בתשובה לגילית, 22/12/02 13:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
גילית, נכון שיש לחברה חובה מוסרית לדאוג לעניים, אולם שכחת שיש להורים חובה מוסרית גדולה בהרבה לדאוג לילדיהם. וזה כולל לדעת בכמה ילדים הם יכולים לתמוך, גם מהבחינה הכלכלית. הזכות המוחלטת שאת תובעת לעצמך בבחירת מספר ילדייך תלויה בחובה המוחלטת שלך לדאוג להם. אבל את אומרת, אני אביא לעולם כמה ילדים שאני ארצה, ולאף אחד אין זכות להתערב לי בשיקולים. אבל מי ידאג לילדייך ? אה, כמובן, משלם המיסים הישראלי, בואו נעלה עוד קצת את המיסים, למה לא ? זהו אגואיזם מוחלט. מי שלא רוצה שיתערבו לו בשיקולים שלו, שינסה גם לא להתערב בארנק של מישהו אחר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. זה לא אגואיזם. אני שילמתי ואשלם מיסים, בשעת הצורך אני בהחלט זכאית לסיוע מהמדינה. זה הרעיון של מיסים, לא? ב.אתה לא יכול להביד בין מי שהפעיל שיקולים "טובים" ואיבד את רכושו, לבין מי ש"לא היה אחראי". את הילד זה לא מעניין- הוא רעב. הוא לא אשם שאבא חשב שהעסק יצליח, או שאמא חתמה ערבות או הימרה בבורסה. אתה לא יודע מי יהיה עשיר מחר ומי עני, לכן אתה לא יכול להגיד לעניים -אל תלדו. ואם מחר הם יירשו מליון דולר? אני בהחלט אביא לעולם כמה ילדים שארצה, אני מתכננת לפרנס אותם. אם, במקרה, אאבד את כל רכושי אני בפירוש אצפה שהמדינה תדאג להם. זה הרעיון של מדינה, של מסים, של חברה. אגב, אפרופו אחריות להזנת ילדים: מאז בוטלו המענקים למשפחות ברוכות ילדים (בזכות אנשים נאורים וברי לבב) גדל מספר הילדים העניים משמעותית. למה? כי ההורים ידעו שהם יפרנסו את הילד הזה מכסף שהמדינה הבטיחה להם, והיא לא קיימה. עכשיו הם זנים אותו מכספי רווחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא. זה לא הרעיון של מיסים. את כנראה מבלבלת בין מיסים לבין קרן לעזרה הדדית, או לתכנית בטוח. מסים הם תשלום אשר הרשויות גובות ממי שהן יכולות, ומשתמשות בהם לצרכים הנראים להן מתאימים. אין ''תמורה'' למיסים. בד''כ אלו שמשלמים יותר מיסים, ''נהנים'' מהם פחות. ב. נכון. חובתי (כחברה) לדאוג לכל הרעבים (מכל הסיבות). זה עדיין לא סותר את התפיסה (שאני, בינתיים אינטואיטיבית, לא מחזיק בה) שזכותה של החברה לפעול כדי למנוע את הגדלת מספר הרעבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. האם אין זה תפקיד המסים לממן את משרד העבודה, משרד הרווחה, מעונות למינהם? ודאי שכן. אם מחר אהפוך למקרה רווחה אני אצפה לתמיכה מהמדינה. זה בדיוק הרעיון של המסים. אני משלמת כדי להיות זכאית לחינוך, בטחון, תעסוקה, הבטחת הכנסה. ב.זכותה וחובתה למנוע את הגדלת מספר הרעבים, אבל לא דרך עיקור.אתה לא יכול לדעת מי יהיה עני ומי מחר עשרת ילדיו יפרנסו אותו ויפטרו אותך מחובתו. על המדינה ליצור תעסוקה, להשקיע בחינוך, בקיצור להתאמץ. אין לה זכות או צורך להיכנס לרחם גם אם זה קל יותר, מה גם שכפי שהראיתי, השליטה על מספר הרעבים כך היא מדומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הווה אומר, גילית - לחברה יש חובה לשרת אותך, אבל אין לה שום זכות לצפות ממך לגילוי אחריות אישית כלשהי בתמורה. איזו אידיאולוגיה יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החברה שלנו, ישראל, וגם כל חברה אחרת, לא קיימת עבור כל אדם באשר הוא אדם. זה היה יפה אילו היה זה המצב, אך זה לא מעשי. היא קיימת עבור כל חבריה, על הבסיס של סינרגיזם, וזוהי נקודה חשובה: תועלת הכלל עולה על סכום התועלות של פרטיה. חברה שלא תקיים תנאי זה תתפרק מאליה. לפיכך זהו אינטרס של כל אחד מהפרטים המרכיבים אותה לדאוג שזה לא יקרה ושהוא ימשיך להנות ממנה. אם פרט כלשהו מוריד כשיטה את הסינרגיזם הזה, אין לו מקום בחברה ויש להוקיע אותו. לרגע אהיה מליץ יושר לשטן: אז אני אעשה ילדים כחול שעל הים, את כל כספי אבזבז לי על מרלבורו וטקילה, שהמדינה תשפוך את כספם של אחרים על חינוך והלבשת ילדיי, וגם תשלם לי דמי אבטלה, בהם אקנה עוד מרלבורו וטקילה, כי בינינו, למה לעבוד כשיש מי שממטיר עליך גשם משמים? תראי, אין הרבה אנשים כמו אותו הפרזיט שתארתי למעלה. אני מקווה לפחות. אבל המצב הנוכחי מעודד את התרבות סוג זה של בריות, ואם אנשים כאלה לא אני ולא את רוצים לחיות. לא בשביל זה הקמנו חברה, ולא למענו אנו מקיימים שירותים סוציאליים. שירותי הרווחה קיימים משני טעמים: ראשית, השיקול האנוכי-ביטוחי, ההבטחה שאם חלילה אפול *אני*, לא ארמס לחלוטין ויהיה מי שיושיט לי עזרה. וכמאמר "נאה דורש - נאה מקיים" כל עוד שפר מזלי, מוטל עליי לעזור למי שחרב עולמו, כדי שכך יהיה גם המצב אם וכאשר יתהפכו היוצרות. שנית, וזהו בעצם אותו טעם כמו הראשון אבל בשינוי אדרת, מידת הרחמים. אצל רב מכריע מהאנשים התפתחה התנייה בין רגשות שליליים כמו עצב, זעזוע, דחייה ותסכול לבין מצבים מהם הם פוחדים כגון חולי, דלות קשה, פגיעה בגוף ורכוש, זיקנה, כאב וכדומה. לכן, אנו מנסים לצמצם עד כמה שיותר תופעות אלו, כדי שאנו לא נאלץ להמשיך לסבול אותן, וקוראים לזה רחמים או מוסר. למעשה, גם כאן אנו פועלים למען עצמנו, ומוּנַעים ע"י הרצון להפחית מצב עתידי שאינו רצוי לנו. תכנון משפחתי לקוי, או הליכה מכוונת אל פי תהום ואז תביעה מהמדינה לשאת בתוצאות המעשה (למשל, להמר על כל הכסף בבורסה ואז לרוץ לבכות למדינה) הם תופעות פסולות. אל תתטעי לחשוב שאני מציע למנוע את כל ההטבות הסוציאליות בגין אותן דוגמאות ובכך לספות צדיק עם רשע, אבל את בודאי מבינה את גודל הבעיה. בניגוד לרושם שיכול להיות שהתקבל ממני עד כה, אני דווקא בעד מדיניות רווחה ומונע מאותם השיקולים שמניתי לעיל. עם זאת, אני מודה שהמתן נעשה באופן אוטומטי, ומתבסס יותר מדי על החינוך לו זכיתי ופחות מדי על מחשבה תחילה. כאשר אני עוצר וחושב על הדברים, אני חייב להודות שלעיתים אני מפרנס בגישתי אוכלי חינם, או מעודד את גישתם. לפיכך, ראוי למצוא הבחנה בין צרכנים הגונים של שירותי הרווחה, כאלו אשר נפל כוכבם והם מנסים לקום, לבין אלו שהקיום על חשבון הזולת הוא אבן יסוד בקיומם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גילית - אגואיזם. מה בעצם את אומרת כאן? שאנשים הולידו ילדים, פשוט על-מנת שיהיה בידם אמצעי לסחיטת כספי-מדינה! והנה - האמצעי כבר מפסיק לעבוד! קודם, יכלו לקחת את הכסף, שקבלו מפני שהשריצו עשרה או עשרים ילדים, ולקנות בו ויסקי וסיגריות. ועכשיו - אין! אם זה אינו ניצול - של ילדיהם ושל משלמי-המסים כאחד - אז כבר אינני יודעת ניצול מהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו תנסי לחזור על אותה הודעה, בלי ''השריצו''. נראה איך זה הולך (אפשר להתאמן לפני המראה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |