות. ג. אמירה קיצונית ראשונה היא שהמוסכמה לפיה, חובת המדינה לביטחון אזרחיה היא פונדמנטלית וכמעט ללא גבולות היא נפוצה אבל שגוייה מיסודה. האמת הפונדמנטלית היא שאזרחים נדרשים להקריב את בטחונם ולפעמים את חייהם למען ביטחון המדינה (כקולקטיב) ולא להיפך. אפילו מעצמות עם כוח גדול מאד, עושות די מעט למעט ביטחון אזרחים פרטיים וחיילים הנתפסים כבני ערובה ע"י האוייב. פשוט קשה לשמוע את הטיעון הפופוליסטי הזה: אם חייהם של 20 חטופים קודמים לביטחון מדינת ישראל, אז קל וחומר שלא היה צריך לפלוש לרצועת עזה שעלתה בחייהם של מאות חיילים ואזרחים ישראליים. ד. האמירה הקיצונית השנייה מתייחסת למופרכות של התכנית המדינית-בטחונית בשמה רוצים להמר על חיי העשרים. אחרי שבלבלו את המוח בהבטחות שווא על חאן יונס, רפיח, צירי פילדלפיה ונצרים, שוב מבלבלים ומטעים עם כיבוש עזה (שכבר נכבשה לפחות פעם אחת). לדעתי כל מי שאינו לקוי בדעתו מבין שההישג הוודאי היחיד של כיבוש עזה יהיה מות החטופים והכשרת הקרקע לחטיפות הבאות. אם זו האלטרנטיבה שמצאה הממשלה לכניעה לדרישות החמאס, אין מנוס מן המסקנה שסיבת היסוד להקרבת החטופים היא שיקולים פליליים ומפלגתיים. ה. איך הגיעה ממשלת ישראל לעמדה המופרכת שהיא דבקה בה בנואשות התאבדותית? נקודת הלידה היא המושג חסר הבסיס של "ניצחון מוחלט". הממשלה הזו פשוט מסרבת להכיר במציאות ולהודות שאין בכוחה לכפות על החמאס כניעה מוחלטת. זה לא קרה באיראן. לא קרה עם הח'ותים והחזבאללה ולא יקרה גם עם החמאס. האם העשרים צריכים להקריב את חייהם מפני שממשלת הBB הבטיחה למצביעיה הבטחות שווא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בינה מלאכותית. כאמור בדבריך בשיא הזהירות. זאת לא ביקורת אלא בקשה לדיון תיאורטי. להלכה יש לשלם עבור החטופים הרבה מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אכן אי-ידיעה פרוידיאנית מצדי בעניין הב"מ. ב. תמצית תגובתי הקודמת היא שאני חולק עליך. אסור לשלם על השבויים יותר מכפי שווים (כמו בהלכה היהודית), אבל לא זה העיקר. הסירוב להיכנע לסחיטת החוטפים שיכול להיות מוצדק, הופך לשפלות נפשעת כאשר האלטרנטיבה המוצעת היא מופרכת. אם זה מה שיש, אז הממשלה המכהנת צריכה לפנות את מקומה ואז לא יכנעו לחמאס (לפחות לעת עתה) ולא יבטיחו לציבור הבטחות ששוב אי אפשר לקיים (לשחרר את החטופים ו/או להכניע את החמאס). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
??? נשמע שאתם מתפלפלים על כמה מלאכים יכולים לעמוד על קצה סיכה. הרי לא פעם ולא פעמיים בוטא כאן הסנטימנט האומר שעניין החטופים הוא הסחת דעת לממשלה. כל עניינה בקיומה... יש הבורח ממשפטו ונהנה מכוחו, יש השקוע בהזיות משיחיות, יש הנהנה ממשרה קבועה ומאיזה מנעמים... אם יואילו החטופים לחזור מבלי להפריע למלחמה, סבבה. אם לא... שיישארו שם. המלחמה טובה לקיום הממשלה ולכן היא נחוצה ותו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
+1 והראיה: לא פעם שהחמאס מקבל את הצעת *ישראל* ישראל היא שממהרת לסגת ממנה, או, ליתר דיוק, להוסיף "הבהרות" שאינן אלא הגשת הצעה חדשה גרועה מהקודמת (עבור החמאס) או פשוט לא דנה בה בכלל, כמו מה שקורה לאחרונה. למי יש זמן להתעסק בזוטות כאלה בשעה שסבסוד אלפי עריקים במסעם לאומן עוד לא נסגר סופית, וגם האבטחה על משפחת נתניהו עוד לא נותנת תשובה טובה לאפשרות שאסטרואיד יפגע בבית נהיגנו הדגול (אבל עובדים על זה - מה לדעתכם הסיבה האמיתית לפיתוח "מגן אור"?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רמת המחויבות הקהילתית לפרט, כמו רמת הסולידריות בין קבוצות המשנה בחברה, נבחנת מחדש בעיתות שבר ומשבר. המאמץ הקהילתי לשחרור שבויים והמחויבות האישית של פרט בקהילה היה דבר מקובל בחברה היהודית ומתואר עוד בספרות החיצונית בראשית תחילת תקופת החשמונאים. עוד בשלהי בית שני הוטל מס פדיון שבויים שכונה ׳סרך הרבים׳ ומפורט בספר ברית דמשק [ויקיפדיה] לפיו כל חברי הקהילה היהודית מחויבים במס שלא יפחת משיעור שני ימי עבודה לכל אדם. תיעודים מהמאה הראשונה מראים על התמורה שהשבוי שילם לקהילה בגין שחרורו וזאת בעבודות שירות שביצע למען הקהילה ששחררה אותו. התלמוד דן בשאלה הקדימות בשחרור בין השבויים : האישה קודמת לגבר, הרב על האב והאם על כולם. ובתאור הקשיים : חרב קשה ממות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מכולם. במסגרת ביטול הייחוס והמעמדות בחברה היהודית לאחר החורבן, פעל ריב״ז בין היתר כדי לשלול את מעמד הכהונה מהטעם שחורבן בית מבטל את פריבילגיות בעלי הבית. קשרים אישיים פעלו כמו במקרה שבו יוספופ שניצל את קשריו עם אשת הקיסר כדי להציל כהנים שבויים מבני משפחתו. הספרות התנאית המאוחרת לאחר מרד בר כוכבא עוסקת בנסיבות החריגות של ריבוי השבויים. עליונות המטרה שונמכה על פי תקנות שווי פדיונו של שבוי לא יעלה על שווי עבד בשוק העבדים - אין פודין את השבויים יתר על דמיהם מפני תיקון העולם. זילות שווי השבוי נובעת מאשמת הציבור לאותם פרטים שבויים מטעמים שונים, כמו טעמים כלכליים הנובעים מהטלת מיסים. פגיעה בביטחון האישי של הפרט מטעמים של עידוד חטיפות על רקע מחירים מופקעים, וכן מנימוקים של אחריות אישית של הנחטפים על חטיפתם. במרד בר כוכבא, יישובים שלא נכללו במרד, התנגדו לשלם עבור פדיון שבויים של יישובים מורדים 2. ------------ 1 ׳בהיותי בן עשרים ושש נפל בחלקי לעלות לרומא בגלל הסיבה הבאה . בזמן שפליקס כיהן כנציב יהודה הוא שלח לרומא כבולים בגלל סיבה קטנה ומקרית כמה כהנים ממקורבי אנשים מתורבתים, כדי שיתנו דין וחשבון לפני הקיסר. ברצותי למצֹא דרך להצילם, ובמיוחד מכיוון שנודע לי שגם בהיותם בתנאים קשים הם לא זנחו את היראה, ובאמצעות קשרי ידידות הגעתי לאליטורוס - שחקן יהודי לפי יחוסו אשר היה אהוב מאוד על נירון ; אחרי שבאמצעותו נודעתי לסבינה פופיאה [ויקיפדיה] אשת הקיסר, הקפדתי תכף ומיד לזרז אותה להביא לידי כך שהכהנים ישוחררו׳ 2 הרחבה - שגית מור - שבי קשה מכולם : שבויים, שבי ושיח השבי בספרות חז"ל. הקיבוץ המאוחד: 2019 |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |