בתשובה לגילית, 17/12/02 22:22
בקלות? 113973
מטאפורה רעה. צריכה היית לשאול אותי אם לולא תחרות היינו בכלל מגיעים למכוניות של ימינו, או שהיינו עדיין נוהגים ברכבים כמו אלה שלפני 50 שנה. ז"א, הטענה האמיתית נגד אנשים כמוני היא שבלי תחרותיות לא יהיו לנו תלמידים יוצאי דופן שיגלו אח"כ תרופות לסרטן ולאיידס.
אני חושבת שהתחרות היא-היא שמוציאה מאיתנו את החשק ללמידה ולידע שמאפיין אותנו כילדים קטנים (וכבר היה כאן פתיל שלם על "זה יהיה במבחן?"). כשאני רואה ילדים מקבלים חזרה מבחנים ומיד מתחילים לשאול אחד את השני "כמה קיבלת?", נהיה לי ממש רע. איך זה שלפני גיל בי"ס אנחנו פשוט רוצים לדעת כדי לדעת, ובבי"ס פתאום הידע הוא שולי לדירוג שלי מול שאר הילדים?
מתי התחרות נעלמת לגמרי שוב? במהלך עבודת המחקר לדוקטורט. ז"א, שיא הקריירה האקדמית, והנה אנשים יוצרים את היצירה האקדמית החשובה ביותר שלהם מזה 22 שנה (כתה א'-סיום דוקטורט), ולא זקוקים לתחרות כדי להצטיין.
מה? 113986
אני מניחה שאת יודעת על מה את מדברת, כי את מרצה.אבל בתור דוקטורונטית לעתיד הנראה לעין, התחרות שם היא עצומה.גם בדוקטורט (בעיקר, למעשה) צריך להצטיין,וגם שם אתה מושווה לאחרים ועבודתם. שלא לדבר על זה, שרק אם נמצאת ראוי ודורגת טוב מספיק תזכה לכתוב בכלל עבודה כזו, וקשה לבודד את הפרמטר הזה או לבטלו. היית רוצה לאפשר לכולם לכתוב דוקטורט?

למה זה רע לשאול "כמה קיבלת"? זה יופי. מי שלומד יותר מקבל ציון טוב יותר. אתה מקנא בי? תלמד גם.

האם בתור ילדה דרגת את עצמך לפי ציוניך וציוני אחרים? אני נותנת לך קרדיט שלא. היה מי שטוב בחשבון, מי שכותב חיבורים הכי יפים ומי שמעולה ב"מחניים". הרצון לדעת לא סותר ולא ניזוק, וילדים הם לא פסיכים. הרצון לדעת+הרצון להצטיין=הצלחה. שלא לדבר על זה, שילדים סקרנים בעיקר לגבי טלויזיה ולשחק בחוץ, כך שעל הנייר זה יופי לפתח את נטייתם הטבעית אבל בפועל בלי בחינות לא ילמדו מעבר למה שמוזרק להם לווריד, פנים מול פנים. כמה ילדים לפני, תוך כדי ואחרי בית הספר מתעניינים באופן טבעי בחומר המרכיב את תכנית הלימודים? מעטים כל כך. חייבים להכריח אותם לרכוש את הידע הזה, כדי שיוכלו ליצור לעצמם תחומי עניין. איך להכריח? מבחן, כמובן.
המטאפורה, אם כך, היא טובה. את רואה בתחרות הבעיה עצמה, ומוכיחה זאת ע"י סימפטומים שלה. אני רואה בתחרות אמצעי יעיל, וכופרת בקורלציה בין תחרות להעתקה\חוסר סקרנות. הסימפטומים הם רעים, וצריך לטפל בהם. ציונים במבחן הם לא שורש הבעיה.
מי? 114007
בנוגע לדוקטורט: לא, אני לא מושווית לאחרים (למי?). ההצטיינות היחידה שלי היא מול עצמי והיועץ שלי. "רק אם נמצאת ראוי" - זה לא בדיוק ככה. הרבה ממחזיקי התארים השניים יכולים להתקבל ללימודי דוקטורט, אבל הם לא מעוניינים בזה, או לא חושבים שהם מסוגלים לבצע מחקר בהיקף שכזה. כבר כתבתי קודם שאני בספק גדול אם לציוני התואר השני שלי היה משקל בקבלה לדוקטורט.
מx 114015
א. זה לא קשור. גם הרבה מהם רצו ולא התקבלו. ע''מ לכתוב דוקטורט את חייבת ממוצע ציונים מסויים, וטוב שכך.אני תוהה איך ואיפה למדת, בכל האוניברסטאות בארץ ההרשמה לדוקטורט מותנית בציוני תואר שני.
ב.עבודת הדוקטורט שלך מושווית לעבודות נוספות באותו התחום. את חייבת לחדש, את חייבת להתעלות, אחרת היא תוגדר ''בינונית'' (אם בכלל) ותחסום את המשך דרכך האקדמית. יש דוקטורנטים מצטיינים, והם עבדו קשה ומגיע להם. האוניברסיטה היא תחרותית, ומי שמבריק (טוב, או עם קשרים אבל לא הכל מושלם) מתוגמל.
אני 114029
א. NYU
ב. כמובן שהיא חייבת לחדש - מה הטעם במחקר אם אני לא מחדשת כלום?

כתבתי על החוויה האישית שלי. אולי דוקטורנטים אחרים מרגישים שהם בתחרות מתמדת. אני לא.
אני 114072
יש גם תלמידים שלא
תסלחי לי אם אתפס לקטנות 114099
ילדים הם לא פסיכים, אבל יש להם לעיתים נטיה להתאכזר לחריגים. וחריגים בכל תחום. גם הגאון של הכתה הוא חריג. ילד שמצטיין בלי כל קושי הוא חריג. ובתור שכזה הוא יכול לסבול סבל רב. לדוגמה, ילד כזה עשוי להדחות ע"י חבריו כשירצה ללמוד עמם למבחן, כי "אתה לא צריך ללמוד" או "אתה מהיר מדי בשבילנו". או לחילופין, הוא עשוי להיות מופצץ בתחינות מצד ילדים רבים מדי ללמוד עימם, בהכרח עליו לסרב למישהו ובהכרח מישהו יפגע.
גם זו סוג של התמודדות והצלחתה תלויה בילד הספציפי, הוריו ותכונותיו. "אתה מקנא בי - תלמד גם" הוא המשפט האחרון שילד כזה יכול להגיד, אם הוא רוצה להמנע מהסתבכויות חברתיות.
ואגב, לא רק ילדים. לדוגמא, אני מכירה אחות שכולם היו כל כך בטוחים שתעבור את הבחינה הממשלתית של סיום הלימודים, עד שכשבאמת עברה אף אחד לא התייחס. אני יכולה לתאר לעצמי את ההרגשה, להשקיע ארבע שנים מחייך ואז כשאתה מודיע לכולם את הדבר השמח ביותר שקרה לך - עברת - כולם רק אומרים "ברור, מה ציפית?" ועוברים נושא.
למה לא לשאול על ציונים - זו בעיני הסיבה.
לא קטנות בכלל. 114101
ילדים חריגים, מקבלים יחס חריג.
נכון. גם מהמערכת עצמה. לא רק מהילדים בכיתה.

אבל מה, בחיים ה"אמיתיים" זה לא ככה?
התפקיד של הורה (או של כל דמות מחנכת אחרת) הוא בין השאר לתת לילד שלו כלים איך להתמודד עם קשיים.
ולא משנה אם מדובר בביישנות, או בילדים מציקים או בעיוורון.

_________
העלמה עפרונית, שאף פעם לא קיבלה אופניים בגלל הציונים שלה.
לא קטנות בכלל. 114366
את ממחזרת תשובות??
לא, סתם ממשיכה עם אותו קו מחשבה. 114369
________
העלמה עפרונית, ממחזרת בקבוקים.
קלוש 114102
ומה יעשו הילדה הכי יפה, הילד הכי שמן, הספורטאי הכי מהיר והבת של עשירי הרחוב?
ואם יהיו קריטריונים, כמו שהוצע פה, של חיבור שהמורה כותבת על כמה הילד סקרן ובעל פוטנציאל, האם הילד העצלן לא יהיה חריג באופן בולט?
את שוב מעלה בעיה חינוכית כללית- אז צריך לחנך ילדים לדעת להתייחס לחריגים. אין צורך לבטל ציונים מסיבה זו ממש כשם שאין צורך לכער את הילדה הכי יפה כדי שלא תהיה חריגה. רגשות קנאה תמיד יהיו, וצריך ללמוד לתעל אותם. גם יחסים עם חברים צריך ללמוד לנהל. אגב, אצלנו לא הייתה "גאונית" אחת, היו כמה תלמידות טובות מאד, ולא זכור לי שמישהו התאכזר אליהן אלא להיפך.
קלוש 114103
מסכימה. כוונתי היתה בדיוק לזה, איני חושבת שיש לבטל ציונים. מה שבעייתי בעיני זו האמירה ''אתה רוצה - תלמד גם''.
סיפור 114210
מזכיר לי קטע שקרה לי פעם.
במהלך התיכון הייתי תלמידה בינונית, ומעולם לא הפגנתי יכולות זכרון יוצאות-דופן. שנה אחרי סיום התיכון ביליתי חודשיים בקורס השלמה לקמב"ציות בח"א. היינו בערך 10 בנות, והקורס היה קורס עיוני רציני - הרבה שעות לימוד יומיות ומבחנים שהתבססו אך ורק על שינון ואשר נערכו פעם-פעמיים בשבוע. היתה זו הפעם היחידה בחיי בה תוייגתי כבעלת זכרון יוצא-דופן: הצטיינתי בכל המבחנים בקורס בלי ללמוד לאף אחד מהם. שאר הבנות פיתחו כל מיני תיאוריות על "זכרון פנומנלי" ושאר ירקות, ולא עזרו לי ההסברים והטענות. הייתי מציעה, למשל, שנלך בערב למועדון שבבסיס, והתשובה היתה לרוב "את בטח לא מבינה את זה, אבל *אנחנו* צריכות ללמוד למבחן בעוד יומיים, אז אנחנו לא יכולות לבלות כל ערב".
אין לי, כמובן, זכרון פנומנלי, ואפילו לא סתם זכרון טוב. החומר פשוט עניין אותי, כך שגיליתי שאני זוכרת את מה שלמדנו בכתה גם בלי לרשום במחברת (במילא שרפו לנו את המחברות בסוף הקורס) ובלי לשנן.
אם יכלתי לעשות את זה בצבא, איך זה ששום דבר במהלך כל שנות התיכון לא עניין אותי מספיק כדי שאזכור אותו? לזה כיוונתי כשכתבתי על הסקרנות הטבעית שלנו שנעלמת במהלך שנות ביה"ס. בקורס המדובר היו מבחנים בדיוק כמו בביה"ס, אבל הוא היה קורס שבחרתי ושעניין אותי. משהו במערכת הבית-ספרית גורם לנו לפתח אנטגוניזם ללמידה, ואני חושבת שכשהלמידה היא בשביל הציון, היא פחות אפקטיבית. לא היה לי ממש אכפת איזה ציונים אוציא באותו קורס צבאי, והלמידה שלי נבעה מעניין פנימי, בעוד שאר הקורסיסטיות למדו בשביל המבחנים.
מסכימה 114342
אכן. בתיכון בו למדתי הופעלה תכנית מיוחדת בה יכלו תלמידים לבחור בין לימודי הנושא הרגילים לבין לימוד אותו נושא, עם מורה אחרת, יותר לעומק יותר מעניין והרבה יותר מקיף, כמות גדולה יותר של חומר ובגרות קשה יותר, ומספר שעות רב יותר. הבחירה היתה של התלמידים בלבד. מתוך מחזור של שישים, כעשרים וחמש בחרו בתכנית הזו. כולל אותי.
ואכן, כמו שאת מספרת, פתאום תלמידים שהיו בינוניים מינוס התגלו כבעלי יכולת מפליאה, קיבלו ציונים טובים, התמידו בנוכחות בשעורים וכו' - אין לי הסבר אחר לכך חוץ מאשר רמת עניין אישי בנושא שדחפה אותם. (גם המורה במסלול הרגיל היה מורה מעולה ואהוב על התלמידים, כך שקשה לי לתלות בו את ההבדל).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים