בתשובה לניר שטרן, 09/11/00 17:55
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מה שאתה קורא ''פולחן אישיות'' הוא אכן מושג רלוונטי לענייננו אך לא הוא הנקודה העיקרית שמציקה לי, ולא הזכרתיו במאמרי. כאשר נפטר אדם נהוג להזכיר את תכונותיו הטובות ולהתעלם מחסרונותיו. כשמדובר במוות כה טרגי המנהג הזה מתחזק שבעתיים, ובסך הכל מדובר בהתנהגות אנושית נסלחת. אבל כאשר מגיעים לנקודה שבה כל העלאת ביקורת על דמות הנפטר הופכת להיות סיכון לנושאה, מדובר בהגעה לגבול מסוכן שאסור לעבור אותו. אבל אני הדגשתי במיוחד נקודה אחרת. בשנים האחרונות המחלוקת הפוליטית העיקרית בצבור הישראלי היא היחס להסכמי אוסלו. המצדדים בהסכמי אוסלו קוראים לגישה שלהם ''השלום''. אבל יכולות להיות כמה דרכים להשגת שלום. ישנו וויכוח בקשר למחיר שאותו נהיה מוכנים לשלם עבור שלום, אך מעבר לכך, מה שאומרים אני ואנשים ששיכים למחנה שלי הוא שהשיטה שבה נקטו יוצרי אוסלו אינה טובה, והיה צריך לבחור בדרך אחרת, וגם בהנחה שיש נכונות לוותר על הרבה היה צריך לעשות זאת בדרך אחרת. כתבתי כאן בעבר מספר מאמרים שעוסקים בכך, שבהם הסברתי את עמדתי זו. מה שעושים אלה שמריצים את ''מורשת רבין'' במערכת החינוך הוא הדגשת דרכו של רבין בשנותיו האחרונות, כלומר תהליך אוסלו שקרוי שם ''השלום'', ובעצם מדובר בחינוך הילדים בדרך שיש עליה ויכוח בציבור הישראלי. אילו היה מדובר בנושא שבו קיים קונסנזוס בציבור, ויש, נניח, רק עשרה אחוזים מהציבור שמתנגדים לו היה, אולי, אפשר להבין גישה כזאת של משרד החינוך. אבל כאשר מדובר בנושא שהוא בפרוש אינו קונסנזוס, אסור לעשות זאת. אשתי מורה, ואני יודע מידע אישי שמטילים על המורים ללמד משהו שחלקם מתנגדים לו, אבל איש אינו מעז לפצות פה מהסיבה שהזכרתי למעלה, וממה שאנו למדים מהסיפור על ישראל שירן. נושא הקונסנזוס הוא מהותי לענייננו, ולכן הזכרת יחסי הכוחות בציבור בוויכוח הזה הינה רלוונטית. לכן גם הזכרת אירועי הימים האחרונים רלוונטית. היום אנו רואים את הקשר בין ''הסכמי אוסלו'' ובין ''שלום'' לנגד עינינו, וטענת מריצי ''מורשת רבין'' שהם מלמדים ערכי שלום נראית נלעגת. גם התזוזה בצבור כנגד הסכמי אוסלו מחזקת את הצורך להפסיק ללמד את ''מרושת רבין'' שלא נשארו לה כמעט תומכים בציבור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הכל היה טוב ויפה עד למשפט האחרון שלך. אמרת שהתזוזה בציבור כנגד הסכמי אוסלו מחזקת את הצורך להפסיק ללמד את "מורשת רבין". אבל כל הטיעון שלך מבוסס על כך ש"מריצי מורשת רבין" עושים עוול לחינוך בכך שתחת הכותרת "שלום" הם מכריחים לימוד של הסכמי אוסלו" - כלומר שאסור לערב בחינוך פוליטיקה (מה שאני מסכימה איתו בהחלט). אז מה להלך הרוח ונטיית הציבור אחרי הסכמי אוסלו ולכך? הסכמי אוסלו, כמו גם הסכם חברון, צריכים להלמד במסגרת לימודי אזרחות בצורה אינפורמטיבית - כדי שילדינו יגדלו עם מודעות פוליטית והבנה מה קורה במדינה שלהם. הטבעת תוויות של "השלום האמיתי" על הסכמי אוסלו היא טעות, שכן זהו אינו לימוד אינפורמטיבי אלא שיוך פוליטי, אבל העובדה שהסכמים אלה, לטענתך, אינם זוכים עוד לתמיכה ציבורית אינה יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה ולאיין את קיומם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ש ''מורשת רבין'' נלמדת לא בצורה אינפורמטיבית אלא כמשהו טוב ומומלץ זו עובדה. נכון שאסור ללמד כך כל נושא שנוי במחלוקת בלי קשר ליחסי הכחות בציבור בתמיכה בו. אבל בכל זאת מבחינת מידת החומרה, דעתי היא שאם מלמדים כך משהו שתשעים אחוזים מהציבור תומכים בו (למשל הצורך להתקיף עם פתיחת מלחמת ששת הימים) אזי זה פחות חמור מאשר אם ילמדו כך משהו שרק אחוז קטן מהציבור תומך בו. לדוגמה , אני מניח שיש מיעוט בתוכנו שחושב שלא היה מקום לפתוח במלחמת ששת הימים אלא לנסות לישב את הבעיה בדרכים דפלומטיות, דרכי ''שלום''. תארי לעצמך שהיו הופכים דעה זו למורשת ומריצים אותה במערכת החינוך כדבר ''טוב'' ומומלץ ע''י המערכת. זה יותר חמור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל דב, הסכמי אוסלו הם דבר שקרה! אי אפשר להתעלם ממנו, זה היסטוריה! זה לא בדיוק אותו דבר כמו לפני ששת הימים לנסות לישב את הבעיה בדרכים דיפלומטיות ולא במלחמה, שזו ספקולציה. ואגב, אני דווקא בעד תרגילי חשיבה לתלמידי תיכון, שיעזרו להם לגבש זהות מדינית ופוליטית (כמו לשאול אותם אם לדעתם ניתן היה להימנע ממלחמת ששת הימים, או אם לא צריך היה להגיע להסכמי אוסלו) - לפתח דיון כיתתי שמטרתו חשיבה בלבד, בלי כותרת פוליטית. אבל גם אם רק אחוז קטן תומך בדרך שבאה לידי ביטוי בהסכמי אוסלו (בלי להיכנס בכלל לנכונות העובדתית של הטענה), הם עדיין צריכים להילמד כהיסטוריה שקרתה, ואינם בגדר תרגיל חשיבתי בלבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראי שוב את המשפט הראשון בהודעתי האחרונה . הוא המפתח לכל הטיעון שלי. מה זה "מורשת רבין" ? זו חלוקה חדה לטובים ורעים. מצד אחד הרוצח הדתי משיחי ששיך לקבוצה של מחרחרי מלחמה, ומצד שני האור: אישיות נפלאה נעדרת חסרונות, ודרך נפלאה. אין כאן הצגת תזה בצורה אוביקטיבית עם מתן אפשרות לביקורת אלא אמירה חדה וברורה שמצדדת במפורש בצד אחד. יש אולי הצדקה לשיטה כזאת כאשר מדובר במשהו שיש עליו הסכמה, מיתוסים ישנים כמו גבורת בר כוכבא, גבורת טרומפלדור וכדו'. כאן גישתי הפוכה. אני מתנגד לגישות המודרניות שמעמידות נושאים אלא לביקורת, משום שמדובר במיתוסים שמהם אנו בנויים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |