 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שאתה טועה. ספר התנ"ך הוא אסופה של הרבה מאד דברים, כולל פרקים בארמית ורשימות ארוכות של קורבנות ושושלות. ביניהן מסתתרים כל מיני סיפורים הכתובים בתיאור רזה מעין כמוהו ועוסקים בעולם ומלואו של רעיונות ואמונה. גם קטעי השירה המדוקלמים עד היום בבתי הכנסיות למיניהן מן הסתם נגעו ללב בני אדם רבים בכל הזמנים. התנ"ך הוא מלאכת מחשבת מופלאה של מה שמשורר אחר קרא "רקמה אנושית אחת". אפשר לחלוק על האידיאולוגיה שמאחורי סיפור העקידה. אבל איזה בן אדם עם לב לא זז בליבו משהו למקרא: "וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". אתה יכול לומר שאני משליך את רגשותי על הכתוב, אבל אז אתה צריך להתמודד עם ההתנגדות המוחלטת של הכותב המקראי לקורבנות אדם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה התחתונה, לגבי התנ"ך, אני מסכים איתך. ודווקא בגלל זה אני מוכרח להתקומם נגד האופן בו אתה כותב כאן. חלק ממה שהופך את התנ"ך ליצירה כל כך מרתקת בעיני היא שאין "כותב מקראי", אלא יש הרבה מאד כותבים (ועורכים) מקראיים שונים. כל אחד מתקופה אחרת, מטען תרבותי משלו, השקפת עולם שונה, מטרות משלו, מקורות השראה אחרים ומטען אידיאולוגי שונה. לגבי קורבנות אדם, המקרא בהחלט מכיל רמזים מוקדמים לתמיכה או לפחות הכרה בקורבנות אדם, ששרדו למרות ניסיונות של עורכים מאוחרים להצניע זאת. וספציפית, יש סיבות טובות לחשוב שסיפור עקידת יצחק הסתיים במקור ב... עקידת יצחק. ורק מאוחר יותר נתפר לו סוף טוב (ובאופן גס למדי). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים אתך לגמרי לגבי הנושא של ריבוי כותבים ומקורות. זה מה שיצר לטעמי את האפקט של "רקמה אנושית אחת". לא פחות חשוב, כפי שציינת, העורכים שהביאו את ערכיהם לטקסט. בקשר לעקידה אני חולק עליך וחושב להיפך. אני מסכים אתך שהמקורות וההתפתחות של סיפור העקידה אבדו בתהום הנשייה ובעניין הקרבנות למולך, רב הלא ידוע על פני הידוע. בסיפור זה כמו גם בסיפורי גירוש ישמעאל ובת יפתח ניכרת ידו הכבדה של עורך/עורכים עם גישה מערכתית ברורה השוללת קרבנות אדם ואולי אפילו מסתייגת מקרבנות בכלל. אותו עורך יכל להשמיט את הסיפורים והוא בחר להשאיר אותם. בשלושת הסיפורים מופיע בתוך הסיפור משפט קצר אחד מפי הקרבנות (יצחק, הגר ובת יפתח) המזכיר לשומעים את הצד ההומאניטרי. זו יכולה להיות טכניקה ספרותית (יצירת דרמה), אבל יכולה גם לחזק את עמדת המערכת ("וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבי זז בקרבי בגלל הסיטואציה, לא בגלל הפרוזה. מבחינת המסר של הסיפור, אני מכיר כמובן הרבה ממה שעשו ממנו, כולל איסור הקרבת קרבנות אדם והאלגוריה המתמשכת עד ימינו לגבי הורים ששולחים את ילדיהם להלחם וכיו"ב, וכמובן את השיר הידוע של ליאונרד כהן שהוא אולי הדבר הטוב ביותר שהאתוס הזה הוליד. מה שאני מנסה להזכיר (לא שאני מקורי) זה שהפשיטא היא שמדובר באיש ששמע קולות ובעקבותיהם כמעט שחט את בנו, אלא שברגע האחרון התחרט, הלללויה! אחד מהפירות הבאושים של הסיפור הוא סיפור אחר, שגם אותו מלמדים כאות וכמופת לאמונה שאינה יודעת פשרות, והקרבה ראויה להתפעלות וחיקוי - הלא הוא הסיפור המפורסם על חנה ושבעת בניה [ויקיפדיה], ש"נהרג ולא נתגייס" הוא גלגול מודרני שלו, אם כי טרם נתקלנו בביצועו בפועל - כנראה הולך ופוחת הדור או משהו. העובדה שאפילו התנועה הקיבוצית(!) מנסה להפיק מהסיפור הנורא מסרים חינוכיים, כאשר "המדינה" תופסת את מקום השי"ת מגעילה אותי, ולמי שחושב אחרת אני מציע להעריך, לפאר ולרומם את אלה שבאמת מוכנים להתאבד עבור אמונותיהם בעידן המודרני, אלה שאנחנו נוהגים לקרוא להם, בצדק, "חיות אדם נאלחות". בהערת אגב אעיר שהתגייסות לצה"ל כולל כשהוא כרוך בנטילת סיכונים גדולים אינו העלאת קורבן, והטרמינולגיה "הקרבנו את בנינו" מזעזעת אותי. מישהו היה שולח את בנו לכבוש את עזה לו היה יודע שמותו ודאי? אני מקווה שלא. האמת היא שהיה צריך להרחיב קצת יותר לגבי השאלה אם בכל מקרה התאבדות עבור ערכים היא פסולה מעיקרה אלא שתש כוחי. אתן רק את שורת הסיכום שלי: יש סיטואציות בהן התאבדות היא מעשה ראוי בעיני (לא רק במקרים הטריביאליים של חייל שזורק את עצמו על רימון כדי להציל את חבריו), אבל חינוך להתאבדות הוא מעשה נבלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאיר שלו - וגם רבים אחרים - טוענים שבניגוד לקנון המסורתי, אברהם נכשל במבחן ולא עבר אותו. הוא הראה שהוא מאמין עיוור פנאטי וחסר שיפוט מוסרי שמוכן לשחוט את בנו רק כי אלהים אמר. כמו שידע להתווכח עם אלהים על סדום, צריך היה להתווכח גם כאן, וזה היה המבחן שנכשל בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יכול להתווכח עם המסר והאתיקה של הסיפור ועדיין להעריך את האיכות האמנותית שלו. בסיפור הקצר המספר מתאר את האמונה העמוקה של בני אדם באלים וזהו דבר נכון לבני אדם רבים. ובנוסף העורך (נניח) מערער על ההנחה שהיתה מקובלת אצל רבים לפיה האלים רוצים קרבנות אדם (וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם). והשווה למשל עם היצירה הארוכה של אאוריפידס, איפיגניה באאוליס (מין בת יפתח ביוונית). גם ביצירה המבולבלת והלא קוהרנטית הזו, האלה ארטמיס מחליפה את קרבן האדם באייל. אבל שם ברור שקרבן האייל הוא בנוסף לקרבן האדם ואילו במקרא נראה שקרבן האייל בא במקום קרבן האדם. המחזאי היווני סובר שמעשי האלים הם חסרי פשר והעיקר הוא הבחירה של האדם. זו אולי אמת שקרובה לליבם של בני אדם מודרנים רבים, אבל עדיין יש מקום להעריך את הכישרון של היצירה המקראית להביא, באמצעות מעט המחזיק את המרובה, את ההשקפה ההפוכה של רבים אחרים מאז ועד היום. בכלל נראה שהמקרא מיטיב לתאר בני אדם כפי שהם ולא כפי שהם צריכים להיות. ועוד אני חושב שהמקרא נבחר ע"י הגורל לייצג את היצירה האמנותית של הקדמונים, כנענים ואחרים, שלא בהכרח נפלה באיכותה מיצירות בנות זמננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה המקום לציין לשבח את המורה לתנ''ך הנפלאה שלימדה אותנו בתיכון, עם גישה מאד ביקורתית וחילונית שהעריכה את הספרות אבל לא קידשה אפילו במעט את הדמויות והמעשים. אצלה שמעתי לראשונה את השנינה שאנחנו יודעים שאלהים הוא לא אישה, כי אישה היתה מנהלת את העניינים הרבה יותר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כמובן שום ויכוח לגבי ההשפעה העצומה של התנ''ך על התרבות המערבית. גם לחיידק הדבר היתה השפעה גדולה למדי, ואני לא קורא יותר מדי דברי הלל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |