אופוס להמונים 11311
מאמר יפה ומעורר אהדה. הערה קטנונית אך ארכנית: בדיון על הקונצרט היתה לי הרגשה שהכותב חיפש סיפור גדול ומסקנות הרות-עולם קצת בכוח. התזמורת המובילה שלהם מנגנת ערב שלם שנברג - הביטו וראו מעצמת תרבות במלוא פארה! אבוי, היציעים מקריחים משהו - שורו בדמדומי אלי-התרבות!

אכן, הפילהרמונית הישראלית מעלה עובש רפרטוארי בשנים האחרונות, אבל אני רואה בכך רק עדות על מנהליה המוזיקליים, ולא סימן למצבנו הקיומי. ממילא מוזיקה קלאסית היא תרבות של מיעוט, וחובבי המוזיקה המודרנית בתוכה מיעוט זערער בתוך מיעוט (ואני, לא אתאפק מלציין, מיעוט בתוך מיעוט בתוך מיעוט - חובב נלהב של מוזיקה מודרנית, ואדיש במקרה הטוב לכל מוזיקה קלאסית מוקדמת יותר). יש לנו בכל זאת שני הרכבים משובחים המנגנים קונצרטים על טהרת המוזיקה החדשה (כתבתי על זה פעם באייל, "הזמנה להרפתקה מוזיקלית" למי שמחפש - אגב, מוצ"ש הקרוב יש קונצרט! פרטים באי-מייל), וזוכים לקהל ממוצע של כשלוש-מאות צופים בת"א (וכעשרה צופים בירושלים). זה הרבה? זה מעט? לא יודע. אבל ממעקב של שבע שנים בערך, המגמה היא של שיפור. הרכבים אלו, כמו הפילהרמונית הישראלית וכמו זו של ברלין, אני מנחש, חיים מכספי ציבור יותר מאשר ממכירות. הרפרטואר שלהן נתון לשיקול די חופשי של הנהלותיהן.

בשהותי הקצרה בברלין נכחתי בשני ערבים של מוזיקה חדשה. שניהם היו על סף החלטורה באווירתם (וזה לא בהכרח רע). באחד דווקא התכנסו כמה עשרות מאזינים על כסאות שהובאו לחדר אחד בגלריה הלאומית, לרסיטל של Ondes Martenot (מין פרוטו-סינתיסייזר משנות העשרים, חביב על אוליבייה מסיאן) וחברים. כתבתי "דווקא" כי זה יותר אנשים ממה שאפשר היה לצפות. אולי בזכות זה שהקונצרט היה בכרטיס אחד (זול) עם ביקור בגלריה עצמה באותו יום. בקונצרט השני נכחו באולם עשרה אנשים - כולל שני הנגנים, התאורן (כן, כן. היה לו גם תפקיד באחת היצירות), הגברת שמכרה כרטיסים (במחיר סימלי) ועבדכם. בהמשך התברר שאחת הקהל היא המלחינה של אחת היצירות, ועוד שניים הם סחבקים שלה. היה מגניב.

אם יש ארץ ששוחרי המוזיקה החדשה יכולים להזיל בה ריר, זו צרפת. בשהות קצרה בפריז נכחתי גם בשני קונצרטים. שניהם בcite de la musique , אולם הדור בסדר-גודל של היכל התרבות. הקונצרט השני היה של אנסמבל אנטרקונטמפורן המהולל, עם מנצחו המהולל פייר בולז. האולם היה מלא, ועל פי הרושם ליד הקופות, מזל שקניתי כרטיס כמה ימים מראש. זה היה בערך הקהל של הפילהרמונית אצלנו - מבוגר, מכובד, משתעל. מעצבן מצד אחד, ומעורר קנאה מצד שני. וזה עוד כלום לעומת הקונצרט הראשון: כולו מיצירות לואיג'י נונו, מלחין שבהחלט יכול להחשב "קשה", מההארד-קור של המוזיקה המודרנית. המבצעים היו לא מפורסמים במיוחד (מגרמניה, אגב) ותהיתי כמה חוץ ממני יבואו. כאן הקהל היה צעיר יותר, אבל מושבים ריקים לא היו. והמחירים - בסביבות 110 ש"ח לנונו ו-‏160 לבולז. מילא שאתם ממלאים את האולם בהמוניכם, אתם מוכחרים גם לשוש ולשלם מחירים כאלו? קצת רחמים על ישראלי ירוק-עיניים!
אולי זה בזכות תחנת הרדיו הקלאסי-ג'ז הציבורית בצרפת, שבמשך שעות ארוכות, סתם כך באמצע היום, כל יום, משדרת מוזיקה שגרמה לאוזני להיפער בתדהמה. אני כבר לא בטוח מי כאן דוחף את מי, הרדיו או הקהל.

הקונצרט של נונו, אגב, היה החוויה המוזיקלית הגדולה של חיי, לא מעט בזכות הקהל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים