בתשובה ליובל רבינוביץ, 16/10/00 1:29
לא סתם חוק קנטרני 10867
נגעת בקצה התשובה כשניסית להסביר את חקיקת החוק ב"אמריקניזציה" או "טרנד". הייתי רוצה להציע העמקה נוספת בעניין:

שורש החוק, וכל הטופסולוגיה שבאה בעקבותיו, עליהם יוצא קצפך, ובמידה לא מועטה של צדק, נעוץ במשהו שהוא יותר מ"טרנד". מדובר במגמה, שיפה זיהית את מקורה כארה"ב, ללכת לבית משפט על כל דבר: סכסוך שכנים - ניפגש בבימ"ש. סכסוך עסקי - דבר עם העו"ד שלי. שלא לדבר בכלל על מוסר התשלומים של מעבידים בארץ, שדוחף את העובדים בכוח לפתחו של ביה"ד לעבודה.
ואולי הנקודה הכואבת מכולן -
ה"פריחה" חסרת-התקדים של בתי המשפט למשפחה.

הגישה הנ"ל יוצרת (אך גם נוצרת מתוך) ניכור, היינו: הרגשת אני ואפסי עוד, שמאפיינת את התפרקות החברה המערבית ליחידות המינימליות ביותר (אדם בודד) והכל בשם האינדיווידואליזם הקדוש. בצדק מתמרמר אתה על אובדן האינטימיות שביחסים בין חולה לרופאו, הרי בסך-הכל אם אני חולה - הרופא הוא המלאך המושיע שלי, זה שאליו אני רץ כדי שיגרום לי להרגיש טוב.
היום זה כבר לא כך - הרופאים ידיהם עמוסות, ולאינטימיות עם חולה זה או אחר אין להם זמן. התור בחדר מיון - חבל על הזמן, ולכן אנשים גם מתרגזים והולכים הביתה, ומכאן נגררת התביעה המשפטית של משפחתו של זה שברח הביתה וביה"ח בתגובה - שולף את הטופס עליו חתם הבורח ז"ל.
דבר קשור בדבר - אם הרופאים היו מקבלים יותר כסף ובתי החולים היו מקבלים יותר כסף כדי להעסיק רופאים רבים יותר, הטיפול היה טוב יותר ומקרי הרשלנות - פחותים יותר. רופא שהשקיע את נשמתו בחולה לא ייתבע כל-כך במהרה, גם אם החולה נפטר. אולי אפילו יקבל פרחים כשהאבל ייגמר.
בקיצור: החוק לא נולד בחלל ריק. כתובת לטענות ומענות: מר אהוד ברק, קרית הממשלה, ירושלים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים