בתשובה לעוזב קיבוץ, 14/01/03 9:47
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא "ניתחתי את עצמי". ניתוח שיר כולל משהו מעבר להבנה מילולית של הטקסט. אבל אני כן מאמינה בשיר כמסר מילולי, או במילים אחרות - טקסט שאומר משהו. כדי להבין את אותו ה"משהו" הקורא זקוק פעמים רבות למידה מסוימת של ידע מוקדם, ידע תרבותי למשל 1, וגם ידע רגשי מסוים. יש שירים שיהיו קשים יותר לפיענוח עבור אותם קוראים, שמעולם לא חוו את אותה תחושה, אפילו לא מקצתה. בתגובה הקודמת ניסיתי לומר, שמי שמעולם לא חווה חידלון או ייאוש, עשוי (לא חייב, אבל עשוי) להתקשות יותר בלקרוא את הקוד האומר: רציתי ליפול מהחלון אל מותי; ויותר מזה, להבין את העוצמה הרגשית החבויה במשפט כזה. 1 לשם הדגמה: "בתשובתי" של יעקב שי-שביט, http://stage.co.il/Stories/146745; או לחילופין: "הגענו לאלובים" של אדמיאל קוסמן, שניהם קשים לפיענוח עבור הקורא שאינו מכיר את המקורות בתרבות ובספרות היהודים שעליהם הם מבוססים; וכמובן הדוגמאות רבות מספור. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
את נופלת פה למלכודת. העובדה שקיימת חוויה כזו של חידלון ויאוש, העובדה שאנשים רבים חוו אותה, ושהיא חוויה בעלת עוצמה - בכל אלה אין כדי להעיד על איכותו של שיר העוסק בה. כי הרי שיר יכול גם לתאר רגע חסר משמעות (ולומר, שבעצם העובדה שנכתב שיר על הרגע הזה, הוא מקבל משמעות) או חוויה בנאלית. ראי שירו של נתן זך 1 על "הכאב המתוק של האהבה". ברגע שהוא מתאר שם אין שום ייחוד, והוא מובחן רק בדיעבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קיויתי שהיה שם לינק לשיר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצאתי: "את הכאב המתוק" מתוך "כל החלב והדבש". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה שיר יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 120338. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא שאני אפילו מתבייש. ונכלם. מאד. אבל החיים לימדו אותי להתגבר על הבושה, או, בעברית החדשה, יש לי התגברות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע רגע, להגיד "אין לך בושה", זה לא נכון? אני מתנצלת, שמי האמצעי אינו ירדן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שעצם קיומה של החוויה לא מעידה על איכות השיר (כתבתי כזה דבר?) פעמים רבות מי שמכיר רגש מסויים יוכל בקלות רבה יותר להבין את משמעותו כאשר הוא נתקל בו בלבוש אחר. ואולי אפילו, שיר טוב באמת יצליח להעביר את המסר גם לאלה שלא חוו את אותה חוויה מעולם. ועוד דוגמא יפיפיה (לדעתי) למתן משמעות לרגע חסר משמעות, לכאורה: בתי ועוגת תפוחים / ריימונד קארבר, בתרגומו של עוזי וייל, (הוצאת מודן 1997): היא מגישה לי חתיכה ממנה כמה דקות אחרי שיצאה מהתנור. אדים עולים מתוך החריצים, מלמעלה. סוכר ותבלין – קינמון – שרופים לתוך הקרום. אבל היא לובשת את המשקפיים הכהים האלה במטבח בעשר בבוקר – הכל נחמד – כשהיא צופה בי שובר חתיכה, מביא אותה לפי, ונושף עליה. המטבח של בתי, בחורף. עם המזלג אני גומר את העוגה ואומר לעצמי לא להתערב. היא אומרת שהיא אוהבת אותו. אין ולא יהיה גרוע מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד שני, שיר או סיפור (ואפילו ציור) שמתבססים על מוטיבים שאינם מוכרים לקורא (או לצופה), עשויים להתפרש על ידו כרגע חסר משמעות. זאת כאשר יתכן שליוצר היה אותו הרגע בעל משמעות, ואף יתכן שהרגע בעל משמעות אובייקטיבית אך הקורא שאינו מכיר את הרקע אינו מסוגל להבין. דוגמא שעולה בדעתי היא ריקודי שבטים פרימיטיביים, שלצופה הסתמי ייראו כקפיצות גרידא ואילו לרוקד הם בעלי משמעות גורלית לעיתים. (אבל אולי זו לא דוגמא טובה משום שבן השבט אינו מתייחס לזה כאמנות? איני בטוחה). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |