בתשובה לדינה בארץ האיילים, 28/10/02 9:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני שמחה שעזבתי ב-99. תל-אביב השתמרה אצלי כמו שהיתה לפני מה-שזה-לא-יהיה ששינה אותה עם פרוץ האינתיפאדה השניה. היום, כשאני מבקרת, עולה לי חיוך ענק על הפנים ברגע שאני מגיעה לעיר. מה קרה ב-2000 שגרם לך לעזוב מקום שאת כל-כך אוהבת? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היינליין אמר (בספרו "ששת", Friday במקור) שישנם מספר סימנים של חברה מתפרקת, חברה שכבר אין לה את הדבק החברתי להחזיק את עצמה. הוא תיאר את השירותים הציבוריים, את הנימוסים בין אדם לחברו, את מוסר התשלומים ואת רמת הביטחון (בגוף וברכוש) של אדם. בכל אחד מהסממנים האלה, ישראל פשטה את הרגל. (גם הרבה מארה"ב, אני יודעת, אבל לא כולה ולא רוב small town US). שינוי עצום לרעה התרחש בכל הסממנים האלה גם-יחד במהלך קיץ 2000. היינליין צפה (בספר אחר) שלקראת ההתמוטטות של החברה התרבותית נראה את הדרך המועדפת להתאבדות כיריה לכל עבר (and let the riot squad settle the question.) הוא לא תיאר חיילי קמיקזה (שאני זוכרת) אבל אני רואה זאת כנקודה רחוקה על אותו וקטור. כלומר, היינליין תיאר מצב של חברה מתפרקת ואני ראיתי את המצב מסביבי. היו גם שינויים מהותיים באווירה. במקום מהגרים מרוסיה שרצו לבנות ולהיבנות היו מהגרים אחרים, שרצו בעיקר להשתכר ולהשתכר בה (דמייני שין ימנית ושמאלית שם, אוקיי?) האקלים העסקי היה רעיל. אנשים התחילו לירוק עלי גם מחוץ להפגנות. מערכת החינוך לא איפשר לבני אופציה של מחונן + ליקויי למידה ("אסור ודי! תהיה גאון או תהיה מטומטמם אבל אל תבלבל לנו את הקטגוריות המסודרות!") מורות צעקו על ילדים. בכוונה. היה נורא חם. יותר נורא מקודם. הרגשתי את המלחמה מתקרבת (זה היה העניין הקובע, מבחינתי: המלחמה התקרבה ולא רציתי לעבור *עוד* מלחמה ולסכן את ילדי ואת בנזוגי ואותי.) (אני יודעת שגם ארה"ב הולכת למלחמה ושבכתובת הנוכחית שלי יש סיבה לדאגה. אבל כאן יש בערך חצי עם שלגמרי לא רוצה להילחם. בתל-אביב אם היו כאלה, הם הסתתרו. ואני לא מדברת על הבעת דיעה אלא על אותו קונצנזוס חברתי של ייאוש שיש בישראל ואין בארה"ב.) הרגשתי שהמדינה בוחנת את אפשרויות הקיום כדמוקרטיה מערבית, מסתובבת, מפנה עורף, ובורחת מהאפשרות הזו כל עוד רוחה בקרבה. (בינתיים, אחרי שהגעתי הנה, קראתי הרבה ספרי היסטוריה וקצת פרוטוקולי כנסת ואני רואה שזו לא היתה התפתחות חדשה. אבל בקיץ 2000 ידעתי עוד הרבה פחות מאשר אני יודעת היום.) אבל על אף אהבתי לתל-אביב, הייתי תמיד נטע זר בישראל ותמיד רציתי לחזור הביתה. אבל מכיוון שעלות החזרה הביתה היתה ויתור על משמורת על בני נוסח Not without my Daughter(והסתבר שרק למשך שנה וחצי, אבל לא ידעתי זאת מראש) תמיד מצאתי דרכים להמשיך לחיות בישראל. בקיץ 2000 זה נראה בלתי-אפשרי מדי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |