בתשובה להעלמה עפרונית, 22/11/02 20:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית, מה שאת מתארת הוא אכן ביזוי של האמנות, מבית מדרשו המכוער של הפוסט מודרניזם. יש מלחין חשוב ומוכשר ששמו זרח מפרחוני, והוא ידוע במעשי ליצנות לכאורה כמו יצירת סולו לכל כלי שהוא שמכילה מספר דקות של שקט מוחלט. ביצוע היצירה צריך להימשך בדיוק באורכה המצוין (שזהו גם שמה, שגם הוא זרח מפרחוני. בגילי הזכרון זה לא מה שהיה פעם). יש גליון תוים מסודר, שמכיל אך ורק הפסקות בשילובים ובאורכים שונים. יש לו גם יצירה בשם 0:00 שבה הוא חותך ירקות, מכין מהם משקה ולוגם מול עיניו המשתאות של הקהל. (אם מישהו זוכר את שם המלחין אודה אם יזכיר לי). עכשיו, המלחין הזה בעצם די רציני. כששומעים אותו מדבר, מאוד מתרשמים. יש לו גם מוסיקה מאוד יפה בעצם. אבל הוא מתעסק בליצנות פילוסופית, והתוצאה היא שאלה הדברים העיקריים שאני ורוב האנשים ששמעו עליו יודעים עליו. עובדה, אפילו את שמו אינני זוכר. אז כן, מדובר על ביזוי של האמנות. יש הגדרה סגנונית ברורה של אמנות, יש תיאוריה או כללים שצריך לעבוד לפיהם, כללים שלא באים לכבול את האמן היוצר אלא לעזור לו כדי לעשות את אותו הדבר הספציפי שהוא מנסה לעשות, בלי צורך להמציא את הגלגל. טריוויאלי לכאורה. מי שבא לצייר כמה קוים ולקרוא לזה אמנות יכול לעשות כן, אבל לא במקרה להגיע רחוק הוא כבר לא יגיע. כבר אמר מי שאמר ש"מי שאומר שהוא לא מנסה ליצור למען הנאת הקהל אלא למען הנצח, ייצור משהו בלתי קריא לנצח" (לא בטוח בקשר לדיוק של הציטוט). במקרה הזה אפילו לא מדובר על נסיון ליצור למען הנצח, אלא על סתם קשקוש פוסט-מודרני שטוען שאמנות היא כל מה שקוראים לו אמנות. או קיי, אבל בוא נקרא אמנות למשהו יפה, למשהו שאנחנו מגדירים כיפה במושגים האינטואיטיביים והאסתטיים שלנו, ולא לסתם משהו שאנחנו יכולים, באופן כללי, לעשות. אני מאוד אופתע באמת ובתמים לגלות שמי שמצייר את הקוים הללו באמת חושב שיש בהם יופי וגדולה אמנותית מסוג כזה או אחר. הנימוקים שלו למעשיו הם פילוסופיים, ולא אסתטיים גרידא. כלומר, בכלל לא קוהרנטיים. זו אמנות, רבאק. היא אמורה לעורר רגש או התפעלות, לא להוות או לעורר בעצמה הרהור פילוסופי על מה היא אמנות. מה בין שמיטה לתשמיש מיטה? ובנימה אישית יותר. בקשר להערה שלך בסוף. ריכרד שטראוס אמר "אולי אינני מלחין מן השורה הראשונה, אבל אני משוכנע שאני מלחין מצוין מהשורה השניה". ויש בהגדרות כאלה הרבה מן האמת. אין צורך בגאונות או בכישרון מולד קיצוני על מנת ליצור. גאונות בהחלט יכולה להיות, והיא אכן לעיתים מאוד קרובות, שווה-ערך להשקעה ולאמירה אמיתית. יוצר שיש לו מה לומר ומה לייצג או להביע יכול לעשות זאת אילו ירכוש את הכלים לכך, ילמד מה שצריך ללמוד, יתנסה וישתפשף במידה כזאת שתתן לו טכניקה ברמה הראויה, ומכאן ואילך פשוט ישקיע את הזמן והמחשבה הנדרשים. אולי גאונות או כישרון מולד הם דברים שאי אפשר לפתח ולעולם אי אפשר להגיע באמת לרמתם (מבחינת התוצר, לא מבחינת מידת המאמץ שנדרשת כדי להגיע אליו) אם את לא כזאת בעצמך. אבל אם מאהלר, שומאן או שטראוס היו חושבים ככה, עולם המוסיקה היה מפסיד המון (כאמור צר לי שאני נתקע כל הזמן על מוסיקה ולא על אמנות פלסטית, זה תחום שיותר קרוב לליבי). הנ"ל לא היו גאונים במובן הטכני הטהור, לא 'אמנים גדולים' במובן של כישרון טבעי מולד וטכניקה מושלמת - אבל היו אמנים ענקיים במובן שאהבו ליצור, עשו כל מה שיכלו על מנת לעשות זאת על הצד הטוב ביותר בהתחשב במגבלה לכאורה של העובדה שהם לא בטהובן - ופשוט *היה להם מה לומר*. למי שבאמת יש מה לומר בתחומו, יש את היכולת להיות אמן גדול, מפני שהוא כבר עונה להגדרה שהיא אולי החשובה והרלוונטית ביותר עבור התואר הזה. לומר באמת, ולא במובן של לצייר בכמה דקות קו על דף; ועובדה שגם אלה מקבלים במה, אפילו מכובדת. ושלא יהיה ספק, גם אני סבור שהם אינם ראויים לה, אבל עובדה היא שיש גם מי שחושב אחרת. לא מדובר על טכניקה מושלמת, רעיונות גאוניים, או יכולת לראות משהו שאחרים לא רואים. גם לא על מקוריות - יוהאן סבסטיאן באך, מלך המלחינים, עבד לפי חוקים נוקשים וכמעט שלא הפגין מקוריות מסוג כלשהו - אבל עם החומרים הסטנדרטיים (ושאף יחסית לתקופתו נחשבו למיושנים) שאיתם כן עבד עשה דברים שאף מלחין אחר לא הצליח לעשות ב-300 שנה מאז. סתם, חומר למחשבה. וגם כי אני לא אוהב לשמוע הצהרות מהסוג הזה, בדיוק בגלל הסיבות שציינתי ופירטתי. _______________ אדון חרדון, לא יהיה מלחין מהשורה הראשונה, אבל בהחלט מקווה להיות מלחין מצוין מהשורה השניה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
היצירה האמורה נקראת 4'33 והיא של המלחין ג'ון קייג'. (John Cage) היצירה היא לפסנתר, בד"כ היא מבוצעת באופן הבא: המבצע ניגש ומתיישב ליד הפסנתר, פותח אותו, מניח עליו שעון קטן, עושה כאילו הוא מתכוון להתחיל לנגן, מחכה 4 דקות ו33 שניות, קם ומשתחווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, עם הכל חוץ מעם ''להגיע רחוק הוא כבר לא יגיע''. אם בני אדם היו מקשיבים תמיד לילדים שצועקים ''המלך הוא עירום'' ואף פעם לא היו משלים את עצמם ואת הסובבים אותם שהם רואים בגדים על מלכים עירומים, אז סיפור פולקלור מצויין אחד, היה מאבד מקיסמו ונעלם. המשל רלבנטי היום, כמו שהיה תמיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשל יפה, הפולקלור לא. אחת הבעיות שהפוסט-מודרניזם יצר היא ריקון של מושגים מתוכנם וביטול מושג האיכות (במובן של סיווג איכויות הניתנות להגדרה, לא בהכרח בהקשר של הגדרות מהצורה 'איקס הכי טוב'). אחד ''מצייר'' קו על בד וקורא לזה אמנות, חדשנות ומקוריות, אבל אחר יכול לצייר קומיקס פשוט ולקרוא לזה אמנות. אחד ''כותב'' יצירה לפסנתר שמכילה שקט מוחלט ומחוות תיאטרליות, ואחד כותב להיטי זבל ממוסחרים שנועדו להשתחל בחלון הזמן הצר של הריכוז של איזה טיפשעשרה, והקהל (שהוא כבר מזמן לא רק אותו הטיפשעשרה לבדו) כבר לא מדבר על חדשנות ומקוריות (שמתבטאות בלא לעשות שום דבר, או לא לעשות שום דבר שעונה להגדרה של האמנות המסוימת - הגדרה שממילא הפוסט-מודרניזם מיסמס ושם ללעג) אלא על מצב שבו אין בכלל הבדלי איכויות, ומוצר מסחרי ארעי הוא שווה ערך לאמנות, גם קאנונית, לנכסי צאן ברזל ושכיות החמדה של אפוס היצירה האנושי. אלו שני צדדים של אותו מטבע, ושניהם מהווים סכנה לכך שייתכן ובעתיד לא יצמחו בטהובן או מיכאלאנג'לו חדשים, ואם כן, אף אחד לא ישים לב או יתייחס אליהם ואל יצירתם בצורה מיוחדת או שונה מכל אחד שסתם ישרבט קו על בד. וזה, למעשה, מה שהכי מדאיג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה - המודרניזם הוא שהתחיל בכדור השלג הזה, של "לבדוק את גבולות האמנות" 1. אמנים מסוגו של ג'ון קייל, מודרניזם עד לשד עצמותיהם, או אנרי מאטיס, או ז'ורז' סרא, שאלו שאלות לגבי התחום שהם פועלים בו. עניין השיפוט, שאכן צמח עם הפ"מ, רק הניח דרך נוחה יותר גם עבור חקיינים פחות מוכשרים להיכנס אל הזירה. 1 ושוב, יותר מדי חושבים עצמאיים בתחומי החברה והכלכלה לא מסוגלים לתפוס שגם בתחום כמו אמנות יכולים להיות חושבים עצמאיים. "למה משלם המיסים צריך לממן אותם?" מאותה סיבה שמשלם המיסים מממן מחקר אקדמי פורץ-דרך-עד-תמוה בכל דיסציפלינה אחרת. בדיוק מאותה סיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המודרניזם אולי התחיל, אבל הפוסט מודרניזם לא בדיוק המשיך - לפחות לא בבדיקה של גבולות. הוא לא בודק גבולות, כי הוא לא מגדיר גבולות. שאלות זה לגיטימי, אבל יש מרחק גדול בין לשאול שאלות ברמת הפילוסופיה של האסתטיקה וליישם את התשובות שמצאת או לכל הפחות את הדיון שמתעורר, לבין לנתק לחלוטין מושגים בעלי משמעות מוגדרת, לפחות ברמת הז'אנר, מההגדרה שלהם. ההערה שלך, מעבר להיותה דמגוגית ומיותרת, גם לא מובנת לי כלל - מה בדיוק יש כאן לתפוס? בתחום כמו אמנות כמעט ולא יכולים להיות מי *שאינם* חושבים עצמאיים. חשיבה עצמאית היא בהחלט איננה קו על בד, ופנטומימה אינה עונה להגדרה של יצירה מוסיקלית (נעזוב את העובדה שקייג' היה מודרניסט, שורשיהן של הרעות החולות של הפוסט מודרניזם נטועים כבר בתקופה שקדמה לו). הנקודה שלי דווקא היתה שקייג' היה מלחין מוכשר שיצר גם מוסיקה יפה בהחלט. קוריוזים וגימיקים זה דבר נחמד, אבל לא יכול להוות תחליף ליצירה עצמה. אסון הפ"מ לא רק שטישטש את הגבולות הללו, הוא עירבב בין כל המושגים, עד כדי כך שאין יותר כל קשר בין המושגים שהוא משתמש בהם, אם בכלל הוא טורח לנסות לתת הגדרות כלשהן, לבין המושאים השונים של אותן ההגדרות. בטהובן שאל שאלות לגבי התחום שהוא פועל בו, ושיכלל צורות קיימות של ביטוי לרמות חדשות שלא היו מוכרות עד תקופתו. לעיתים אף נהוג לחלק את ההיסטוריה של המוסיקה ל'לפני בטהובן' ואחריו. תראי לי יוצר פוסט-מודרני *אחד* שהשאלה שלו (והתשובות שהוא מוצא) הן קוהרנטיות לתחום עיסוקו מחד ופרודוקטיביות מאידך, כלומר, מעבר להתחכמות פשטנית גם באמת חידש משהו וסלל דרך חדשה. לצייר קו על בד ולטעון שחשבתי עליו במשך חודשים גם אני יכול, וכמעט ודאי שלא תהיה כל דרך להבדיל בין התוצאות השונות. לצייר את המונה ליזה, לעומת זאת, אני לא יכול גם אם אקדיש את כל חיי אך ורק לציור. ההתחכמות הזאת הורסת כל חלקה טובה וחבל. השאלה כיום היא האם האמנות, המחקר והפילוסופיה יתאוששו מההבל הזה, שיכל להתאים כבדיחה לא מוצלחת ולמרבה הצער קנה מקום והשתרש בתודעה של אנשים אינטליגנטיים בהחלט בחלקם, לפני שייגרם נזק לטווח ארוך להתפתחות החשיבה וליצירה האנושית בסדר הגודל של ימי הביניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לנכונות הסדר ההיסטורי הכרונולוגי (מי התחיל? הפוסט או לא?). אני מסכים עם רוח הדברים. אני אכן חושב שגם בריטני ספירס זה לא אומנות. זה סתם COPY PASTE שמישהו עשה בשביל להרויח כסף. סוג משכולל של קמפיין פרסומי, לא פחות ולא יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל היי, מי אמר שבריטני ספירס או היי-פייב וחבריהם מתיימרים להיות אמנות? הם פופ טהור. הפופ הוא מטבעו מסחרי ולא אישי, ובא למכור ולשווק, ולא להפיץ אמירה. מצד שני, אתה לא יכול לומר שזה לא מוזיקה. אין דבר כזה, שיר פופ שהוא לא מוזיקה, ויהיה גרוע כמה שיהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שהם לא. הבעיה לא נעוצה בהם, היא נעוצה בתפיסת עולם שאותה הפ"מ משריש. דווקא *המאזינים* שגדלו על "חטיפים מוסיקליים" שכאלה מאבדים את היכולת לזהות את ההבדלים, או אפילו לזהות את האיכויות שלפיהן ניתן להגדיר ולסווג הבדלים כאלה. אבל זה נובע מאותו מקום שממנו באה ההגדרה של פנטומימה כיצירה מוסיקלית. יש כאן בעצם תפיסת עולם שמשתרשת לא רק לשיח האקדמי אלא גם לרמות הנמוכות של התודעה הקולקטיבית של ההמונים ומטשטשת את כל המושגים, ההגדרות והסיווגים המוכרים לנו. התוצאה היא שגם מאזינים שכן יודעים להנות מהמוסיקה של בטהובן למשל יוכלו להבדיל בין פופ מסחרי זול ליצירה אמנותית, אבל לא לסווג את ההבדלים. עבורם, זה מוסיקה וזה מוסיקה. נוצר מצב שבו בתודעה אין כל חשיבות לתכנים האמנותיים, מכיוון שאנשים לא לומדים להתייחס אליהם, או לומדים שאין טעם להתייחס אליהם. המצב הראשון קורה מפני שהתכנים הם הופכים למיותרים (מקרה בריטני) - הרבה אנשים יגידו על שיר שהוא יפה בגלל *המילים* שלו, ועל הבסיס הזה ישוו אותו ליצירה קלאסית אינסטרומנטלית למשל (או על בסיס היותו או אי היותו של המחבר בחיים, וכיוצא בזה השוואות לא רלוונטיות לאיכויות המוסיקליות ולתכנים עצמם) המצב השני קורה מכיוון שאם שפריץ של צבע על בד מוגדר כיצירת אמנות, אין שום יתרון לאמן שלמד את הטכניקה והתמקצע בה ורכש את כל המיומנויות הנדרשות על פני כל מי שיש ברשותו בד, צבעים, ויכולת רטורית מינימלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד דבר (תסלח לי, אני מפוזרת) - הפ''מ הוא תקופה חולפת, זרם קצר ימים ותו לא. זה שהוא שורר כאן בעשרים השנים האחרונות, לא אומר שהוא פה לנצח. יש לי הרגשה שגם תומכיו הנלהבים ביותר יודו בזה. ולכן, כל נבואות הזעם על ''לא יהיה יותר בטהובן חדש'' לוקות בקוצר ראייה חמור - אותו קוצר ראייה שבו אתה מאשים את הפ''מ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברקת, אמנים גדולים יהיו קרוב לוודאי, אולם "בטהובן חדש" לא יהיה ככל הנראה. הסבר לטענה זו ב-תגובה 99069 (תמצית הרעיון בפסקה 2 ו-3). הכמיהה שלנו ליהנות מאמנים ב"טעם של פעם" היא זו שלעיתים קרובות מקשה עלינו להכיר באמנים הגדולים של זמננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ננתק לרגע את השאלה מההקשר המקורי שלה, אישית אני לא רואה מקום לפסול את האפשרות ההיתכנות של 'בטהובן חדש'. בתקופתו של בטהובן עצמו הוא נחשב כגדול המלחינים הידועים גם על ידי אלו שלא בהכרח הבינו את יצירותיו. גם על מוצרט נאמר עוד בצעירותו שאם יעבור בהצלחה את שלב 'ילד הפלא' של הקריירה שלו, יהיה ללא ספק גדול המלחינים שהעולם ראה אי פעם. ייתכן, *שכיום* באמת אין בטהובן חדש, ובהחלט ייתכן שלאסכולה המחשבתית השלטת (קרי - מודרניזם ואחריו הפוסט מודרניזם) יש יד ורגל ביצירת הנסיבות שהובילו למצב הזה. הסיבה לכך, לפי דעתי, פשוטה יותר משנדמה. נביט באסכולות השונות שבהן פעלו המלחינים (החלף 'מלחינים' ב'ציירים' או כל תואר אחר כראות עיניך) שנמצאים כיום בפנתיאון היצירה האנושית. באך פעל בתקופת הבארוק שדגלה באידיאלים אסתטיים מוגדרים היטב של צורה ושל עושר בפרטים וקישוטים. מוצרט ובטהובן היו קלאסיציסטים - למעשה, מוצרט היה מלחין רוקוקו מובהק, שבעצם התעלה, אם לא באופן סגנוני או צורני הרי שלפחות מן הבחינה התוכנית, על הרדידות שאפיינה את תקופתו. בטהובן נחשב לאחד ממבשריה הגדולים של הרומנטיקה, ועל כל פנים המבשר הגדול שלה בתחום המוסיקה (שהיתה אמנות הדגל של התקופה כפי שציור היה אמנות הדגל של האימפרסיוניזם), אולם האידיאלים האסתטיים, התוכניים והצורניים של הקלאסיציזם ניכרים היטב ביצירתו. הרומנטיקה שהולידה את מרבית המלחינים הגדולים שמה את הדגש על עולם הרגש, והאימפרסיוניזם שהחליף את הרומנטיקה השליך את יהבו על הדמיון ועל ההזיה. לכל אחת מהתקופות הללו היו אידיאלים אסתטיים מוגדרים, וסובייקטיביים בהחלט. המודרניזם והפוסט מודרניזם כמעט שלא מגדירים מושגים של אסתטיקה, אלא הופכים בשאלה 'מהי אסתטיקה', 'מהי אמנות', והתשובות שהם נותנים הן יותר בכיוון של נסיון להגדרת מושגים אסתטיים במקום בפיתוח קונקרטי של מושגים שמהווים ראי של התקופה. ודאי שבכל תקופה נתונה יש יוצרים שמחדשים, הולכים אחורה בכוונה או ממציאים סגנון מקורי וייחודי להם שאינו שואב מהרעיונות של התקופה. אבל בהחלט ניתן לזהות דפוסים שמאפיינים את המרחב התרבותי הקיים קטע נתון של ההיסטוריה ומשפיעים ברמה מסוימת על כל יוצר שפועל בה, ולו מעצם העובדה שהוא סופג אותם מפני שהוא חי ופועל במהלכה. הערכתי (הלא מלומדת) היא שאם בכל זאת ננסה להגדיר מוטיב-על מרכזי ושולט שמאפיין את שני העשורים האחרונים בפרט ואת המאה ה-20 בכלל, כפי שניתן לקשר את הקלאסיציזם עם הסדר המבני והאסתטיקה הפשטנית, את הרומנטיקה עם הרגש ואת האימפרסיוניזם עם עולם הדמיון וההזיה וההתרשמות האישית מהמציאות, נתקשה למצוא כזה ולו מעצם העובדה שהתקופה מתאפיינת בגישה שניתן לנסות ולכנות אותה כשלילת הפיתוח הקולקטיבי של אידיאלים סובייקטיביים, בשל ההכרה בסובייקטיביות של כל אידיאל מעצם הגדרתו ככזה. בעוד שסובייקטיביות אינה מילה גסה, להפך - על מנת לפתח אסכולה מסוימת יש צורך להתמקד בה לאורך זה, להפוך ולהפוך בה, וליצור דבר מה סובייקטיבי, אך מגובש ובעל משמעות. אם בעתיד תבוא תקופה חדשה, בעלת אידיאלים אסתטיים חדשים שיכנסו סביבם את היצירה האנושית בכללותה, ייתכן בהחלט שמתוך אותם אידיאלים יצמח בטהובן חדש, בעל רקע שונה, קונספט תרבותי שונה וקונטקסט היסטורי אחר, אך מוגדר, ומוגדר בצורה ובמידה כזאת שניתן יהיה לאפיין את גדולתו לאור האידיאלים שלאורם התפתחה ונוצרה. אשמח לשמוע את דעתך והשגותיך על הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חרדון, דומני שאתה חדש באתרנו (ברוך הבא). הערתי לברקת היתה בבחינת תזכורת, שכן לשאלה האם יוצרי התרבות הם סוכנים עצמאיים או כפופים למצב תרבותי (והאם אפשר לדבר על קידמה אמנותית) התייחסתי בשני מאמרים באייל, ובתגובות אליהם (ראה הפניות למטה, וגם תגובתי שאליה הפנתי בהודעתי הקודמת). העניין של "תקופה בעלת אידיאליים אסתטיים חדשים שיכנסו סביבם את היצירה האנושית בכללותה", אם הוא נהיר לי, הרי שהוא נראה לי כבלתי אפשרי. האם אתה מדבר על סינטזת-על של כל האסתטיקות הישנות? מכל מקום, אם הרקע יהיה שונה והקונספט התרבותי שונה, נראה לי שתהיה בעיה לבטהובן בעיה להיוולד בעתיד הזה מחדש. כך למשל, קשה ליצור "הרואית" בלי דמויות נפוליאוניות , "פסטורלית" בתרבות סופר-אורבנית, ו"אודה לאדמה" (התשיעית) בעולם אינטרנטי שעתידו מי ישורנו. ראה דיון 1173 (שני חלקים) ראה דיון 979 (שני חלקים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מגיב חדש אבל קורא ותיק. שני המאמרים שלך מוכרים לי. בנוגע לתקופה בעלת אידיאלים אסתטיים וגו' כוונתי היתה לא למצב עתידי היפותטי אלא לחזרה על מצבים קודמים שהיו קיימים בתקופות בעלות אוריינטציה אסתטית ברורה ומוגדרת כמו הרומנטיקה והקלאסיציזם (אמנם בעבר היה מדובר על כינוס היצירה האירופית, ולא האנושית בכללותה, סביב האסכולה השלטת, אבל העולם נהיה כפר מאז). לכן אני לא מדבר בהכרח על סינתזה, אלא על חזרה למצב שבו ישנה אסתטיקה מוגדרת *כלשהי* שמאפיינת את רוח התקופה. כיום מאוד קשה לאפיין אחת כזאת, יותר קשה להגדיר מה *לא* מאפיין. קשה לי לנסות ולהגדיר אידיאלים אסתטיים ברורים שמאפיינים את הפוסט מודרניזם ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מתנגד "כמדיניות" לאידיאלים. בטהובן הוא דוגמה. כוונתי לא היתה ליוצר שיחקה את בטהובן אלא שיגיע לרמתו ולמעמדו בפנתיאון-העל של התרבות והיצירה האנושית. כיוונתי לכך שמבלי אידיאלים אסתטיים מוגדרים שהיוצר פועל לאורם ועל פיהם, קשה עד בלתי אפשרי בהגדרה להתעלות לרמה כה גבוהה של יצירה או ביטוי. כאשר התקופה מתאפיינת בפירוק מוחלט של כל מושגי האסתטיקה הקיימים, קשה להתפלא על שלא קם 'יורש' לבטהובן במאה האחרונה. אפשר לומר כמובן שקמו גם קמו יורשים מרובים אלא שמפאת קוצר הבנתנו, התרפקות על נוסטלגיה, קידוש המוכר והישן והזמן הרב שלוקחים תהליכי הקאנוניזציה של מכלולי יצירות, איננו מבחינים בהם. ובכן, לא. את בטהובן, אם נמשיך להיות עקביים עם הדוגמה, הגדירו עוד בחייו כגדול המלחינים, ומיד לאחר מותו כבר נחשבה יצירתו לפרשת הדרכים הגדולה ביותר בתולדות ימי המוסיקה. זוהי סגולתה האמיתית והבולטת ביותר של אמנות גדולה באמת - היא מזוהה מיד או כעבור פרק זמן קצר ככזו, והזיהוי נשמר בעקביות לאורך דורות רבים, ורק מתחזק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם הכמיהה שלנו ליהנות מאמנים ב"טעם הנחשב של היום" שהיא זו שמונעת מאיתנו להכיר באומנים הגדולים של המחר (שמצויים פה כבר איתנו)? אם אני לא טועה, עדיין לא ענית ל-2 באותה הודעה. סתם הייתי סקרן לגבי התשובה. אבל זה כבר חלק מדיון אחר.(חיפשתי את הספר במספר חנויות ספרים ולא מצאתי, איפה אפשר למצוא אותו?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, א. האם שאלת שאלה בפסקה הראשונה של תגובתך לעיל (אם כן, לא ברור לי מה שאלת)? ב. כנראה שהפסקת לעקוב אחרי הדיון במאמר ההוא, שכן התייחסתי לכך ב-תגובה 103632 בעיקר בסעיף ג. ג. את הספר של ג'יימסון להערכתי ניתן לרכוש בכל חנות סטמצקי וכו' או ברשת. אתה גם יכול לקרוא אותו בחינם באנגלית ברשת, ראה לינק בחלק הראשון של המאמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אנסח זאת כקביעה בניסוח דומה לשלך, במקום כשאלה רטורית. הכמיהה שלנו ליהנות מאמנים ב''טעם הנחשב איכותי היום'' היא זו שלעיתים קרובות מקשה עלינו להכיר באמנים הגדולים של המחר (אותם אנו מנפנים כיוצרי תרבות ''פשוטה'', ''זולה'', ''נמוכה'', ''המונית'' או ''פרחית''). ב. תודה. ג. בסטימצקי לא מצאתי (במספר חנויות). אנסה את הקישור. שוב תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שהוא תקופה חולפת כמו המודרניזם, הרומנטיקה, הבארוק או הרנסאנס. אבל כל תקופה כזאת מטביעה את חותמה, בסופו של דבר, לנצח (לפחות במושגים שניתן להתייחס אליהם בתור 'נצח' ברזולוציה של ההיסטוריה האנושית המתועדת והידועה לנו). המושגים של התקופה הרומנטית, שמעולם לא היו קיימים לפניה, היום לא רק שנחשבים למובנים מאליהם, אלא אנחנו גם מתנהגים לפיהם ברובדים מאוד עמוקים מחד ורחבים מאידך של התרבות, החברה ומערכת המוסכמויות שלנו מבלי בהכרח לדעת או להבין שמקורם הוא מזרם מחשבתי היסטורי שהסתיים בסה''כ לפני מאה שנה. המושגים 'רומנטיקה', 'רומנטי' מנותקים כיום לחלוטין מההקשר ההיסטורי שלהם (כפי שקרה בכיוון ההפוך עם המושג 'מודרני'). לא מדובר כאן על קוצר ראיה שנובע מתפיסה טוטאלית ומצמיתה של מציאות עכשווית אלא על הפנמת העיקרון שההיסטוריה בנויה מרבדים, וכל רובד מוסיף בסופו של דבר הגדרות ומושגים משלו, שנשארים איתנו מבלי שבכלל נהיה מודעים לכך בתוקף היותנו קיימים במהלכו או לאחריו. החשש שלי הוא שהפוסט מודרניזם יותיר משקעים מספיק חזקים וממושכים על מנת לפגוע בהתקדמות המחשבה האנושית פגיעה שאינה פחות חזקה וממושכת מתוצאות החלפת המרחב התרבותי הרומאי במרחב התרבותי הנוצרי, וקפיאת הקידמה על שמריה למשך אלף שנה. אולי הפעם זה לא יקח אלף שנה, אבל אופיו של הפוסט מודרניזם הוא כזה שפגיעתו עשויה להיות קשה וחמורה בהרבה מפגיעתם של הצדדים השליליים שברומנטיקה, שנמשכת עד היום ובהחלט עושה רושם שהיא כאן כדי להישאר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לו טריקות של כנף הפסנתר באמצע היצירה. אולי זה הוא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, ג'ון קייג' כמו שאיזי אמר. שנברג אמנם היה מטורף (מוסיקה דיסוננסית וא-טונאלית על גבול הקקפוניה, לנגד אוזניים מערביות), אבל יצר מוסיקה ולא פארודיה על השאלה 'מהי אמנות', 'מהי מוסיקה', 'איך לגרום לאנשים לפתח טיקים בפנים באמצעים ווקאליים'. סגנון היצירה שלו היה מופרע ונוגד את כל ההיגיון המוסיקלי המערבי הסטנדרטי, המסורתי והמוכר, אבל בשום פנים ואופן לא היה אקראי ולא ליצני. קייג' היה באשכרה מגריל תוים ביצירות שלו. כמובן שבפוסט-מודרניזמית קוראים לזה בשמות כמו 'לתת לאקראיות לשחק תפקיד ביצירה'. כמו שאביב ציין - מחלה שמקומה בפח הזבל הקרוב, ואני מתקן - בפח זבל רחוק ככל האפשר. לא רוצה קשר עם הדבר הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחבר סיפר לי על "סדנת יצירה" (וצר לי שאין לי לינק) בה למדו את השיטה הבאה לכתיבת שירה: כתוב משפטים הגיוניים בשפה בחר מילון החלף כל שם עצם בשם עצם המופיע שניים אחריו במילון החלף כל פועל בפועל המופיע שניים לפניו במילון והנה לך שיר. התחשק לי לבכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי שיטות למידה מסוימות לפסיכומטרי. זה בדיוק מה שהצגתי כ'סכנה'. מעין ימי ביניים שניים, שצריך לקוות שהרנסאנס שלהם יופיע כעבור מספר חד ספרתי ולא דלת ספרתי של שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי לכתוב אח''כ שיר המשתמש במלים או במשפטים ש'הגרלת'. באופן כזה, לא רק שאתה לא 'הופך כל דבר לאמנות' אלא למעשה מטיל על עצמך מגבלה ולומד לתפקד בתנאים שלך, בעוד שהאקראיות עשויה לשחרר את היצירתיות. להגדיר את המלים המוגרלות כשיר נשמע לי טפשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דייוויד בואי נוהג (או נהג) להשתמש בשיטה דומה, והתוצאות לא רעות בכלל, לעניות דעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא נאמר כסאטירה? כהומור? קשה לי להאמין שמישהו התייחס לזה ברצינות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להאמין שמישהו מתייחס להבל הפוסט מודרניסטי בכללותו ברצינות. עובדתית, זה מה שקורה. נשמע לי מאוד סביר וטבעי להניח שבעוד כמה עשורים, משפטים כמו שלך יהיו התגובות הסטנדרטיות של כל מי שישמע על 'רעיונות' פוסט מודרניסטיים למיניהם בפעם הראשונה (ובכל אלה שאחריה)... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |