בשבוע שעבר שודרה בערוץ ארבע הבריטי 109381
הנתיחה הפומבית שערך הד"ר בלונדון לגופה (משומרת זה 8 חודשים). המטרה המוצהרת היתה לקבוע את סיבת המוות, והניתוח נערך בהסכמת בני משפחתו של המת.
המצלמות הראו את מהלך הניתוח במלואו, עם תמונות שהכתב הגדיר "בוטות". המצלמות הראו קהל מרותק ולעיתים מצומרר מגועל.
בהפסקה התנהל סביב הגופה ויכוח לגבי משמעויות הארוע, מכיוון שהד"ר עצמו טוען שמניעיו הם חינוכיים בלבד (לחנך את הציבור, ומענין שהוא השתמש במילה education ולא teaching). מנתח שרואיין טען שכל הענין מיותר, וסר טעם, ושאפשר להראות את כל מה שהד"ר הראה באמצעות שקופיות או דגמים, בלי שיהיה צורך לנתח גופה ממשית עם כל הגועל נפש. זו שייצגה את מוסדות הכנסיה טענה שבהחלט יש כאן מהפך: הציבור ראה משהו שלא סביר שתהיה לו הזדמנות להפגש אתו בחיי היום יום שלו, ושבהחלט יש כאן אקט חינוכי.

כצופה בניתוח דרך מסך הטלויזיה, כלומר תוך ריחוק מסוים מהסיטואציה, מצאתי את עצמי מתענינת מאוד בצדדים הפיזיולוגיים של מבנה הגוף האנושי. בעיני לא היה בפתיחת בית החזה ובדיקת הריאות והלב, או בניסור כיפת הגולגולת והוצאת המוח שום דבר מגעיל או מקומם. הרי יכולתי לבחור אם לצפות בתוכנית או לא. אבל מצד שני היה ברור לחלוטין שהד"ר עושה מכל העסק show. הבגדים והכובע (שהוא טען שהוא חובש כמחווה לקודמיו, המנתחים הפומביים שלפני 200 שנה) והמחוות הגופניות שלו כלפי הקהל - כל זה יחד עם המבטא שלו (שבי אישית עורר צמרמורת) העלו את השאלה לגבי טוהר המניעים שלו... היה די ברור, למעשה, שלא הגופה נמצאת שם במרכז ההתרחשות, ולא האלמנט החינוכי הוא המודגש, אלא הד"ר עצמו, הסנסציה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים