בתשובה לערן בילינסקי, 16/11/02 10:07
דברים בני-הסקה 106993
א. סדר-גודל? מאה-מאתיים, לא אלפים. מצד שני, *כל* האוכלוסיה הזו הפגינה קשר ישיר בין גוף ונפש, ובפרט קשר ישיר בין התיחסות עצמית/עולמית ומהלך המחלה. קשר מובהק וניתן למדידה.

ב. תמצית התוצאות אמרה:

Positive findings tended to be confined to small or methodologically flawed studies; lack of adjustment for potential confounding variables was common. Positive conclusions seemed to be more commonly reported by smaller studies, indicating potential publication bias.

המלה הזו, "tend", היא cop-out משמעותי. איך היתה נטייה לכך שהמחקרים עם התוצאות החיוביות היו אך ורק (confined to) קטנים או פגומים מתודולוגית? הניסוח של שני משפטי המפתח שציטטתי לעיל הוא חלש שבחלשים (המלים tend, seemed, indicating potential bias הן לא מלים שמתארות מסקנה אלא דיעה).

יתר על כן, תקציר המסקנות היה כדלהלן:

There is little consistent evidence that psychological coping styles play an important part in survival from or recurrence of cancer. People with cancer should not feel pressured into adopting particular coping styles to improve survival or reduce the risk of recurrence.

המשפט השני - אחלה משפט שבעולם. לא היינו צריכים תקציב גדול כדי לגלות את התגלית הזו. המשפט הראשון, לעומת זאת, מותיר את שדה המחקר פתוח לרווחה. כלומר, הכותרת היתה יכולה להיות בקלות: "בבריטניה התגלה במחקר מקיף שרופאים לא יודעים אם גישה חיובית מאריכה תוחלת חיים של חולי סרטן או מונעת הישנות גידולים." אבל זו כותרת פחות מעניינת, נכון?
ודברים שאינם בני-כימות 106994
איך בדיוק מדדו החוקרים "תקווה" "יאוש" "נחישות", וכו', כדי לקבוע שהם משנים או לא משנים?
ודברים שאינם בני-כימות 106996
זו אכן שאלה רלוונטית ביותר!

התמונה שעולה בעיני רוחי רופא של שירות הבריאות האנגלי מקריא בשעמום סדרת שאלות למטופל ומסמן את התשובות בלי להסתכל לו בעיניים.

זה דומה לאותה הערה פולנית לעיל, "אוי ואבוי לך אם לא תהיה חיובי." לך תסביר לרופאים (ועוד, לרופאים חוקרים שמבצעים סקירת ספרות כזו!) שאם יפרקו את הפרח, לא ימצאו את סוד יופיו.
ודברים שאינם בני-כימות 106999
ובניגוד לדינה, לי בעיני רוחי יש דווקא את עורך המחקר שמתחקר רופאים על ישיבת הצוות של המחלקה האונקולוגית בה הם מחליטים על אסטרטגיית הטיפול שלהם, מתחקר את המשפחות על ההנחיות שהם קיבלו מהצוות הרפואי, ואחר כך צופה כיצד הם כל ההנחיות הללו מיושמות על החולים, ולבסוף מסתכל על סטטיסטיקות התמותה וההישנות.
ודברים שאינם בני-כימות 107006
זהו, שהפרמטרים האלה -איך הונחו המשפחות, האם בכל המקרים ניתנו אותן הנחיות, איך זה יושם בין המשפחה והחולה, איך החולה עצמו מגדיר את מצבו הנפשי... הפרמטרים האלה לא ניתנים לשליטה, כימות, ותרגום לסטטיסטיקה באופן משביע רצון.

אפילו כאב פיזי הוא דבר שקשה להשוותו בין אדם לאדם.
(אחד יגדיר דקירה קלה כ''כואב נורא'', ואחר יגדיר את אותה דקירה כ''כואב קצת''). קל וחומר- דברים שהם בגדר הלכי רוח.
דברים בני-הסקה 106997
א. זה מסוג הדברים הבעייתיים שאני מעדיף לא להיכנס אליהם, בשל הרגישות האישית. אציין עם זאת שלא לחינם עורך מחקר אמור לשמור על ריחוק מנשואי המחקר שלו, כדי לא לערב את תחושותיו בתוצאות ולהכניס, בכוונה או שלא בכוונה, הטייה לתוצאות. אני רק יכול לחזור על הערת השוליים של ירדן בתגובה 106931: "ואכן, יכול להיות שהוא מוטה, אבל אני מקווה שתסלחי לי אם אני מייחס יותר סבירות לנתונים יבשושיים ואוביקטיביים על פני עדות אישית שלך אודות התרשמות אישית שלך, במיוחד בתחום לא קל שכזה, שמועד להטיות פסיכולוגיות."

ב. המשפט השני היה כל-כך טריוויאלי? אמנם התמזל מזלי ולא ליוויתי מכרים חולי סרטן במיטת חוליים, אבל לפי דברי עורך המחקר, ושוב, מה שירדן אמר באותה תגובה, הסביבה כנראה מפעילה לחץ על חולי סרטן "לחשוב חיובי בכל מחיר אחרת אוי יוי יוי אתם פוגעים בסיכויי ההחלמה שלכם". אשר לשדה המחקר, הוא תמיד נשאר פתוח. תמיד אפשר לערוך מחקר שיראה את הפגמים במחקרים שנערכו לפניו, זו דרכה של השיטה המדעית.
דברים בני-הסקה 107038
אני לא יודע מה ההשכלה האקדמית שלך ובאיזה תחום - אבל זוהי דרך ההתנסחות המדעית המקובלת. נתחיל מהפסקה הראשונה שצטטת. מדובר על נימוס אלמנטרי. לא אומרים "החוקרים היו חולערות שהיטו את התוצאות", אומרים "מצביע על אפשרות". ככה זה. הפסקה השניה שציטטת היא עוד יותר אלמנטרית: אפשר להראות ש-X הוא מובהק, ואפשר להראות ש-X הוא לא מובהק. אבל אי אפשר להראות בצורה מובהקת ש"לא-X" הוא מובהק. אין עדויות ש-X (יש השפעה) קיים, זה אומר שכנראה שלא-X. אבל להוכיח את זה בצורה כזאת שנוכל לכתוב, במאמר מדעי, "אין קשר" - זה בלתי אפשרי. "קשר חלש עד בלתי קיים" הוא ניסוח סביר לחלוטין.
השגיאה שלך היא בנקודת המוצא כאילו חובת ההוכחה היא על החוקרים שטוענים שאין השפעה. לא כך הוא - חובת ההוכחה היא על מי שטוען ש*יש* משהו. המחקר לעיל פשוט הראה שאלו שטוענים שיש משהו עדיין לא הצליחו להוכיח את זה, ולכן אין שום סיבה לחשוב שיש השפעה שכזו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים