![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
בשורה התחתונה, לגבי התנ"ך, אני מסכים איתך. ודווקא בגלל זה אני מוכרח להתקומם נגד האופן בו אתה כותב כאן. חלק ממה שהופך את התנ"ך ליצירה כל כך מרתקת בעיני היא שאין "כותב מקראי", אלא יש הרבה מאד כותבים (ועורכים) מקראיים שונים. כל אחד מתקופה אחרת, מטען תרבותי משלו, השקפת עולם שונה, מטרות משלו, מקורות השראה אחרים ומטען אידיאולוגי שונה. לגבי קורבנות אדם, המקרא בהחלט מכיל רמזים מוקדמים לתמיכה או לפחות הכרה בקורבנות אדם, ששרדו למרות ניסיונות של עורכים מאוחרים להצניע זאת. וספציפית, יש סיבות טובות לחשוב שסיפור עקידת יצחק הסתיים במקור ב... עקידת יצחק. ורק מאוחר יותר נתפר לו סוף טוב (ובאופן גס למדי). | ![]() |
![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מסכים אתך לגמרי לגבי הנושא של ריבוי כותבים ומקורות. זה מה שיצר לטעמי את האפקט של "רקמה אנושית אחת". לא פחות חשוב, כפי שציינת, העורכים שהביאו את ערכיהם לטקסט. בקשר לעקידה אני חולק עליך וחושב להיפך. אני מסכים אתך שהמקורות וההתפתחות של סיפור העקידה אבדו בתהום הנשייה ובעניין הקרבנות למולך, רב הלא ידוע על פני הידוע. בסיפור זה כמו גם בסיפורי גירוש ישמעאל ובת יפתח ניכרת ידו הכבדה של עורך/עורכים עם גישה מערכתית ברורה השוללת קרבנות אדם ואולי אפילו מסתייגת מקרבנות בכלל. אותו עורך יכל להשמיט את הסיפורים והוא בחר להשאיר אותם. בשלושת הסיפורים מופיע בתוך הסיפור משפט קצר אחד מפי הקרבנות (יצחק, הגר ובת יפתח) המזכיר לשומעים את הצד ההומאניטרי. זו יכולה להיות טכניקה ספרותית (יצירת דרמה), אבל יכולה גם לחזק את עמדת המערכת ("וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם"). |
![]() |
![]() |
![]() |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
![]() |
© כל הזכויות שמורות |