בתשובה לדב אנשלוביץ, 05/12/02 18:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי דב, אני רואה שהנאום של שרון ממש עצבן אותך. כתבתי לך פעם, כששרון היה במיעוט בוועידת הליכוד שהחליטה על אי-הקמת מדינה פלסטינית, ששרון הוא המפא"ניק של הליכוד, ושההבדל בין חירות ומפא"י היה מאז ומתמיד ההבדל בין הצהרות בומבסטיות לבין גישה פרגמטית של "תפוס כפי יכולתך" (הרביזיוניסטים, כמו הפלסטינים התנגדו להצעת החלוקה ב-1947 כי לא רצו לוותר על כלום, מזל שהיו במיעוט). ראה תגובה 69531 אני לא מאמין ששרון יביא שלום, אבל את הג'וב שלו בתור קבלן של "קיר הברזל" הוא עושה (ועל זה כתבתי לך לפני שנתיים). הימין שאתה מייצג ממשיך לדבוק בהצהרות הבומבסטיות ורק את המילה החליפו ל"ימין אידיאולוגי". אידיאולוגיה בלי פרגמטיזם נגמרת בדרך כלל בבית הקברות של הרעיונות. המשוכות שמציב "מתווה בוש" בפרשנות של שרון הן כל כך גבוהות מנקודת ראות פלסטינית, שאני יכול להרגיע אותך ששום מדינה פלסטינית לא תקום בעתיד הנראה לעין (אני יודע שאתה יודע את זה, ומה שמטריד אותך באמת זה תקיעת הסיכה של שרון בבלון האידיאולוגי). ואם למרות הכל תקום יום אחד מדינה פלסטינית על פי מתווה שרון, הרי שזה יהיה ממש נפלא, היא תהיה כמו שוויץ: דמוקרטית, מתורבתת ומחולקת לקנטונים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה בודאי מכיר את ההלצה על אותה אישה שלאחר שההסכימה לקיים יחסי מין תמורת סכום מאד גדול של כמה מיליוני דולר, התחיל מציע העיסקה לקיים עמה מו''מ על גובה המחיר, כיוון שלעיקרון היא כבר הסכימה . . . אתה בודאי גם זוכר את פסגת וואי. שרון השתתף שם, ושם הוסכם פעם ראשונה להעביר לפלשתינים שטחים בלתי מאוכלסים ובכמות גדולה. שרון שלפני אותו אירוע (את זאת אתה גם בודאי זוכר) אמר שהעברת תשעה אחוזים לפלשתינים היא הפקרת הביטחון (איני זוכר בדיוק את הניסוח), אמר לאחר ההסכמה שהוא היה שותף לה בוואי על שלושה עשר אחוזים ש ''לא הייתה ברירה''. . . היום כשאנו בעיצומה של מערכה נוראה וקשה, כשהוא מדבר על ''מדינה'' לרוצחים, הוא יוצר נקודת התגבשות שאין לדעת את תוצאותיה. זה נכון שהוא מעניק למדינה הזאת ממדים קטנים, את את זאת לא הוא יקבע אלא אלה שיתפסו את האמירה שלו וימשיכו הלאה . . . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא מסכים עם כך ששרון מילא בהצלחה תפקיד של "קיר ברזל". כפי שאני רואה את הדברים, כמעט כל מהלך הדברים בתקופה האחרונה נקבע על מדשאות הבית הלבן ברגע שבו לחץ רבין את ידו של ערפאת. זה היה הרגע שבו הופלה קובית הדומינו הראשונה, וכדי לעצור את ריצת הנפילה הייתה דרושה שבירת כללים מוחלטת שלה הציבור לא היה מוכן, ולא היה יכול להצמיח מתוכו מנהיג שיעז לעשות זאת. היו סימנים רבים לכך שאחרי סיום מימוש הסכמי הביניים לא יושג שלום, והמשמעות החד משמעית הייתה שתפרוץ אלימות, כי מבחינת הפלשתינים הקפאת המצב ההוא הייתה כניעה, והם ראו בהסכמי אוסלו רק שלב קטן במאבק ארוך. בעצם כל מה שקרה אחרי כשלון פסגת קמפ דויד היה יכול להיצפות מראש, ואני אכן כתבתי בתחילת תקופת האלימות בימי ברק תגובה 12860 שסביר שיגיעו גם פיגועי התאבדות, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה ויהיה צורך להיכנס לערים הפלשתיניות. תאר לך שביילין היה ראש ממשלה. את מה שהוא ושריד היו מוכנים להציע לפלשתינים ראינו בפסגת טאבה. הפלשתינים לא הסתפקו בכך. הם רצו שכל פליטי 48 יחזרו לבתיהם. ערפאת דיבר על כך בפרוש יותר מפעם אחת, אך רוב הציבור הדחיק את הדברים האלה, ורצה להאמין שלא נאמרו ברצינות. לכן גם ביילין או שריד לו עמדו בראשנו היו בעל כורחם מפעילים "קיר ברזל". הרי פרס שהיה בתקופה ההיא חלק מהם אמר ברגע של אמת, שאנו נמצאים בערים הפלשתיניות בעל כורחנו. בסופו של דבר המהלך הזה היה על דעתו. מה שראינו אצל שרון הוא כל מיני ניסיונות להיאחז בשטויות "מדיניות", היו בתקופתו "הבלגות", פעם אחת גם הצהרה על הסכמה למו"מ תחת אש, אחר כך כניסה ויציאה מהערים ורק בסופו של דבר כניסה והישארות. כל מנהיג יהודי, גם ביילין פרס ושריד היו נוהגים בדיוק כך, אולי מבחינת לוח זמנים בהפרשים של מספר שבועות בודד לאחר מספר קורבנות גדול יותר, אך אי אפשר היה להשאיר כך את המצב. בסך הכל הם היו בתפקיד של קוביות דומינו שתפקידן ליפול. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |