 |
|
 |
||
|
||||
 |
איך בדיוק מדדו החוקרים "תקווה" "יאוש" "נחישות", וכו', כדי לקבוע שהם משנים או לא משנים? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו אכן שאלה רלוונטית ביותר! התמונה שעולה בעיני רוחי רופא של שירות הבריאות האנגלי מקריא בשעמום סדרת שאלות למטופל ומסמן את התשובות בלי להסתכל לו בעיניים. זה דומה לאותה הערה פולנית לעיל, "אוי ואבוי לך אם לא תהיה חיובי." לך תסביר לרופאים (ועוד, לרופאים חוקרים שמבצעים סקירת ספרות כזו!) שאם יפרקו את הפרח, לא ימצאו את סוד יופיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובניגוד לדינה, לי בעיני רוחי יש דווקא את עורך המחקר שמתחקר רופאים על ישיבת הצוות של המחלקה האונקולוגית בה הם מחליטים על אסטרטגיית הטיפול שלהם, מתחקר את המשפחות על ההנחיות שהם קיבלו מהצוות הרפואי, ואחר כך צופה כיצד הם כל ההנחיות הללו מיושמות על החולים, ולבסוף מסתכל על סטטיסטיקות התמותה וההישנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שהפרמטרים האלה -איך הונחו המשפחות, האם בכל המקרים ניתנו אותן הנחיות, איך זה יושם בין המשפחה והחולה, איך החולה עצמו מגדיר את מצבו הנפשי... הפרמטרים האלה לא ניתנים לשליטה, כימות, ותרגום לסטטיסטיקה באופן משביע רצון. אפילו כאב פיזי הוא דבר שקשה להשוותו בין אדם לאדם. (אחד יגדיר דקירה קלה כ''כואב נורא'', ואחר יגדיר את אותה דקירה כ''כואב קצת''). קל וחומר- דברים שהם בגדר הלכי רוח. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |