 |
אמנם הקרב על התקשורת הוא עז ביותר, ואכן אנו מפסידים בו.
עם זאת, אני חש לעתים שהחשיבות המיוחסת לתקשורת היא מופרזת.
התקשורת מיועדת להמונים. בתוקף זה היא מראה דם. ילד הרוג הוא הרבה יותר פוטוגני מרשימת העוולות של צד זה או אחר. במצב שבו צד אחד מעדיף את ילדיו הרוגים כדי לצבור נקודות, הקרב הוא די אבוד.
אך יש גם צד אחר. ההמונים הנבערים, אלה הניזונים מן הדם, אלה שהתקשורת מיועדת עבורם, אינם זוכרים יומיים לאחר מכן במה מדובר. הטרור האיסלאמי האנטי-אמריקאי נשכח ברגע שיש תמונת חייל יורה לעבר פלשתינאים. למחרת יתפרסם סט תמונות חדש של בריטני ספירס והכל יישכח.
המנהיגים שלנו חיים בעולם של תקשורת. גם אנו, קוראי האייל, מייחסים לה חשיבות גדולה. עם זאת, אנו רואים בטורי דעות בעיתונים, באייל הקורא, בניתוחי מדינאים גישות שונות וביקורתיות. כאלה שיכולות להעמיד סימני שאלה. אנו יכולים להבין שבמצב של ילד מול חייל חמוש, הסיבה היחידה שניתן להראות את התמונה היא משום שהחייל אינו יורה. קובעי המדיניות אינם ההמון הנבער. הם אינם זקוקים לכיתובים מתחת לתמונות המרואיינים. ההמונים, שקולם חשוב בקלפי, אינם זוכרים במה מדובר.
במשפט אחד - אנו נוטים לייחס לתקשורת כוחות שאינם קיימים בה משום שאנו מכורים לתקשורת. מדי פעם יש לעשות את המעשה *הנכון* גם אם ברור לנו שאינו מצטלם היטב. התקשורת תשכח מהר.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש