 |
תפילת הקופים:
בוא מוות. אנא, בוא.
עשה נא עמדי את החסד היחיד.
עטפני נא ברחמיך שלא אחוש יותר דבר
ושאצא לחופשי.
אנא ממך, השמד אותי, הכחד את הזן שלי,
מחה אותי מעל האדמה.
עשה שלא אטעה בפעם האלף,
ואחשוב שהיד המלטפת אותי היא יד אוהבת.
אצל בני-האדם המוות הוא שונה. יש אנשים שנראים לי כבר מתים בעודם בחיים. רגשותיהם חסומים. חושיהם קהים. אוזניהם אטומות. נאקות, צווחות ויללות-כאב לא חודרים אליהם. כשהם מבצעים את עבודתם יש במבטם מין עירוב של ריכוז עם ריקנות. הם מביטים בישות החיה והנושמת שבידיהם, ולא רואים אותה. הם רואים דרכה, רואים רק את ההליך בדרך למטרה. תחת השפעתו של רעיון מדעי הם דולים חוט-עצב מתוך הבשר החי, הנמק והכחול, כמו תולעת מגוויה. תחושת ההצדקה למעשיהם תופחת ומתפשטת בנפשם כסרטן על חשבון תאי-החמלה המצטמקים ונעלמים. בהתחלה אולי היו להם ספקות. החתול הראשון שהחזיקו בידיהם הזכיר להם אולי את החתול שגידלו בילדותם. אבל הימים עברו והם ראו שהאדמה לא פערה את פיה לבלוע אותם והמעבדה היא צריח מוגן ומעניין להפליא, ממנו הם משקיפים על בני התמותה. אין ברירה, הם יגידו לך, למען התקדמות המחקר המדעי. למען עתיד טוב יותר לכולנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש