 |
|
 |
||
|
||||
 |
ב"ניוזוויק" התפרסמה השבוע כתבה לרגל פתיחת תערוכה בפרנקפורט שכותרתה "שופינג - 100 שנות אמנות ומסחר". התערוכה עוסקת בקשר שנוצר במאה ה-20 בין האמנות ו"תרבות הקניונים". רוחו של ג'יימסון שורה על כל הכתבה הזו, וכך נכתב שם בין היתר: since the Renaissance, art has played a moral role, creating ideals—and questioning them. By blurring the line between art and commerce, “one of the classical roles of 20th-century art—to irritate, to criticize, to be subversive—is being sacrificed לסיפור המלא: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(לא קראתי את כל המאמר, אבל) הטענה המובאת בציטוט הזו רלוונטית רק לאמנות "מגוייסת" - ומבחינה זו, אין כל הבדל בין האמנות המגוייסת של ימינו לבין, נניח, האמנות המגוייסת של ימי-הביניים. כאן המגייס הוא המסחר, שם המגייס היה הממסד הדתי1. כאן כמו שם, האמנות לא הרגיזה ולא היתה חתרנית. אבל כאן - הרבה יותר מאשר שם - אמן עדיין יכול להשאר לא מגוייס, וליצור אמנות מחאתית וביקורתית. ----- 1 קצת מזכיר את המערכון של מונטי פייתון, עם ג'ון קליז בתפקיד האפיפיור: "I may not know art, but I know what I like", הוא טוען, לאחר שמנע מהאמן המתוסכל כל חופש אמנותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמן המתוסכל הוא מיכלאנג'לו, (אריק אידל) שצייר את הסעודה האחרונה עם 3 ישו, 28 שליחים וקנגרו בטענה של חופש אמנותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, אני לא ממש מבין למה התכוונת ב"אמנות מגוייסת של ימינו". אין בעידן הפוסטמודרני גוף ריכוזי כמו הכנסייה בימי הביניים או השלטון הקומוניסטי בברה"מ (שהכתיב בזמנו את הסגנון שהיה קרוי "ריאליזם סוציאליסטי"). הטענה שמועלית במאמר דומה לטענתו של ג'יימסון שהאמנות בת זממנו משוקעת ב"גוף הקפיטל" עד כדי כך שלא יכול להיווצר "מרחק ביקורתי" (ראה התייחסות למושג זה בתגובתי "קרטוגרפיה של חלל העל הפוסטמודרני"). היות שהטענה הזו מופשטת למדי, ניעזר בדוגמה. במאמר מוזכר אמן בשם Claes Oldenburg. חיפוש תמונות בגוגל יעלה המון יצירות שלו (שווה. מאוד מלבב לעין). הנה אחד מפסליו, כפית עם דובדן: היצירה אסתטית ביותר, ולא בדקתי, אך אני בספק אם היא הוזמנה על ידי חברה לייצור ריבות דובדבנים או משהו. האסתטיקה שלה, כאמור, שובת עין; אנחנו מורגלים בה שכן, לי לפחות, היא מזכירה סגנון מסוים של פרסומות על דפי כרומו נוצצים, אך כאן היא יוצאת מן הדף, אל מרחב מעוצב פתוח. אך מה שאין בה הוא אותו "מרחק ביקורתי" שג'יימסון מדבר עליו. אין בה הנכחת כל מציאות נעדרת, "היעדר העומק" שג'יימסון דיבר עליו בהקשר של וורהול, ולפיכך אין בה גם כל ביקורת פוליטית. מה דעתך, האם היית קורא ליצירה זו אמנות מגוייסת? ולקינוח, עוד יצירה של אולדנבורג, פסל של "אטב כביסה" במרכז מסחרי. אפשר אולי לאמץ אותה כמטפורה חזותית למושג של "אמנות השקועה בגוף הקפיטל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מבין כיצד אינדוקציה חלקית מלמדת אותנו משהו על החברה (או על האומנות) בכללותה. האם קיומה של אומנות, העונה על קריטריוני הגדרת האומנות הפ.מ., מעידה על אי קיומה של אומנות, שלא עונה על קריטריונים אלו? כיצד מודדים דומיננטיות של אומנות אחת על פני השניה? מה הקריטריון היום ומה הוא היה בעבר? מי קובע קריטריונים אלו? האם לא סביר שאומנים אלו (ואחרים) נחשפו ל"מבט-הסוציולוגי" שהוא הפ.מ. וקיבלו השראה ממנו? האם לא מדובר ב"משאלה שמגשימה את עצמה"? גם לאחר הסברה המבורך של ברקת (שאשתמש ברפרנסים שלו על מנת להתעמק קצת יותר בנושא ועל כך שוב תודה) אינני מבין אם הפ.מ. יוצר מציאות, חוקר מציאות או שניהם (זרם היוצר את עצמו, מתפלסף על עצמו, ניזון מעצמו וחוקר את עצמו על פי שיטותיו באופן מעגלי?). אולי תשובה לשאלתי, מהדיון בחלק א', תעזור לי להבין(אמרת לי להזכיר, אז הנה אני מזכיר): "האם יש לכנות את ג'יימסון פוסטמודרניסט?" תודה מראש, אביב י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ציור וציור - מייק בידלו לא פיקאסו - לא פולוק - לא וורהול מייק בידלו (יליד 1953) בילה את 20 שנות יצירותיו האחרונות בהעתקת עבודות של אומנים אחרים. עבודותיו עוררו יחס אמביולנטי בדעת הקהל, בהתייחס לאני המאמין של המודרניזם (מקוריות). ייתכן, שבדיון זה ניתן להביא את בידלו (אגב, משמעות שמו בפולנית היא - עוני) כדוגמא לאמן מחאתי ולא מגוייס. בידלו העתיק יצירות מודרניות כמו של סזאן, פיקאסו, קנדינסקי, מגריט, דושאן ורבים אחרים, כמו גם, אמנים מהעשור 50-60 כמו פולוק, דה קנינג, קליין, ליכטנשטיין ווורהול. איך זכה אמן כבידלו להכרת חשיבות בתחום זה, אם עיקר עבודתו מתבסס על עבודות אחרים? מדוע סיכן את מעמדו בעבודתו כזייפן? ההסבר כפי שכותרת התערוכה, בקונץ מוזיאון בברגן (נורווגיה) - "ציור וציור", מציעה מספר אינטרפרטציות (אגב, ציוריו באותו מוזיאון סמוכים לאלו של מונק): בראש וראשונה המדובר בהערצה ואהבה רבה לאבני חן אסתטיים של המאה האחרונה. יש בהתייחסות זו הרבה ענווה ורגש כמעט דתי לסמלים של אמנות המאה. לחילופין, ניתן להתייחס בזילזול וציניות לתקופת המודרניזם בדרך הראיה הפ.מ. שבתמונותיו, המקרינה למשמעויות והדגשות הסטוריות. בראיית קבצי שרידי המודרניזם, יצירותיו של בידלו אמורות לעורר את חמתנו באמירה "לא פיקאסו". האם הרפרודוקציה תהיה חשובה פחות מהאורגינל? מתי עבודה פ.מ. תגיע למעמד של יצירת אמנות מודרנית נחשבת? והאם היא חשובה פחות מהיצירה המודרנית? האם העתק רומי של פסל יווני חשוב פחות או יותר בקונטקסט ההסטורי? בעודנו מחכים לתשובות שהעתיד טומן לנו, יכולים אנו להתבונן כאן ועכשיו באמנות זו בדרך של חיבה, הבה נראה ביצירות אלה את הכפילות, עבודותיו של בידלו מתייחסות באופן דו ערכי לעבודות מקוריות ומעלות את הבעיה של התייחסות לאמנים כאל סמלים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אמנות מגוייסת" פירושה אמנות בהזמנה. כפי שבימי הביניים לא רק מי שגוייס ע"י הכנסייה יצר אמנות דתית, כך גם כיום לא רק מי שמגוייס ע"י משרד פרסום יותר אמנות "פרסומית", אמנות ללא ביקורת על הקפיטליזם. היצירה של אלדנבורג יפהפיה. אבל האם די בדוגמה אחת (או בעשרות דוגמאות) כדי לקבוע שאין אמנות פוסטמודרניסטית ש*כן* שומרת מרחק ביקורתי? כיצד יגדיר פוסט-מודרניסט יצירה בת-ימינו המביעה מחאה חריפה על הקפיטליזם? (וברור שיש יצירות שכאלה). האם יצירה זו אינה פוסט-מודרנית, משום שהיא כן שומרת מרחק? האם אי-שמירת מרחק ביקורתי היא "דרישת יסוד" של אמנות כדי שתוכר כפוסט-מודרנית? מה שמציק לי הוא שעדיין לא קיבלתי הגדרה של אמנות פ"מ (קל וחומר של פ"מ בכלל). קיבלתי מבחר מאפיינים; עבור כל מאפיין, יש יוצאי דופן. ובכל זאת, יש לי הרגשה שחסידי הפ"מ חושבים שהם מחזיקים ב"רשיון לגרוף", כלומר, לטעון למשל שכל יצירה בת ימינו היא בהכרח - מתוקף תאריך הופעתה בעולם - פוסט-מודרנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, אתייחס תחילה להערה בסיפא של תגובתך שיש לך הרגשה כי "חסידי הפ"מ חושבים שהם מחזיקים ב'רשיון לגרוף', כלומר, לטעון למשל שכל יצירה בת ימינו היא בהכרח - מתוקף תאריך הופעתה בעולם - פוסט-מודרנית." א. תיווכח לדעת שאפילו ג'יימסון אינו מציג את טענותיו בטוטאליות שאתה מייחס לחסידי הפומו, אם תשוב לחלק א' של המאמר שבו הוצג המונח "דטרמיננטה תרבותית". מונח זה הוא שמאפשר לג'יימסון לא להיות גורף ולא להחיל את טענותיו על כל יצירה באשר היא כי אם לסמן מגמות בולטות בשדה התרבות. אני מצטט את הקטע הרלוונטי ביותר מחלק א' של המאמר (אך רצוי לקרוא שם שוב את המהלך הטיעוני כולו): ג'יימסון אינו סבור שהייצור התרבותי העכשווי כולו הוא פוסטמודרני. גם בימינו כותבים ספרים, מחברים מוסיקה ובונים בניינים שאין להם במובהק המאפיינים הפוסטמודרניים שהוא ימנה בהמשך. "עם זאת," הוא מדגיש, "הפוסטמודרניות היא שדה הכוח [מצב התרבות בכללו] שבתוכו חייבים לפלס את דרכם דחפים תרבותיים מסוגים שונים מאוד". ב. ההכללה שעשית בהתבטאות "חסידי הפומו" היא בעייתית, משום שאין בעצם קבוצה לכידה כזו. הפוסטמודרניזם אינו *משנה סדורה*, המקודמת ע"י קבוצת אנשים שיש ביניהם קונצנזוס, ולא חסרים פוסטמודרניסטים שיחלקו על קביעותיו של ג'יימסון או מקצתן, כשם שג'יימסון, לדוגמה, חולק בספרו על מישל פוקו, תיאורטיקן פוסטמודרני אחר. ג. השאלה האם בהגדרה כל יצירה בת זמננו היא פוסטמודרנית זו שאלה הניראית לי במובן ידוע טכנית גרידא, ואני יכול להציע לה כאן פתרון הגדרתי פשוט: ניתן להבחין בין שני סוגי יוצרים פוסטמודרניים, בלי מירכאות ועם מירכאות: (1) יוצר פוסטמודרני הוא כל יוצר בן תקופתנו, הפועל בשדה התרבות הפוסטמודרנית, זאת, גם אם אין הוא או יצירתו מודעים להשפעת השדה. (2) "יוצר פוסטמודרני" הוא יוצר בעל מודעות לכך שיש מצב תרבותי חדש, יוצר שמניח את ידו על דופק התקופה ומנסה למשש אותו. כריס נולן ב"ממנטו" (וגם בסרט "Following") הוא כזה, ולכן יכולתי להשתמש בסרטו כדוגמה להבהרת הרעיון של "מות הסובייקט"; גיבסון הוא "סופר פוסטמודרני" המתאר את המרחב התאגידי; דויד לינץ' ("מלהולנד דרייב"), הוא "קולנוען פוסטמודרני"; פול אוסטר, דון דלילו אתגר קרת הם "סופרים פוסטמודרניים"; ג'יימסון הוא "תיאורטיקן פוסטמודרני" וכו'. (טל, הסימון במירכאות בא רק לשם הבהרה, ואיני מתחייב להשתמש בו בתגובותיי הבאות, שכן לאחר שהדברים הובהרו ניתן להסיק מתוך ההקשר במה מדובר). וכעת, נחזור לשאלה האם "אמנים פוסטמודרניים" בהכרח אינם בעלי סגנון משלהם, כפי שניתן היה להבין מהצגת מאפיין "הפסטיש" בתרבות הפוסטמודרנית. לדעתי ויליאם גיבסון ב"נוירומנסר" מציג סגנון מקורי - עיקר כוחו של הרומן הוא בלשון המקורית והפורצת גבולות של גיבסון. העניין הוא שג'יימסון עצמו מעתיר שבחים על גיבסון (ולא בכדי ציטטתי אותם במאמר), והוא גם מביא בספרו "יצירות פוסטמודרניות" נוספות (שלא הזכרתי במאמר) שאין ספק כי הוא מייחס להן ערך. אפשר שהסתירה כביכול בין טענתו שמגמה מרכזית בתרבות הפוסטמודרנית היא חיקוי סגנונות העבר ובין העובדה שהוא מצביע על יצירות חדשניות אחדות, נובעת במידת מה מעניין כמותי. ציינתי בתגובתי "קרטוגרפיה של חלל העל-הפוסטמודרני" שג'יימסון מפנה קריאה למיפוי תרבותי-אמנותי של חלל-העל הזה, כלומר, בעת כתיבת המאמר בראשית שנות ה-80 לא נוצרו די "יצירות פוסטמודרניות" המודעות למצב החדש. יש גם בעיה, כפי שהערתי בתגובה קודמת, בהגדרה הצרה שנותן ג'יימסון למונח סיגנון, או לפחות בעובדה שבספרו זה הוא אינו מנסה לאפיין בפירוט מה עשוי לאפיין "יצירה פוסטמודרנית" בעלת סגנון מקורי (כפי שהיערת). עם זאת, חשוב לציין בהקשר זה, שדווקא יוצרים שמקובל לראות ביצירתם "יצירה פוסטמודרנית" מקורית (ראה הדוגמאות שנמנו לעיל) עוסקים בדיוק בתופעות הפוסטמודרניות שתיאר ג'יימסון בספרו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, אז בעצם חזרנו לאדורנו ולאסכולת פרנקפורט. תמיד חשדתי שעבודתם/הגותם הביקורתית של אנשי בירמינגהאם היא אופנה חולפת ובלתי משכנעת בעליל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |