 |
נדמה לי שבתוכנית טלויזיה בריטית על חרקים דיברו על רתיעה מולדת שיש לנו כיונקים מרמשים למיניהם. ממש כשם שחתולים מהופנטים מתנועה נחשית של שרוכי נעל וצינורות השקייה, אנו נגעלים למראה (וגם למשמע) פרוקי רגליים.
הסטודנטים השבדים בצרן אירגנו לנו באחד הערבים סעודת crayfish - הלא הם סרטנים אדומים באורך סיגר קובני הנמכרים בכל רחבי העולם בסניפי IKEA. מסתבר שבשבדיה מקובל להתכנס לסעודה כזו פעמיים-שלוש בשנה, לזלול סרטנים עם פירה ולהשתכר כלוט.
הסרטנים היו טעימים למדי, למרות טעם הלוואי המובהק של מי הים. אף על פי כן די נגעלתי לשבור להם את הצבתות ולשתות את קרביהם כידידיי הנורדיים. יש משהו ממש דוחה בזוגות רגליהם המקופלות זו לעבר זו לאורך בטנם כמו אצל ג'וקים. גם עיניהם המישירות מבט מטומטם לעבר הסועד אינן נוחות לטיפול כמו עוד קרפיון ביש גדא. והצליל הנוראי הזה שמפיקות רגליו המתפצחות של סרטן... ממש מחליא אותי להזכיר זאת.
כעיקרון אני מחסוני האופי המסוגלים לרצוח ג'וקים בדם קר. מאור למשל תמיד היה נמלט מחדרו בפניקה כשפרפר לילה תמים היה חג סביב המנורה, כך שבמרוצת שנת מגורינו המשותפים בדירה מעופשת בנשר הייתי אמון על חיסולם של מאות תיקנים. יצא לי כבר לפנות עשרות גופות מיובשות של ג'וקים מסוממים שנדבקו לרצפה מרוב חום, כך שערימה של סרטנים אדומים לא מוציאה אותי משלוותי. אבל המחשבה על אכילתם...
סעודת הסרטנים מונצחת בצילום האמצעי כאן:
בתמונה יש שני גרמנים, שני איטלקים ושני סקנדינבים. נראה אתכם מזהים מי זה מי (לא קשה אבל בכ"ז).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש