בתשובה ליהונתן אורן, 15/12/02 11:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כמובן שאימי לא אישרה שהנחלים זורמים מהים להרים... מה שאימי לא עשתה -והיום הרבה הורים כן עושים- הוא לומר שהמורה טועה, והוא לא מבין את החומר, והוא לא יודע ללמד וכו'. אם אימי היתה אומרת את מה שהיה מתבקש בסיטואציה כזאת, היא היתה גורמת להשפלת המורה בעיני אחותי, וזו לא היתה שוכחת למורה את זה לעולם, וכך גם כל שאר תלמידי הכיתה.. כמובן שאפשר היה לשכוח מהמשך תהליך למידה או חינוך כלשהו, בין המורה הזו ובין אחותי. אני חושבת שזו טעות לחשוב שכאשר תלמיד מכבד את המורה שלו הוא ''נכנע בקלות לסמכות''. הכניעה לסמכות נובעת מחוסר ביטחון באינטלקט שלך, ולא מכך שאתה מכבד אחרים. בדיוק כשם שזה שאתה מזלזל באחרים לא אומר שאתה עצמאי בדעותיך, (כפי שיש שחושבים בטעות), אלא שיש לך חינוך רע שלא מכבד אנשים. דוקא היכולת ללמוד, ולקבל חיזוקים חיובים מהאנשים שאתה מכבד, מפתחת את הביטחון העצמי בידיעותיך וחשיבתך. ביטחון היכול להוות בסיס לביקורת על האינפורמציה המובאת בפניך. התחושה ש''מישהו עומד לצדך בעולם'', נבנית מתוך האמון הבסיסי שיש בין הילד ובין ההורים שלו, ולא צריכה לבוא על ידי הסכמה קבועה למה שהוא אומר או חושב, אלא אם הם באמת מסכימים לזה. יש עוד הרבה מאוד להרחיב הנושא הזה, אולם זה מספיק לתגובה אחת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, לא מבין. קראתי מחדש את התגובה שלך שפתחה את הפתיל, ואני לא מבין מה הטעם בהצדקת המורה. למה לא להסביר לתלמיד שכולנו טועים לפעמים, גם אנשים מבוגרים וכדומה? בודאי שאני לא בעד ביזוי או זלזול במורה מול עיניי התלמיד (אני לא יודע למה את חושבת שזה "מתבקש"). אני לא בעד זלזול באף אדם, גם אם אני חוטא בזה לפעמים. מעבר לזה, אני לא מקבל את ההצהרות בשאר התגובה שלך: נטייה לכניעה לסמכות היא שאלה של אישיות ואין לה קשר לאינטלקט, כיבוד אנשים לא אמור להיות תוצאה של חינוך אלא של הכרה פנימית, ואת התחושה ש"מישהו עומד לצדך בעולם", גם אם מקורה ביחסים ראשוניים, צריך כל אחד מאתנו יום-יום, במיוחד ילדים שעדיין לא רכשו את כלי-ההתמודדות עם העולם. מספיק לתגובה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהונתן, עד כמה שאני מבין, אגרת הרמב''ן היא מסמך מאד חשוב עבור ליהודים. המכתב שאותו מצווה הרמב''ן לקרוא לפחות פעם בשבוע, מכיל הרבה אמיתות בנליות וגם אימרות יפות ובסיסיות על הדרך בה יש להתנהג בחברה (חלק קטן מהם מתאים אפילו לאדם לא מאמין). כתוב שם בין השאר ''ותתביש מכל אדם, ואם יקראך איש אל תענהו בקול רם, רק בנחת כעומד בפני רבו''. בנוסף, החזון איש אמר שחכמה עוברת אלינו רק ''דרך נשמת חכם חי'' היינו דרך מורה שאנחנו מקבלים עלינו שהוא חכם. גם אני אסתפק בזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, לפעמים הפער בחכמה הוא כל-כך גדול, שאי אפשר לגבור עליו בקלות כזאת. אני חושש שלא תוכל ''להסתפק בזה'', ותאלץ להסביר לי את כוונתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית חושב שיש משהו בשני הכיוונים - מצד אחד, קשה ללמוד ממישהו אם אוטומטית מתייחסים אליו כנחות ממך, ולכן מתעלמים מדברים חשובים שהוא אומר. מצד שני, קשה ללמוד ממישהו אם אוטומטית מתייחסים אליו כעליון לך, ולכן נותנים חשיבות יתר לדברים לא-חשובים שהוא אומר. הגישה שלי היא, בדרך כלל, פשרה בין גישות הקיצון הללו.. אם אני יודע, למשל, מדבריהם של אחרים ומכתביו של אדם כי הוא סמכות בתחום מסויים, אקשיב לו יותר מאשר מלסתם אדם. מצד שני, אם מישהו שתחום סמכותו הוא אחד יתחיל להתנהג כבר-סמכות בתחום אחר לחלוטין, אחשוד בו מאד. בכל מקרה, לא הייתי רוצה שילדי ההיפותטיים יקבלו כל מלה שהמורה אומר כתורה מסיני (גם אם הוא מדבר על תורה מסיני), במיוחד אם הם ילמדו בבי''ס קתולי.. לעומת זאת, ארצה שתהיה להם היכולת לתפקד מול סמכות, שעצמאיותם לא תהפוך לאנטי-סמכותיות, שתמנע מהם ללמוד את מה שאכן יש למורה להסביר. בדוגמה של ניצה, אני הייתי אומר לילדה כי כן, המורה טעתה, גם למורים זה קורה, אבל הייתי מבקש ממנה שלא תרחיב על כך את הדיבור עם המורה, כי אנשים לא אוהבים, בדר''כ, לשמוע שהם טועים. ובכל מקרה לא הייתי מתחיל בנאום על אווילותם של המורים, וכדומה. (אם המורה הייתה מתייחסת אל הילדה בזלזול, או פועלת כמו הסגל החביב בחטיבת הביניים, שלידידתנו חנה יש הכבוד המפוקפק ללמוד בה, הרי שיתכן וכן הייתי מתחיל בנאום כזה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מסכים איתי שהנקודה החשובה היא לשמור על כבודו של המורה בעיני התלמיד, על אף שהוא טועה. איך לעשות זאת- האם להסביר לו שאפשר לטעות לפעמים, או לומר שיתכן והתלמיד לא הבין את המורה או עוד אפשרויות, זה כבר שייך לשיקול הדעת המתאים ספציפית לאירוע. בשביל אחותי שהיתה סוערת ובקורתית ואימי ידעה שהיא מסוגלת לפתוח מסע צלב נגד המורה שטעתה, הרי שתגובתה של אימי התאימה כדי למזער את הנזק. כניעה לסמכות היא ודאי עניין של אישיות וביטחון בשיקול הדעת העצמי- את זה הילד מקבל רק אם הוא מעריך את המורה/הורה שלו ואז מקבל ממנו חיזוק חיובי, ואישור ליכולתו. אם הילד לא מעריך את מוריו או הוריו הרי בתוכו, הוא לא יאמין להם, ודעתם לא תהיה משמעותית בעיניו. זה ההבדל בין לקבל מחמאה ממישהו שאתה מעריך, לבין לקבל הערכה ממישהו שאתה מזלזל בו. לגבי כיבוד אנשים, האמירה שלך לא מובנת לי. מה זה הכרה פנימית שאינה תלויה בחינוך? ולמה כיבוד אנשים תלוי בזה דווקא? מה שאני יודעת מנסיוני כבת וכאם הוא שאין צורך בחיזוק יומיומי של תחושת התמיכה והשייכות ביני ובין הורי, וביני ובין ילדי. זה מעין "ברור מאליו". אני לא חשה שאני צריכה לאשר את התמיכה שלי בילדי בכל המצוקות הבאות עליהם, אלא ההתייחסות שלי מנסה להיות עניינית לנושא. האהבה והתמיכה היא בסיס מובן מאליו. דווקא על בסיס השייכות הקיומית והראשונית הזאת יכולה להגיע הביקורת האמיתית והטובה ביותר, שמתקבלת בצורה ה"נקיה" ביותר. את ההערות הטובות (והקשות) ביותר, שבאמת גרמו לשינויים בהתנהגותי, קבלתי מאמא שלי... |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |