בתשובה לאפרת, 27/11/02 10:53
האדם המשחק 109812
אפרת,

בתגובתך העלת את הצורך ליצור קשר בין עולם סובייקטי, בועתי (עד כדי מאטריקסיות) לבין העולם הממשי. אף שברור כי חוסר תקשורת גמור מביא לנתק בין האמן לקהלו הרי שהקצה ההפוך, אמנות שפועלת לפי החוקיות של המציאות הממשית אף היא לא תצלח.

להבהרת הנקודה הזו אגייס את התזה העולה בספרו של ההיסטוריון יוהאן הויזינגה "האדם המשחק". הויזינגה מוצא גילויי משחק במגוון עצום של תרבויות אנושיות ובתחומי תרבות שונים: בפולחנים, במוסיקה, באמנות, במדע, במשפט, בתחרויות הספורט, במלחמה ועוד (בשלשת האחרונים בולט במיוחד היסוד התחרותי, שהוזינגה מראה כי יש בו מן המשחק - "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אומר אבנר ליואב בשמואל ב' וזה כידוע נגמר בכך שהם ממיתים זה את זה את האחרון שבהם).

הויזינגה טוען ששורש התרבות נעוץ במישחק. כל אימת שיחיד או ציבור חורגים מעבר לסיפוק צרכי גופם נעשית חריגה זו בצורה של מישחק. חלקים גדולים מהספר מוקדשים לתרבויות קדומות, אך הויזינגה סבור כי הטענה נכונה גם לחברה המודרנית, אף כי בימינו השתנה היחס בין התרבות למישחק והקשר ביניהם שוב אינו כל כך גלוי לעין כמו בחברה הפרימיטיבית.

הנקודה החשובה לעינייננו היא שמגמת המישחק היא ליצור לעצמו מרחב לעצמו. כך זה בכל טקס פולחן, בכל מופע על במה או במשחק כדורגל. זהו עולם נבדל מעולם המציאות היומיומית אך שורר בו סדר מושלם: "המישחק עושה סדר, וגדולה מזו: הוא הוא הסדר". ברגע שמתחילים להטיל ספק בחוקי המשחק, או עוברים עליהם, חרב עולם המישחק.

בתגובתך הראשונה דיברת על תחושתך כי המתדיינים כאן רעבים לאמנות, ומנקודת המבט של הויזינגה זה עוד יותר ברור, שכן בתרבותנו צרכי הגוף מתמלאים בקלות (בהשוואה לתרבויות קדומות) ויש יותר פנאי למשחק התרבות. מצד שני, הדיון פה נסוב על אמנות עלית, שבה חוקי המשחק לעיתים סבוכים ביותר ודורשים לימוד מעמיק; אולם הדבר מתנגש בתרבות ההמונים, שבה כללי היסוד מושתתים על סיפוקים מידיים, כללי הפעלה פשוטים, ודמוקרטיזציה של כל מה שזז, כלומר, תביעה שהכל יהיה שווה לכל נפש. מכאן התיסכול וגינוי האמנות האליטיסטית, שאינה מכניסה את כולם בשעריה כפי שהדבר קורה באיצטדיון הכדורגל משחק שחוקיו פשוטים ונלמדים בקלות. (כדי שלא יעוטו עלי כאן בטענות הרגילות, אציין שאני חובב כדורגל וכדורסל מושבע. ועוד נקודה: יש הבדל בין מוסיקה, תחרויות ספורט ואמנויות במה לבין אמנות פלסטית. לראשונים נכנס מרכיב הביצוע - משחקים כדורגל, ובאנגלית, למשל, playing piano - בעוד שבאמנות פלסטית אין אפשרות לחזור על המישחק, שולט שם כלל אחר, הריחוק שבין המקור לבין ההעתק, שהוא מהבחנות היסוד בתחומה של האמנות).

דובי העיר קודם שהשפה של האמנות האליטיסטית התרחקה עד כדי כך מכושר הבנתם של מרבית האנשים שלא ברור איך אפשר לצאת מהתסבוכת הזאת. אולם במידה רבה הוויכוח הזה כבר אינו רלוונטי - תרבות ההמונים והמסחור הפוסטמודרנית כבר כמעט וניצחה, וכפי שציין פרדריק ג'יימסון הייצור התרבותי והיצור המסחרי השתלבו זה בזה. בביקורי האחרונים במוזיאונים לאמנות מודרנית-פוסטמודרנית, ראיתי המון יצירות משובבות עין, בדרך כלל גדולות ממדים, צבעוניות מאוד, לעיתים מתחכמות לשם שעשוע, אך לא בהכרח דורשות התעמקות רבה, וכמו כן ניכר שהאמנים מצוידים במיומנויות טכניות גבוהות ביותר (נקודה שאף היא הטרידה פה אחדים ממותחי הביקורת, שכן הווירטואוזיות אף היא מרכיב חשוב בתרבות כמשחק).

עוד על אופייה של האמנות הפוסטמודרנית: דיון 1173, דיון 1176
איזה תגובה מעולה! 109864
גם למדתי הרבה וגם הכנסת את נושא המשחק שרציתי להכניס בעצמי, אבל לא ידעתי איך.
המשחק כאמור הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו לא עסוקים בלשרוד. מאחר ובעולם המודרני אנחנו לא עסוקים בלשרוד, אני בעד להפסיק להמשיך להתעסק באספקטים של השרדות כמו עשיית ואגירת כסף, תחרותיות מיותרת ופחדים קיומיים לא מוסברים במטרה להפוך את כל החיים ליצירת אמנות/משחק אחד גדול. נראה לי שזה יהיה שלב חדש באבולוציה האנושית ונראה לי שהוא יהיה שווה. מי מצטרף?

אני מתכוונת אחרי שתגמר המלחמה המיותרת הזאת.

לא בעצם אני מתכוונת ממש מעכשיו.
אני מקווה שזה לא יהיה סוליטייר. 109873
כרגע האנושות עסוקה בלשחק מונופול וגם קצת ריסק מידי פעם, בשביל הגיוון.

ההצטרפות תלויה באופי כללי המשחק עליהם את מדברת. מה את מציעה?

יש אחד, קוראים לו מרקס וגם הוא הציע לבני האדם להתעסק בעיקר במה שמגדיר אותם כאנושיים (לשיטתו):
הבעיה היא הקטע המעשי שבכל העסק.
קוראים למשחק תשומת לב 110107
ומעכשיו כולם שמים לב למה שהם עושים ומפסיקים לעשות דברים אוטומטית.

כלל מס' 1: אסור להיות רציניים מאוד.
כלל מס' 2: אסור להיות חייבים לעשות משהו.
כלל מס' 3: אסור לפחד.
כלל מס' 4: אסור להפסיק לשאול שאלות.
קוראים למשחק תשומת לב 110214
1: כמובן.
2: ברור.
3: מה? אפשר לכתוב באותה מידה שאסור לנו להיות בני אדם.
4: זה כבר סותר את כלל 2.
5: מה אנחנו בדיוק עושים כאן ואיך זה מתקשר לדיון?
טוב די. התחלתי להגזים 110235
למרות שיותר מדי תמיד הייתה הכמות החביבה עליי.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים