מקוריות 101209
"לאמן המודרניסטי היה סגנון ייחודי ... וכך, היות שאידיאולוגיית העצמיות הייחודית הגיעה אל קיצה, כבר אין זה ממש ברור מה אמנים וסופרים פוסטמודרניים אמורים לעשות. "ליצרני התרבות," טוען ג'יימסון, "אין עוד לאן לפנות אלא אל העבר: אל החיקוי של סגנונות מתים, אל דיבור מבעד לכל המסכות והקולות שנאגרו במוזיאון הדימיוני של התרבות, שכעת היא עולמית.""

כמה מוזר. נשמעת כאן טענה כפולה: שהיוצרים המודרניים היו חייבים להיות מקוריים; ושהיוצרים הפוסט-מודרניים לא יכולים להיות מקוריים.

נתחיל בשאלה בנאלית: האם אין לוורהול סנגון ייחודי? הרי ציור של וורהול ניתן לזיהוי ככזה לא פחות מציור של ואן-גוך. האם יצירתו הפוסט-מודרנית היא רק "חיקוי של סגנונות מתים"?

סגנונות חדשים ממשיכים להווצר ולהופיע. כך למשל את חנוך פיבן (http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=92975) שיוצר דיוקנאות מחפצי בית שונים. האין זה "סגנון ייחודי"? האם זהו "חיקוי של סגנון מת"? האם ניתן לטעון שפיבן הוא "מודרני" ולא פ"מ?

גם "ממנטו", אגב, מציג סגנון חדש, ייחודי ומהנה של סרט. יתרה מזו: יש כאן סגנון שהוא ייחודי *עבור סרט אחד*, עבור יצירה אחת, ולא ילווה את האמן לאורך כל יצירתו.

גם הטענה המקורית – כי בסגנון המודרני לכל אמן היה סגנון ייחודי – נשמעת לי תמוהה. לפעמים סופרים "מודרניים" היו סופרים טובים לא בגלל שהציגו סגנון חדש, אלא פשוט בגלל שהציגו עלילות מהנות; ציירים שלא הציגו סגנון חדש, אלא פשוט יצרו ציורים מרשימים.
מקוריות 101229
היי טל,

תודה על השאלות שהצגת. קוראים אחדים לפניך העלו שאלות הנוגעות לנקודות שלדעתם נעדרות אצל ג'יימסון, ואני, ביני לבין עצמי, תהיתי באירוניה, האמנם הצלחתי להנהיר בהצלחה שכזו את רעיונותיו של ג'יימסון, כך שכבר הכול ברור, ואין במה לדון אלא במה שאין במאמר. האם אין בעייתיות ברעיונות שכן הוצגו בו במפורש? בוודאי שיש. אשתדל למצוא פנאי בהקדם האפשרי כדי להשיב ולדון איתך לפחות בעקרי דבריך.
מקוריות 101370
ממנטו הוא ייחודי - אבל הוא נמדד כייחודי לא מול שאר יצירתו של אותו במאי, אלא מול סרטים שנוצרו לפניו ואחריו. תיאוריות אוטר (Author) אינן רלוונטיות לפ"מ כי אם למודרניזם.

השאלה לגבי ממנטו (כמו לגבי סרטים מכוננים או פורצי דרך אחרים), היא האם סרט כזה היה יכול להיעשות - ולהתאים לרוח התקופה! - גם לפני ארבעים שנה, למשל. ובכן, התשובה היא לא - לא בתוכן ולא בצורה. אם אם תמצא יצירות שנכתבו מהסוף להתחלה, או עסקו באיבוד זיכרון, הן לא דומות.

השווה את ממנטו ליצירה אחרת שנכתבה קטעים קטעים, מהסוף להתחלה: המחזה "בגידה" של פינטר ‏1. ב"בגידה" התחבולה הרטורית והסיפור על הולכת שולל של הדמויות באה להוליך את הצופה להבנה של האמת, לחשיפה של המסתתר מתחת לפני השטח. העובדה שבסוף המחזה הדמויות עומדות בעצם ב"תחילת הסיפור שלהן" באה להעביר תחושת כאב שבאה בעקבות הידיעה - שכן אתה רואה אותן לפני שהכל התחיל, ויודע שהן עוד יעמדו מול האמת, הטרגדיה של הבגידה.

בממנטו, לעומת זאת, המבנה והסיפור מובילים בסופו של דבר את הצופה לתחושת יאוש וחוסר תכלית - להבין שהגיבור לא הבין כלום, שחייו הולכים וסובבים סביב עצמם ושאינו רוצה ללמוד לקח. וכל זה בתוך ההבנה שבעצם לגיבור אין נרטיב חוץ מהחזרה האינסופית בלופ. אפשר לקרוא לזה הכאב של חוסר הידיעה הנצחי. לכן, ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו, ובגידה הוא יצירה של הדור הקודם. כל אחת מהן משקפת משהו של זמנה שלה. זה חלק מהייחודיות - מעבר לייחודיות "אינדיבידואלית" של במאי זה או אחר.

1 למי שלא מכיר - מובא שם סיפור של משולש רומנטי, גבר אשה ומאהב, שנחשף בסצינות המסודרות מהסוף להתחלה.
גם החתונה של סו-אלן מישקי 101392
:-)
קיטורו של ''אדם מן הישוב'' 101393
מתנצל על הקיטורים מראש. התלונות הן אל חלל האוויר ולא כלפי אף אחד ממכובדי האייל. שאף אחד לא יעז להעלב מהקשקושים שלי :-)

שניה. אבל אם העולם סביבנו מלא גם ביצירות המאופינות כפוסט-מודרניות וגם ביצירות המוגדרות כמודרניות, למה להשתמש במילה פוסט? אולי עדיף להגיד "צד-מודרניות"? אולי הפוסט זה רק אופנה חולפת והמודרניזם IS HERE TO STAY אחרי הכל?

אולי זה בגלל שאני טמבל, אבל ככל שאני קורא יותר על פוסטמודרניזם, ככל שאנשים מתפלפים ומסבירים לי יותר מה זה פוסטמודרניזם (מלווה בד"כ בהרבה נפנוף ידים) וככל שאני נחשף ליותר הוגים פוסטמודרנים, אני מקבל את התחושה ש"האדם מן הישוב" יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא חושב את זה:
"וכך, עד מהרה, מגיע האדם מן היישוב למסקנה שמנסים להאכילו דייסה משונה שיכולה לערוב רק לחיכם של פסבדו-אינטלקטואלים מנופחי חשיבות עצמית. בקצרה, בקרב ציבור רחב נתפס היום הפוסטמודרניזם כתיאוריה שמטרתה לשבש את השכל הישר ולחתור תחת כל מה שיפה וטוב בחברת הרווחה המערבית. האמנם?"
האמנם? לא בלתי סביר בעליל. אבל כנראה שאני חושב כך משום שאני "אדם מן הישוב" שמאוד נהנה מהסרט ממנטו ולא מבין מה כל כך "פוסט-מודרני" בו. אז הרעיון מקורי (לא כל כך, האמת) אבל מה הופך אותו לפוסט-מודרני? (אני מבין למשל למה הוא אקזיסטנציאליסטי... אבל פוסט-מודרני? למה?)

המושג פ.מ. גורם לי להתכווצות שרירים מרוב הרמת גבות. מדוע אני מרגיש כך לגבי מושג זה, למרות שאני מצליח ללמוד ולהבין מושגים מורכבים מעולם האומנות, מהעולם המדעי (המדויק והלא מדויק) ומהעולם הפילוסופי? מה כל כך מיוחד בפ.מ.?

"ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו"

מי הוא הדור "שלנו"? בני ה-‏10? בני ה-‏20? ה-‏40? ה-‏50? הסרט מיצג את כל הדורות הנ"ל? כולם היום פוסט-מודרנים? אין הבדל מהותי בין הדורות? יצירה אחת מיצגת את *כולם*?

מטרת בנית מושגים היא *העברת מידע*, תקשורת בין אנשים, COMMUNICATION. יש מילים(או מושגים) אשר מתחילות לצבור בתוכן כל כך הרבה משמעויות (שונות, מעורפלות ואף סותרות), עד כדי שהן הופכות לאנטי-מילים. הרעש שבהן גובר על המידע שבהן. הטשטוש גובר על ההבהרה. "פוסט-מודרניזם" הוא מושג שכזה (או יותר נכון אנטי-מושג שכזה). הדבר היחידי שאני מצליח לזהות בפוסט-מודרניזם הוא פוסט-שפה או פוסט-תקשורת. כל אחד מדבר עם עצמו על כלום למען קטרזיס באמצעות מילים.

האם מישהו יכול להסביר לי את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות?

_
אביב מדבר אל עצמו בגוף שלישי, עפ"י המנהג הפושט באייל, לוקח קצת פרוזק (אחרי הודעה ארוכה מדי) והולך לראות טלויזיה.
לגבי ממנטו 101433
יותר נכון להגיד, וזה בעצם מה שהתכוונתי, שהוא סרט שמתאים לזמננו. "זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם.
לגבי ממנטו 101446
אז כולם והכל פוסט-מודרנים היום. הסרט מיצג את הלך הרוח בקרב הזקנים והצעירים כאחד. האוכל פוסט מודרני, העולם פוסט מודרני, היצירה פוסט מודרנית וכמובן הפוסט פוסט-מודרני.

הכל טוב ויפה, אבל מה זה פוסט-מודרניזם? מה משמעות המושג? מי הוא הפוסט-מודרניסט? היוצר בעל האפיונים הפוסט-מודרנים? מנתח היצירה, המנתח אותה באופן פוסט מודרניסטי? הצופה? המציאות עצמה? כולם?
מי הוא הפוסט-מודרניסט? איש מדעי החברה אשר מאבחן את אפיוני החברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? הפרט בחברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? האומן? ההוגה? או אולי שוב כולם?

האם זו השקפה פילוסופית של איך הדברים צריכים להיות או נסיון לאבחון המציאות האנושית כפי שהיא?

אינני מבין רעיונות אנושיים חמקמקים, חובקי כל, שלאף אחד אין מנוס מהם. האם אפשרי להיות היום אדם "לא פוסט מודרני"? איך יראה אדם כזה? איך הוא יחשוב? מה הוא יחשוב על פוסט-מודרניזם?

האם מישהו יכול להתחיל להסביר את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות?
האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם ע"י כלים ברורים ומוגדרים היטב מתחום מדעי-החברה? האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם בעברית, ללא יצירת מושגים פוסט מודרנים שרב בהם המטושטש על הבהיר? מדוע הפוסט מודרניסט מרגיש מחויב ליצור ז'רגון חדש על מנת לדבר? השפה האנגלית והשפה העברית לא עשירות מספיק?

_______________
בהנחה שלא מדובר בעקיצה, לא ירדתי לסוף דעתך במשפט: ""זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם."
לגבי ממנטו 101450
אני לא ממש יכולה להסביר עכשיו, ממיטת חוליי הקל. אולי מחר או בהמשך. בכל אופן, התשובה לשאלתך היא "כן", אפשר להסביר פוסט מודרניזם במושגים של מדעי החברה. פרדריק ג'יימסון מתמקד באמנות, אבל הוא לא תיאורטיקן הפ"מ היחיד.

* גם המודרניזם יצר ז'רגון. כל צורת חשיבה חדשה או מחודשת משתמשת בז'רגון. ככה זה. אפילו ארווינג גופמן, שמה שהיה לו להגיד נגמר אחרי 5 דקות, יצר ז'רגון :-)

* לא מדובר בעקיצה, מדובר בהתפייטות אישית שלי. אני מדברת על בני זמננו המתגוררים בעולם המערבי, שחוו מאורעות גדולים‏1 - כל כך גדולים, שהרגישו שאחריהם אין עוד מה להגיד וקשה למצוא דרך לחיות מחדש, אבל הנה הם ממשיכים לחיות והעולם איתם. מין תחושה שכזו. אתה יכול לחלוק על קיומן של תחושות שכאלה אבל אם אתה מקבל שהן קיימות, זו אחת מהן שאני קלטתי.

1 וכמובן, חגיגות המילניום ובאג 2000 הם רק דוגמה או סמל.
הכי חשוב, שתהיי בריאה. 101454
תודה :-) 101460
לגבי ממנטו 101459
תודה על התגובה. אשמח לשמוע הסבר לאחר שתבריאי קלות (ולחלוטין). רק לזכור בהסבר שיותר קל לי עם בהירות מאשר עם התפייטות (בוק שכזה אנוכי).

אני יודע שמדובר בצורת חשיבה אחרת. הבעיה העיקרית שלי עם פ.מ. זה שאני לא מבין באיזו צורת חשיבה מדובר. פילוסופיה? אבחון האדם? היסטוריה? השקפה ערכית? תאור המציאות כפי שהיא? כפי שהיא צריכה להיות? האם טענות הפ.מ. הן טענות על הרצוי או על המצוי?

*תיחום* זה מה שחסר לי בפ.מ. *תיחום*. החובקות כל הזאתי היא שגורמת לי לפקפק ברצינות העניין.

יצירת ז'רגון באופן אובססיבי הוא מיותר. השפה האנגלית/עברית היא שפה עשירה מספיק בשביל להכיל יותר מרעיון אחד או שניים (מקור שתי השפות "קצת" יותר עתיק מן המודרניזם והפ.מ.). אם אי אפשר להבין את הפ.מ. ללא הז'רגון של הפ.מ. אז אי אפשר להבינו כלל.

מילניום: כמובן שקלטתי תחושה שכזאת מחלק מצומצם של אנשים אבל רוב האנשים ציפו למילניום במשיכת כתף של חוסר אכפתיות מוצדקת (מה לנו ולאותו ישו?).
מה הקשר בין פ.מ. לבין הפסודו-בהלה המתוקשרת מפני באג ה-‏2000 הדמיוני (שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו)? מה כל כך יחודי בבהלה במילניום הזה לעומת בהלות דומות במילניומים קודמים? אז הצ'יפ החליף את הירח האדום. זה הכל.

___________
ועכשיו להתכסות ולשתות איזה ארל-גריי טוב.
באג 2000 101505
"שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו". אתה קונה את התיאוריה שזאת היתה קונספירציה‏1 של אנשי מחשבים לעורר פאניקה ולעשות כסף קל?
____________
1- נראה שאני כבר לא מסוגל לחבר הודעה שאינה מכילה את המילה הזאת. עוד באג, טל?
באג 2000 101582
אני לא מאמין שמדובר בקונספירציה.
מצד שני זה גם לא היה ממש באג.
בסה"כ היתה בעיה, שנגעה בעיקר למערכות תלויות תאריך ובפרט לגופים כלכליים.
ההערכות לבעיה היתה, כמו תמיד, מאוחרת, היסטרית וכמובן מוגזמת. סביר, שכמו במקרה של רוב בועת ההיי-טק, גם על הטרנד של להכין קופות רושמות ומכונות כביסה לבאג 2000 קפצו מספר שרלטנים, שהצליחו להוציא כסף מאנשים חסרי כל הבנה בתחום.
התוצאה הסופית לא היתה רעה, רוב הגופים שבהם היתה בעיה טיפלו בה בזמן, הרבה גופים אחרים ניצלו את ההזדמנות לשדרג את הציוד הממוחשב שלהם, חלק סתם שפכו כסף מיותר כמו רבים מהמשקיעים בהיי-טק וכמה לא התרשמו וגם לא נפגעו.
הקונספירציה היחידה שנראית לי עם גרעין של אמת, זה המלחמה בבלקן, שאפשרה לכוחות נאט"ו ובפרט לצבא ארה"ב להפטר מכל מערכות החימוש שאינן Y2K compliant.
מה ש-EASY אמר. 101656
לא קונספירציה. סתם התנהגות לא ראציונלית ע"י מספר מסוים של אנשים (בעוד שהיו כאלו שידעו לעלות על הגל ולעשות מזה קצת כסף). נראה שעפ"י שמך, אתה כבר מכיר את אופיו הלא רציונלי של היצור המאכלס את הכפר הגלובלי שלנו.

באותו זמן (99 עד 00) עבדתי במת"ם בחיפה. ראיתי את התנהגות חברות ההי-טק באותו זמן ממקור ראשון. האנשים "למטה", בעלי הידע הטכני, היו רגועים ובצדק. הם טיפלו בבעיה בהן היא היתה יכולה לגרום ל*משהו* (בד"כ המשמעות לא היתה רצינית), אבל הם ממש לא נכנסו לפניקה ובטח שלא חשבו שסוף העולם מתקרב (רובם מצאו את הרעיון די מגוחך). ככל שעלית בסולם ההנהלה והתרחקת מהאנשים שיודעים על מה הם מדברים, היית שם לב לרמות פניקה גבוהות יותר ויותר. המנכ"לים הם אלו אשר היו צמודים לאגדות האורבניות באופן האדוק ביותר והחרדה הלא רציונלית שלהם "הרעידה" חברות שלמות.
מה ש-EASY אמר. 101757
בתור מישהו שידע שאין כ''כ מה לחשוש מבעיות טכניות, אני דווקא הייתי מאוד מודאג באותה תקופה -- מתגובת עדר שתוביל לבריחה מהבורסות שתוביל למפולת כלכלית שתוביל למיתון עמוק שעשוי להמשך שנים.
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101818
מה הקשר לבאג 2000? יש לך ביסוס לכך שהמיתון (או יותר נכון - הצמיחה האיטית יותר) בשוק ההי-טק העולמי, קשור בצורה כלשהי לבאג-‏2000?

יותר סביר להניח שמדובר בהתפקחות בריאה מ"בהלת הזהב" (GOLDRUSH) לגבי "הכלכלה החדשה" ושווקי האינטרנט הוירטואלים (תרתי משמע).

דאגותיך אז, מבוססות בדיוק כמו מסקנותיך עכשיו (לדעתי האישית כמובן).
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101857
זה לא שטל כהן זקוק לפה שלי, זה שאני לא מסוגל לסתום אותו. טל לא אמר כלום על המיתון העולמי שקרה בפועל אלא על חששות שהיו לו למשהו שיקרה (ולא קרה).

עם מידת הריכוז הזאת, לא פלא שיש לך הרבה באגים.
בדיוק, תודה. 101932
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101970
אכן חוסר ריכוז הוא משהו שאני סובל ממנו רבות. טוב שאפשר לסמוך על קיומם של שוטים גלובלים בעלי יכולות ריכוז גבוהות.
היופי בבאגים שאפשר לתקנם. אז הנה אני מתקן:
בדיעבד מסתבר שחששותיו של טל כהן, לגבי ההשפעות העדריות של "באג 2000" אותן הזכיר, היו מוטעות. היום הוא מודע לכך, כמו רבים אחרים.

עם טל כהן, הסליחה.‏1

_________________
1 ציון 7.42 בסולם הרשמיות של ISO.
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101973
סליחה אם נפגעת. התכוונתי, כמובן, רק לחוסר ריכוז זמני שנובע מהשעה המאוחרת, אליו רמזת בעצמך בהודעות אחרות.

נ.ב. הכתובת שלך לא תקינה.
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101979
נפגעתי :)? מפ'תום.
אני סובל מחוסר ריכוז גם כשאני עירני לחלוטין (יש אומרים שביחוד, כאשר אני עירני לחלוטין). אני דווקא מעדיף שמוצאים בשבילי באגים.

לגבי הכתובת: חשבון משני שאני בקושי בודק. MS סגרו לי אותו ופתחתי מחדש. תודה.
אין לבכות על בועה שהתנפצה. 101982
אני סובל מבעיה דומה: אנשים צוחקים בעיקר כשאני מדבר ברצינות.
בקשה 101990
אביב, (וגם השוטה)

פניתי אליך בדואל בבקשה אישית לצמצם את מספר תגובותיך הלא רלוונטיות למאמר העוסק ב"פוסטמודרניזם" (ולא בבאג 2000 ולא בבעיות הריכוז הפרטיות שלך), אך התברר שכתובת הדואל שלך לא עובדת. (ולשוטה אין כתובת כלל).

ריבוי תגובות לא ענייניות בדיון זה בולט על רקע העובדה שמספר התגובות הכולל נמוך (וזה בסדר גמור).

אם יש לך השגות על בקשתי זו, אנא אל תשיב לי כאן ופנה אלי בדואל האישי שלי.

בתודה מראש,

שמעון
אחת-שתיים-שלוש ניסיון 101754
אז ככה: אני אנסה לענות על שתי נקודות שהעלית – הז'ארגון, וההבט הסוציולוגי/כלכלי (להבדיל מהאמנותי) של הפ"מ. אם יהיו עוד, נטפל בעוד. בינתיים זה נראה לי די הרבה.

הלכתי ושלפתי את המחברת החבוטה מימי הקורס "מודרניות ופוסט מודרניות" שהעביר ד"ר אבי קורדובה (איש יקר ומרצה נפלא) לפני כמה שנים. וניגבתי את האבק כדלקמן:

המושג פ"מ ‏1 נטבע בידי אחד ארנולד טוינבי, בהקשר ל"ירידת הציוויליזציה המודרנית" (אמר המורה). בתחילת שנות השבעים, חוקרים כמו ג'וליה קריסטבה וז'אן פרנסואה ליוטאר החלו להשתמש במושג הזה כבר בשנות השבעים. התמות הפ"מ אינן חדשות לגמרי, ואפשר למצוא ניצנים/מקורות שלהן כבר אצל מרקס או ניטשה (שני מבקרים של המודרניות בגרסה הבורגנית שלה), ולהבדיל אצל הסוריאליסטים.

וחמש תמות עיקריות, מוטיבים שחוזרים בחשיבה הפ"מ, הם אלה, לפי קורדובה:

1. התפכחות מהנרטיבות הגדולות של המודרניזם. מושגים כמו קידמה, נאורות, הומניזם, מדע, מאבדים את ההילה שלהם. חשוב להבין – לא קיומם נשלל, מה שנשלל היא ההבטחה כי המושגים האלה יגאלו את האדם. ההיסטוריה כבר לא נתפסת כמהלכה של התבונה. נולד הלך רוח ריאקציוני, שהתעייף מהמלכתם של אלים תבוניים.

2. שלילה של עקרון הזהות. הדגשה של האחרות (אותו "אחר" שעוסקים בו כל כך הרבה). הזהויות שבורות ומרובות, העצמי מפורק, ונתפס כהצטלבות של השפעות שונות.

3. הטקסט אינו מייצג אמת – במודרניות יש ניסיון לפענח טקסטים, הפ"מ מטיל ספק ביכולתו של טקסט להציג אמת (אבל לא אכנס לזה, כי זה קשור לאמנות ואולי גם להיסטוריוגרפיה).

4. פרובלמטיזציה של המציאות – הרעיון שאין לנו גישה ישירה למציאות במובן הריאליסטי שלה, ואנחנו חווים אותה רק דרך טקסטים, ייצוגים וסימולקרות‏3 . לא מדובר בהכחשה של המציאות. אמר קורדובה: הפ"מ אינו אפיסטמולוגיה, לא פילוסופיה ולא ניהיליזם. הוא מבט סוציולוגי. הוא בא לעורר מודעות לעובדה, שההתייחסות שלנו למציאות עוברת בהכרח דרך הצלמים והדימויים שעליהם גדלנו. הפ"מ יכול להיות פוליטי, אבל לא בחלוקה המסורתית ובשיטות המקובלות של ימין או שמאל.

5. מחשבה חתרנית – "חגיגה של החיים", אנטי תזה לפוריטניות, וגם ניסיון לאסתטיזציה של המציאות. הארכיטקטורה לא תהיה עוד פלדה, בטון וזכוכית (כמו במודרניזם) אלא חיקויים מרהיבי עין בנוסח לאס וגאס ודיסנילנד. משפט חשוב: את האמת היחידה שלו מוצא הפ"מ באמנות, כיוון שהיא פיקציה במוצהר.

עכשיו נגיע לסוציולוגיה. שאלת הזהה והאחר, שעלתה לראשונה אצל הפילוסוף עמנואל לוינאס, מעסיקה מאוד את הפ"מ. במקום עקרון הזהות שהעסיק את המודרניזם, הפ"מ רואה זהות מפורקת בעלת מקורות שונים. ריבוי קולות, היגיון לקוי, הצטלבויות של רעיונות שונים, וכל אלה מובילים ל*תפיסה פלורליסטית*. זה לא רק מוביל לתפיסה של האחר כדבר שאינו סותר את העצמי, אלא גם לשינוי התיאוריות של הכוח. בניגוד למודרניסט כמו ובר, שדיבר על שליטים ונשלטים, הסוציולוגים הפ"מ טוענים שהכוח אינו מחולק בצורה ברורה ושהוא מפוזר בין אליטות שונות. כבר אי אפשר לדעת נגד מי לערוך הפיכה, במילים פשוטות.

עניין הסימולקרות חוזר אצל בודריאר כשהוא מנתח את הכלכלה של הקפיטליזם המאוחר. הוא מתאר חברת המונים שצורכת חזיונות והצגות, וכבר שכחה מהו המקור. בהקשר הזה, בודריאר ניבא גם את "סופו של החברתי" – במקום מבנים סוציולוגיים גדולים כמו חברה, קהילה או מעמד, יש המון נעדר צורה של פרטים, שמתתפים במחזה באופן פאסיבי. הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי‏4.

צריך לומר שיש גם סוציולוגים פ"מ שניסו להציע מודלים אלטרנטיביים של יחסי סובייקט-חברה. הסוציולוג מישל מאפסולי למשל מנסה להציג דימויים של חברותיות פ"מ. נקודת המוצא שלו היא שלילת ההנחה המודרניסטית, שהחברה היא מוסד מוסרי שמתרבת את היחיד. הוא מדבר על רשתות חברתיות שמחליפות מקום זו עם זו, על מיתחמים ארעיים ולוקאליים כמו פארק או קניון, שהפרט הוא "חלק מהגיאוגרפיה הרגשית שלהם".

ההמונים מתחלקים לקהילות קטנות על בסיס רנדומלי וזמני – הנוכחים בקניון בזמן מסוים, העומדים בכיכר העיר באירוע מסוים וכן הלאה. ההתקהלויות הרגעיות האלה זכו לכינוי "השבטיות החדשה". אין חשיבות למטרה המוצהרת שלהן (הפגנה למשל) אלא לאנרגיות הנפשיות שמשתחררות במסגרתן. התפיסה הזו כמובן נוגדת את זו של ובר, שניתח תופעות חברתיות במונחים של פעולה חברתית.

קצת על כלכלה, אבל ממש קצת - דניאל בל דיבר על החברה הפוסט-תעשייתית והקפיטליזם המאוחר (שאינם זהים בהכרח לפ"מ, אבל לא נדקדק בזה עכשיו). לדברי בל ישנו סדק בקפיטליזם המשפחתי המסורתי – העובדה שהשליטה בתאגידים לא עוברת בירושה, וההפרדה בין בעלות לניהול, גרמו לעליית מעמד מנהלים חדש. בעלי ההון עדיין שולטים במשאבים, כלכלית ופוליטית, אבל מבנה הבעלות על התאגידים מורכב ורב מימדים (משקיעים קטנים, מנהלים וכו'). מה שנוצר הוא "קפיטליזם מנדריני", שבו יש יותר חשיבות ושליטה בידי השכבות המינהלתיות, הבירוקטריות והטכניות. התוצאות הן צמצום הפרולטריון התעשייתי, עלייה של סקטורים לא רווחיים כמו נותני שירותים ועלייה בחשיבותו של הידע והמידע. איך זה מתקשר לפ"מ? תקרא את "הדברים" :-)

יש עוד ועוד, אבל כשאתה בא לטעון או להפריך את כל הסיפורים האלה, קח בחשבון שהתחכמו לך מראש :-) . תיאורטיקן בשם קאלינסקי טבע את המושג "פולינודה" – רטוריקה שמודה בכשל של עצמה. והפילוסוף ואטימו דיבר על "מחשבה חלשה" – בניגוד למחשבה המכוננת של דקארט למשל, המחששבה הפ"מ אינה אוניברסלית ואינה ודאית, היא גורסת פיוס וגם מכירה בחולשותיה המתודולוגיות.

1 למה פוסט-מודרני? להרגשתי, זה היה יכול להיות גם סאב-מודרני, פארא-מודרני, אקס-מודרני או כל קישור אחר, אבל הוא נשען על המודרניות. חשוב לזכור שעיקרו הוא הסתכלות, ביקורת ושלילה של הקיים, ולא חתירה להמצאת דבר חדש. ולכן הסטריאוטיפ שהוזכר קודם, כאילו פ"מ "מבלבל את המוח", לא בהכרח בלתי-נכון :-)

2 סימולקרה – צלם. מושג של בודריאר, דימוי שמייצג דימוי.
3 זה מושג של פוקו, שקרא לעצמו אנתרופולוג של תרבויות וניסה "להטריד את האבחנה שלנו בין הזהה והאחר".
4 אל תטעו – בודריאר לא מאשים את התקשורת, הממשלה או אף אחד אחר. לדעתו, האדם יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא ממשיך לדרוש את הדימויים התפלים מן המדיה, ביוזמתו שלו.
אחת-שתיים-שלוש ניסיון 101822
אחלה, יש לי קורס אצל ברקת ובחינם :-) תודה יא משקיענית (כבר בריאה?).

קראתי פעם אחת. מחר עוד פעם ואז תשובה (אם יהיה לי מה להגיד).
אחת-שתיים-שלוש ניסיון 101894
הולכת ומתאוששת :-)
בכל אופן, אתה יכול להגיב אם יש לך שאלות או דברים לא ברורים. מצד שני, אם הבנת הכל ואין לך מה לשאול, השגנו משהו, לא?
אחת-שתיים-שלוש ניסיון 101974
טוב...
לאחר קריאה שניה, החלטתי לעשות קצת שיעורי בית בנושא (ים של רפרנסים, איפה מתחילים?), לפני שאני מתיחס. זאת למרות שהאמור למעלה רק מגביר את התחושה שלי שאכן מדובר בזרם בעל אפיונים פסבדו-אינטלקטואלים מובהקים, שכל ערכה לזיהוי שטויות יכולה למצוא, לאחר נבירה בחומר. לפעמים צריך ללכת עם תחושות הבטן של "האיש מן הישוב".

אכן השגנו, קבלי ח.ח.‏1

_________________
1 ועוד ח. אחד, סתם בשביל הטיפ.
אחד, ארנולד טוינבי 101825
ארנולד טוינבי הוא מחשובי ההסטוריונים במאה העשרים, אם לא החשוב שבהם. כתב עשרות ספרים, ביניהם A study of History בעשרה כרכים.
אחת-שתיים-שלוש ניסיון 101855
כל הכבוד על הפירוט, אך נדמה לי שהתבלבלת קצת בהערות הצד.
ל"סימולקרה" נתת בטעות את המספר שלוש, ולא שתיים, ושכחת לציין מה הוא המושג של פוקו שמסומן בתור מספר שלוש למטה. (ניחוש שלי: "חגיגה של החיים")
אחת-שתיים-שלוש תיקון 101892
אויה - כבר בירכתי את עצמי על ההודעה הארוכה ביותר שכתבתי אי פעם באייל‏1, וראיתי את עצמי נוגסת בעוגת שוקולד ענקית מתנת המערכת, ועליה הכיתוב "עוד הרבה כאלה", והנה מעירים לי על בלבולים בהערות השוליים. חנק איתכם, בחיי.

אז ככה:
* סימולקרה= צלם, כפי שכתוב בהערת שוליים מס' 2.
* "חגיגה של החיים" הוא דווקא מושג של באחטין, והוא זה שדיבר על השתחררות מקללת הפוריטניות, על הדגשת האלמנט הקרנבלסקי בתרבות וכן הלאה.
* פוקו נכנס לתמונה דווקא בעקרון הזהות ובמושג הפלורליזם - מן הנכונות להכיר באחר (המטורף, למשל) נובעת ההכרה שאין בעצם קונצנזוס. החברה היא פיצולים-פיצולים, וכך גם הסובייקט.
* וההערה האחרונה דווקא בסדר גמור.

1 אכן, צריך להיות חולים בשביל זה.
מקוריות 101936
טל,

המילה "מקוריות" באה כידוע מן המילה "מקור". כשמדברים במודרניזם על "אמן מקורי" הכוונה לכך שהיצירה כמו נובעת מנפשיותו הייחודית של האמן, שהמקור ליצירה הוא הסובייקטיביות הייחודית של האמן. ביאליק, משוררנו הלאומי, מנסח את התפיסה המודרניסטית הזו בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", ואצטט אותו כאן במלואו, שכן הוא מבטא את הרעיון של האמן, הסובייקט האינדיבידואלי, כמקור היצירה, בתמציתיות מופלאה:

לא זכיתי באור מן-ההפקר
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי נקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר,
ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא,
לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו –
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותיי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור-עוזי,
זה הניצוץ עף, נתז אל-עיני,
ומעיני – לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אישכם, הצתיו, יתעלם,
ואנכי בחלבי ובדמי
את הבערה אשלם.

ביאליק אומר לנו שאין לשירתו מקור אחר פרט לאותו ניצוץ בלבבו; את האור הוא מנקר מסלעו וצורו; הוא לא שאלו מאיש ולא גנבו; ממנו ובו הוא. והניצוץ האישי מעובד לחרוז, לשירה, לא באמצעים סגנוניים, סטייליסטיים, כי אם "תחת פטיש צרותיי הגדולות". השירה נוצרת בתוך "המונאדה" של האמן, עולמו הפנימי. וכשהחרוז נשלם הוא עומד כולו בסימן "דמו וחלבו" של המשורר שנתן לשירו את צורת נפשיותו.

במילים אחרות, התפיסה המודרניסטית הזו רואה בסגנון רק מעין תוצר-לוואי, תוצאת אישיותו החד-פעמית של האמן מעצם היותו "סובייקט" בעל אישיות מגובשת. התפיסה הביאליקית המודרניסטית מנוסחת אצל ג'יימסון באורח דומה: "האידיאולוגיה המודרניסטית-עילית של סגנון... היא מה שלא ניתן לטעות בו, והוא יחידאי כמו טביעות האצבעות שלך, שבדומה לגופך אין לו אח ורע... והוא-הוא המקור להמצאה ולחידוש סגנוניים."

טל, אני מקווה שעכשיו נהיר יותר הקשר בין "האמן כסובייקט" ובין סגנון, שבמאמר לא יכולתי להקדיש לו יותר משורות ספורות. לפני שאמשיך, עוד המחשה אחת בהקשר זה: אם סוקרים את תולדות האמנות, כמו בקורסי מבוא באוניברסיטה, קל להשתכנע שעד המאה ה-‏19 המסורת האמנותית משתנה לאט, והציירים, גם הבולטים והמופתיים שביניהם פועלים בתוך מסורת מוגדרת וההבדלים הסגנוניים ביניהם אינם גדולים. כשנוסעים לטיול באיטליה ומתבוננים במאות ואלפי (למי שיש כוח) ציורים מהרנסאנס, מוצאים דמיון סגנוני רב בין כל הציירים השונים – אין לנו שם השפע הסגנוני שמתחיל להיווצר בסוף המאה ה-‏19, שעה כל אמן מודרניסטי גדול, ואן גוך, מונה, פיקאסו, שגאל וכו' הוא למעשה סגנון בפני עצמו – זו תוצאה של האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון המיוסדת על תפיסת האמן כסובייקט בעל אישיות חד-פעמית כפי שתוארה לעיל.

נמשיך. כשג'יימסון בא לסקור את התרבות הפוסטמודרנית הוא מזהה בה מגמה בולטת של ניכוס סגנונות מהעבר. דוגמא: אם ביקרת, טל, ב"משכן לאמנויות הבמה" בתל אביב, בוודאי שמת לב שלפניך ממש "פאזל" של סגנונות שונים – זהו בניין פוסטמודרני מובהק. הבניין הזה אמנם בפירוש *מסוגנן*, "סטייליסטי" כפי שנוהגים לעיתים לומר, אך אין לו סגנון במובן המודרניסטי שתואר לעיל. ניקח גם דוגמא מהתרבות הפופולארית: הביטלס או ג'ימי הנדריקס היו מקוריים במובן המודרניסטי ולעומת זאת מדונה היא תמצית האקלקטיות הפוסטמודרניסטית (בריטני ספירס וכריסטיאנה אגילרה הם אותה הגברת, אך אפילו לא בשינוי אדרת, למרות שהן מחליפות את חולצות הבטן הנוצצות שלהן כל הזמן).

דומני שעובדתית קשה לערער על האבחנה של ג'יימסון שיש מגמה ברורה בתרבות הפוסטמודרנית לנכס סגנונות מן העבר ולהשתעשע איתם. דבר אחר הוא התשובה של ג'יימסון לשאלה מדוע אנו עדים לתופעה כזו. (ועל ההסבר שלו בהחלט ניתן להתווכח).

טענתו של ג'יימסון היא שתופעה זו מקורה בירידת האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון (במובן שביאליק שימש לו דוגמה); שאנו עדים לתופעה כללית של "ביזור הסובייקט" או התפרקותו. ומכיוון שהיות "סובייקט" הוא תנאי מוקדם ליצירת סגנון, הרי שעם התפוררות הסובייקט ואבדן היכולת ליצור חווית חיים לכידה, אבדה היכולת ליצור סגנון. במילים אחרות, היות שירדה האידיאולוגיה של האמן כסובייקט וכ"מקור" הבלעדי של יצירתו, אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי.

טל, אני מקווה שהצלחתי להסביר ולהנהיר את טענותיו של ג'יימסון (צריך לשים לב שהוא משתמש בהגדרה צרה למדי ומאוד מסוימת של המונח 'סגנון'). את השאלה, האם יש לקבל את ההסבר שלו לתופעת ה"פסטיש" הפוסטמודרני, אני משאיר בינתיים פתוחה, שכן הארכתי די. ואולי קוראים נוספים ינסו להביע את דעתם בשאלה האם כריס נולאן (במאי "ממנטו") יצר סגנון או שהוא רק יצר סרט מסוגנן.
מקוריות 101940
תודה על התשובה המפורטת. עם זאת, קשה לי להשתכנע שאין אמנים פוסמודרניים שאין להם סגנון משל עצמם - סגנון שבא מתוכם, ממש כמו ניצוצו של ביאליק. שתי הדוגמאות שהבאתי לעיל בעינן עומדות - וורהול ופיבן. אני חושב ששניהם מתאימים לרוב ההגדרות (המעורפלות בעיני עדיין, אבל לא חשוב) של פוסטמודרניזם; ובכל זאת, לטעון כי "אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי" נראה לי קצת מוגזם, לאור שתי דוגמאות (מקריות!) אלה.
מקוריות 102168
הרעיון אשר מופיע בממנטו (עלילה המוצגת ע"י סצנות המסודרות אחורה בזמן) הוא רעיון שהשתמשו בו רבות.
רעיון כמעט זהה הופיע אפילו באחד הפרקים של סיינפילד (ויש דוגמאות רבות אחרות).
במאי ממנטו הכניס לרעיון אספקט נוסף שהוא אובדן הזיכרון של הדמות הראשית (הכנסת מניע לסגנון אך שימוש בסגנון קיים).

לדעתי הסרט הוא מסוגנן ולא יוצר סגנון חדש. (אני אישית אמרתי שהסרט נחמד אבל ממש לא גאוני כפי שהציגו אותו, מסיבה זו ממש)

נשאלת השאלה: האם הדוגמאות של ממנטו ודומיו, מעידה על כך שאנו חיים בעידן בו יש פחות "יוצרי סגנונות" מבעבר? אולי רק היחס בין יוצרי הסגנונות לבין משחזירי הסגנונות השתנה, בעוד המקוריות כשלעצה (אותו "ניצוץ פנימי" מדובר) ממשיך להתקיים בתרבותינו כתמול שלשום?
מקוריות 102506
ממנטו הוא סרט גאוני לא רק בגלל הסיגנון, אלא גם בגלל הצורה שבה הוא מציג את זה - הרבה יותר טוב מהפרק ההפוך בסיינפלד.
מקוריות 102513
יותר טוב, אבל לא מספיק בשבילי, על מנת להחשיבו כגאוני (אם היינו מדברים על "ברזיל" למשל, המצב היה שונה...).
אך טעמנו האישי איננו נושא הדיון‏1. על טעם ועל רי...
_
1 אין לי מצב רוח לקבל כרטיס צהוב נוסף.
מקוריות 143661
עוד לא ראיתי את ממנטו ( יושב אצלי ברשימת הסרטים) אבל:

יש סרט תיעודי בשם "אסיר התודעה" אאלט שמתאר אדם שבעיקבות מחלה כלשהי, לא מסוגל לזכור יותר מחמש דקות אחורה. הסרט פשוט מהמם. למשל, כל פעם שאישתו יוצאת לרגע מהחדר וחוזרת הוא מתנפל עליה בחיבוקים כאילו לא ראה אותה שנים. הוא גם מופתע מהמראה שלה ( מאיזה שהיא סיבה הזכרונות הקבועים שלו נגמרו בתקופת המחלה). הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות ברצף זה לנצח על מקהלה.
מקוריות 143672
ראיתי אותו פעם בטלויזיה. איפה השגת אותו?
מקוריות 143678
הקרינו אותו פעם באיזה הרצאה.
עוד מידע 143689
APU 3105
Authors : Wilson, B.A., Wearing, D.
Title : Prisoner of Consciousness: A state of just awakening following Herpes Simplex Encephalitis
Reference : In R. Campbell & M. Conway (Eds.), Broken Memories: Neuropsychological Case Studies. Oxford: Blackwell, 15-30
Year : 1995
Key Words : encephalitis, memory disorders
Abstract :

We report the case of Clive Wearing, a gifted musician and scholar who, at the height of his career, became infected by herpes simplex encephalitis in 1985. His amnesia is extremely severe in comparison with other reported cases, particularly in regard to both his retrograde amnesia, which extends back for virtually the whole of his life, and his episodic memory. As well as his episodic deficits, Clive has marked semantic memory impairments for both visual and verbal material. He believes he has just woken up and this state of awakening has persisted for over eight years. His musical ability appears to be relatively unaffected by his amnesia. We describe the onset of his illness and the nature of his memory dysfunctioning. We consider other musicians who have suffered brain damage, and we compare Clive to some of the well known amnesic patients in the literature.

תודה 143822
מקוריות 143676
וואוו... איזה אושר, לפגוש את אשתו מחדש כל חמש דקות עוד פעם ועוד פעם?

אולי אנחנו מפסידים משהו עם הזכרונות שלנו.
מקוריות 143684
להיפך.
יש את הקסם של הפגישות הראשונות, ההתרגשות והאופוריה.
אבל יש את היופי של קשר ארוך ועמוק. אינטימיות, קרבה, זכרונות משותפים, הכרות מהותית בין שני אנשים. חוסר הזכרון לא מאפשר לו להכיר את אשתו לעומק, הוא לא יכול לבנות דמות מלאה ושלמה שלה מתוך אוסף של פרטים שנתקלים בהם תוך חיים שלמים.

מה שיש לו, זה אוסף של סטוצים קצרצרים. לדעתי זה לא מש משהו לשאוף אליו.

אבל אשתו מסכנה ממש. היא כבר לא חשה את ההתרגשות של פגישות ראשונות, אבל היא גם לא יכולה להגיע איתו לאינטימיות של קשר ארוך טווח. להיות תקועה כל החיים בקשר שלא מתקדם לשום מקום נשמע ממש רע. שלא לדבר על זה שהוא לא זוכר ימי הולדת, ימי נישואים, וגם לא זוכר לשאול אם הבוס התנצל אחרי שרבת איתו אתמול.

איכס.
מקוריות 143687
כן, בסוף הסרט מספרים שהיא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר והעבירה אותו למוסד.
מקוריות 143701
אבל *יש* לו את היופי של קשר ארוך ועמוק. הקשר לא ממשיך להתפתח, אמנם, אבל את כל העבר של הקשר יש לו, ובשיאו, כל הזמן!

אשתו בטח מסכנה, היא הרי לא על אותו גל איתו. אם גם היא היתה עוברת את אותה תאונה כמוהו היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

ובני זוג שלא זוכרים ימי הולדת, נישואים ומריבות עם בוסים יש בלי עין הרע גם בין אלה שלא עברו תאונות...
מקוריות 143710
אתה לא מבין.
תראה: הוא רואה את אשתו, הוא נורא התגעגע אז הוא מתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות. היא לא ממש מתלהבת, היא נראת קצת מודאגת, מוטרדת, ומאד קרירה. היא מתנערת מהחיבוק, הולכת לעשות משהו אחר וכללית מתנהגת כאילו אתה מטרד.

זה נראה לך אושר?
מקוריות 143712
אה, אוקיי. הבנתי.

אפשר את הזיכרון שלי בחזרה, בבקשה?
מקוריות 143741
אל תשכח שרגע אחרי זה אתה שוכח שהתייחסו אליך כאל מטרד.
מקוריות 143961
אני תוהה אם יש משמעות כלשהי למושגים כמו ''אושר'', ''סבל'', ''כאב'' כאשר אין זיכרון.
כל המשמעות של המונחים תלויה פחות בחוויה עצמה ויותר בתחושות שלנו לאורך רצף של זמן. למשל כאב חזק שנמשך זמן קצרצר יתפס כהרבה פחות מעיק מאשר כאב קל וממושך (או כאב חזק וממושך, חלילה).

נראה לי שהיינלין הזכיר באחר מספריו טיפולים רפואיים שנעשים כאשר המטופל נמצא במצב בו הוא לא יוצר זכרונות כדי לחסוך לו את הסבל של כאב מתמשך. כל כאב הוא שניה קצרצר ונפרדת שנשכחת מיד.
מקוריות 143964
ול פיליפ ק דיק יש סיפור בו קונים זכרון של טיול במקום טיול (כמובן שעשו מזה סרט עם שוורצנגר).
מקוריות 144065
פעם פיתחתי לעצמי תיאוריה שכל החיים מתמצים ברגע האחרון שלהם - מה שאני זוכר אז, הוא מה שחשוב. כל מה שאני לא זוכר ברגע הזה, כאילו לא היה מעולם. מכך ביצעתי זינוק לוגי והנחתי שכל מה שאני חווה עכשיו הוא בהכרח אך ורק הזכרון של אותו אני ברגע המוות, ולכן אם אני זוכר משהו עכשיו, זה סימן שאני אזכור אותו אז.
ואז באה הסניליות וטפחה על פני.
מקוריות 144400
כן... שמתי לב באיזשהו שלב בחיי שכל פעם שאני מגלה זכרון קדום חדש, אני בעצם מאבד אותו, כי בפעם הבאה שאני נזכר בו אני לא נזכר באותו אירוע עצמו אלא בעצם בצורה בה נזכרתי בו בפעם האחרונה. כל פעם שאני נזכר עוד פעם, אני מזהם את הזכרון בעוד פרשנויות ותוספות מודרניות עד שלא נשאר ממנו שום דבר חוץ מעותקים מעוותים של עותקים מעוותים. אני מסיק מזה שהזכרון הוא פשוט רשת של אסוציאציות. בהתחלה זה מילא אותי בתחושת אובדן מכך שאני מאבד עד זכרונותי היקרים ביותר וחסר אונים לעשות משהו בנידון, ואז עברתי לנקודת השקפה שמה שחשוב בחיים זו החוויה העכשוית ולא הזכרון. היזכרות יכולה להיות חוויה עכשוית.
מקוריות 144473
שמעתי פעם שיש משהו שנקרא "זכרונות שיקריים" (FALSE MEMORIES) שמגיעים בעיקבות פסיכואנליזה או היפנוזה, הטענה היא שהרבה מהחטופים בידי החייזרים בעצם זוכרים את מה שהתרפיסטים תקעו להם לראש ( בטעות ‏1).

בכלל, עניין החטיפה בידי חייזרים זה נושא משעשע. פעם לבני היו דימומים מהאף. חיפשתי באינטרנט על NOSE BLEEDS
ולמרבה הפליאה עליתי על אתר שמטפל בחטיפות עי חייזרים ‏2. שם קראתי על כינוס של חטופים שנערך בארהב. בערב השני של הכינוס נחטפו שניים מהנוכחים. לצערי איבדתי את הלינק לפני שנים ( הבן שלי התאושש מאז).

1 לא שמעתי על בלבניזם לפסיכיאטריה.
2 דימומים מהאף זה אחד הסימפטומים. מסתבר שהחייזרים תוקעים כל מיני פרובים לאף של החטוף.
מקוריות 144614
היתה פעם תוכנית על היפנוזה במסגרת שידורי האוניברסיטה הפתוחה, שבה הראו שתילת זכרונות בזמן היפנוזה. הדבר היפה היה שהזכרונות נשתלו פשוט ע"י סדרה של שאלות מנחות תמימות למדי.

משהו בסגנון של "האם יתכן שהדימום באף נגרם בזמן שנחטפת ע"י החייזרים ?".
אובגקשן! מנחים את העד 144741
1)האם ייתכן שהדימום נגרם בזמן שנחטפת עי החייזרים שהשתמשו בקרן שיתוק כדי למנוע התנגדות ולאחר מכן העלו אותך על רכב החלל שלהם (שמונע באנטי חומר ומכיל מחוללי אנטי גרביטציה כדי לבטל את תופעות העיוות של המסע בעל-חלל) ובצעו בך ניסויים חודרניים כדי להבין מאיפה המין האנושי רכש את האון הגנטי (עע )העצום שלו המהווה את הגורם העיקרי המגן עליו מפני השתלטות בידי חוצנים?

2)מה היה צבע החולצה של החייזר?
בקשה 144755
''האוף טופיק'' הזה גולש וגולש. אודה לקוראים אם לא יהפכו את הדיון בפוסטמודרניזם לצ'ט סתמי.
בקשה 144757
ואם נקרא לזה פאסטיש אז תתרצה?
מקוריות 148454
תגובה 148447
אנחנו נבנים מחדש ללא הרף 144621
דובי,

בחלק ב' של דיון 826 על האני, כתבתי שאנחנו "אוסף התפיסות, הרגשות, המחשבות והמחשבות על מחשבות ורגשות" שמתרוצצות במוח כל הזמן. אנחנו נבנים מחדש כל הזמן מתוך כל הדברים שנשמרים במוח בתוספת המידע החדש שזורם לתוך הגוף.

אם נזנח את השניות בין "אני" ל"זכרון" ונראה את המערכת כדבר אחיד, נראה אולי שאתה צודק שגם הזכרון של דבר מה מהעבר הרחוק איננו אלא בניה שנעשתה "זה הרגע" מתוך "חומרי הנפש" שמאוכזנים איכשהו במוח.
כנראה לא רק מד''ב 145408
הכתבה "וזהו סוף הזיכרון" בידיעות אחרונות - ראיון עם פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן, שמספר שכבר היום, באופן שיגרתי, לפני בדיקה גסטרוסקופית מזריקים משכך כאבים ותרופה בשם מידזולם או דורמיקום, המוחקת את הזיכרון לכמה דקות, כדי שהמטופל ישכח את אי הנעימות בבדיקה ולא יפחד לעבור אותה שוב בעתיד.
עוד בכתבה - download של מידע ישירות אל המוח, אי נחיצותו של כתב בעתיד, קריאת מחשבות ועוד.
חלק א' - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2610579,00.h...
חלק ב' - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2610594,00.h...
מקוריות 102582
אובדן הזיכרון ב"ממנטו" הוא לא אספקט נוסף ולא תחבולה נוספת - הוא איחוד של הצורה והתוכן. זה קריטי בשיפוט של יצירה, וזה גם מה שמבדיל את הסרט מהפרק ב"סיינפלד". המבנה ההפוך של "ממנטו" אמור להכניס אותך לעולמו של הגיבור, לתת לך הרגשה שאתה מתאמץ לפענח את חייו מתוך רסיסי האינפורמציה, ממש כפי שהוא מתאמץ לעשות זאת.

וגאוני? מי אמר? הוא פשוט סרט משובח ומעולה :-)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים