בתשובה לאור, 18/01/03 21:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל לגבי הצורה, כתבת "שיר שחותך שורות בלי סיבה מוצדקת". לדעתי, יש היגיון דווקא במקומות מעבר השורה. בחלק מן המקומות מעבר השורה הוא פשוט במקומות הטבעיים (המתאימים בדרך כלל לתחביר). במקומות אחרים - יש ניצול של מעבר השורה להשגת משמעות עודפת. בְּגִיל אַרְבַּע יָצָאתִי לַמִּרְפֶּסֶת לַעֲמֹד עַל מַעֲקֶה שַׁיִשׁ לְשַׁרְבֵּב חֲצִי גּוּף זָעִיר אֶל מֵעֵבֶר לַשְּׂבָכָה ===> עד כאן, שבירה הגיונית תחבירית. כְּמוֹ שֵׁד ===> כאן, השבירה יוצרת משמעות כפולה. "שד" בקונוטציה השלילית שלו, כאשר אנחנו עוצרים כאן, או "ג'יני" כאשר אנחנו מוסיפים לשד את השורה הבאה. לכן, מנוחה קלה (הנובעת ממעבר השורה) אחרי שד, יוצרת דו משמעות. הַמִּתְפַּתֵּל מִתּוֹךְ בַּקְבּוּק וּבָאָה סַבְתָּא מֵאֲחוֹרַי וְסִפְּרָה בְּטוֹן שֶׁל מְבֻגָּרִים מַקְדִּירֵי פָּנִים שֶׁהַשָּׂטָן דּוֹחֵף יְלָדִים קְטַנִּים ===> שוב, שבירת השורות עד כאן נובעת ממבנים תחביריים. השורה "בטון של מבוגרים..." מהווה מעין הסגר. הַזּוֹקְפִים קוֹמָתָם יוֹתֵר מֵהַמֻּתָּר ===> וגם כאן, אני חושבת שהמעבר יוצר משמעות נוספת. במקרה הזה, מוציא את המשפט "הזוקפים קומתם יותר מהמותר בחלונות" מהקונקרטי (אל תעמוד בחלון שמא תיפול) לכללי (אל תזקוף קומתך יותר מהמותר). בַּחַלּוֹנוֹת. בְּגִיל עֶשְׂרִים וְשֵׁשׁ , כָּפוּף וּמְפֻכָּח כְּבָר דָּחַפְתִּי בְּעַצְמִי יֶלֶד גָּדוֹל ===> שבירת השורות כאן יוצרת בדיוק את אותה דו משמעות שנותנת שני פירושים שונים לבית - דחפתי בעצמי ילד גדול (אחר) או דחפתי בעצמי את הילד הגדול שהוא אני. הילד הגדול - אותו הילד העומד בניגוד לילד הזעיר של הבית הקודם עומד במוקד השיר, ולכן מגיעה לו שורה משל עצמו. מֵהַחַלּוֹן כְּשֶׁנִּמְאַס לִי לְחַכּוֹת לַשָּׂטָן וּכְשֶׁהַשֵּׁדִים סֵרְבוּ לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֵיהֶם. האם השיר מדבר לשכל בלבד? לדעתי, לא. התיאורים הן של הילד היוצא מן המפרסת, הן של הסבתא, הן של האיש המבוגר, היו חיים בעיני ("יוצרי אווירה") והפכו את השיר לשיר שהוא. אישית, יכולתי להרגיש את משא החיים של האיש המפוכח של הבית האחרון, את הייאוש. ואם כבר, שבירת השורות עזרה גם בזה, ביצירה של מין קצב מונוטוני בבית השני, כמו הייאוש (לעומת הקצב האחיד פחות של הבית הראשון, הדינמי יותר). בנוגע לשתי האפשרויות להסבר (התאבדות מול רצח) - אני עדיין מרגישה נוח יותר עם הסבר ההתאבדות (שכשלה, ככל הנראה) ולא עם הסבר הרצח. אולי התחושה נוצרת מההקבלה החזקה שבין שני חלקי השיר - בחלק הראשון - הילד הזעיר רוצה להרים ראש, וכמעט נופל, מבלי שרצה. בחלק השני - הילד הגדול כפוף, אך אינו מצליח ליפול, גם כאשר רוצה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עלי להסכים עם אור לגבי השבירה המאולצת של שורות השיר. לו היו פסיקים בין משפטי השיר היה השיר פרוזה תיאורית ותו לא. גם עתה הוא פרוזה תיאורית ותו לא, אך בשורות שבורות. השיר אינו מייצר ''רגעים'' אינו בונה מניה וביה את שלל דימוייו אלא משתמש בהם שימוש ציני כמעט, כדי לספק מוטיבציה מאולתרת ומאולצת עבור הקורא לעבור משורה לשורה. שבירת השורות אמורה לייצר אלימות לרצף הטקסט (כביטויו של רומאן יאקובסון), אך בשיר זה היא משרתת את הנימה המסודרת והנינוחה, האדישה כמעט, האוטיסטית משהו, של מרוצות עצמית, של זחיחות דעים ושל שוויון נפש אקספיסטי מקומם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבירת שורות "אלימה" היא אמצעי, כלי אחד מיני רבים, שהמשורר יכול לעשות בו שימוש - או לא. בדומה לחריזה, מצלול, מילימחוברות, העמדה ייחודית, ועוד ועוד. שירה נכתבת בשורות שבורות. כזו היא שירה. לעיתים השבירה תואמת לטקסט (מסודרת ונינוחה, כפי שקראת לה), ולעיתים, היא יוצרת "אלימות לרצף הטקסט" ואז הדיסוננס מבקש הסבר. דיסונס תמידי אינו בהכרח חיובי (משום שהוא גורם להתרגלות של הקורא לדיסוננס, ומאבד את האפקט מתישהו). בוודאי אינו מחייב, כפי שאינך יכול לחייב שימוש בכל אמצעי צורני אחר. כתבת "שבירת השורות אמורה לייצר אלימות לרצף הטקסט". הגרלתי באקראי חמישה משוררים שיצירותיהם מופיעות בשירשת (http://www.snunit.k12.il/shireshet/mainsongs.html), עבור כל אחד מהם בחרתי את השיר הראשון המופיע, ובחנתי את הטענה: (1) נתן יונתן / אלגיה (http://www.snunit.k12.il/shireshet/natan1.html) שבירת השורות אינה אלימה. המקום היחיד שבו המשפט נקטע, אם כי במקום הגיוני (בין שני חלקיו של משפט מאוחה) הוא בבית האחרון. (2) נתן זך / שיר ערב (http://www.snunit.k12.il/shireshet/zach1.html) שוב שבירת השורות אינה אלימה, אם כי, לדעתי לפחות, המשורר מנצל אותה להדגשה (כשאמרה לי נערתי / לך). (3) אמיר אור / השפה אומרת (http://www.snunit.k12.il/shireshet/or1.html) כאן יש לעיתים שימוש בחיתוך אלים של השורות: "השפה אומרת : לפני השפה / עומדת שפה. שפה היא עקבות / עקובים משם." או "אתה מקשיב: היה פה / הד". ובהמשך: "השפה אומרת: יש, אין, יש / אין. השפה אומרת: אני. /" אבל השורות הללו הן החריגות, והן מושכות תשומת לב מיוחדת על רקע של שבירת שורות התואמת את המבנה התחבירי, ויש לבחון מדוע רצה המשורר להסב את תשומת הלב דווקא למקומות האלה (הדמיון הצורני בין שתי שורות "השפה אומרת" ניכר אף הוא). (4) רוני סומק / חיטה (http://www.snunit.k12.il/shireshet/roni1.html) כאן שבירת השורות אכן אינה תואמת את המבנה התחבירי בחלקים ניכרים מהטקסט. (5) מיה בז'רנו / ממהרת אני (http://www.snunit.k12.il/shireshet/beja1.html) בשש השורות הראשונות של השיר שבירת השורות תואמת את המבנה התחבירי, והבחירה לשבור את השורה אחרי כל פסוקית יוצרת לדעתי את תחושת קוצר הנשימה התואמת ל"ממהרת אני". ואז - שלוש שורות שבהן שבירת השורות אינה תואמת - שורות קריטיות לטקסט, המושכות תשומת לב גם בזכות הדיסוננס. והסיום, חוזר על מוטיבים מההתחלה, כולל לשבירת השורות התחבירית. נראה, מכל מקום, ששבירת שורות אלימה אינה הכרח. היא אמצעי, שמשמש משוררים מסוימים, במקומות מסוימים. ועדיין, יכולה להיות שירה לכל דבר ועניין, ששורותיה נשברות במקומן הטבעי. בסיום הדברים כתבת: "בשיר זה היא [שבירת השורות] משרתת את הנימה המסודרת, והנינוחה, האדישה כמעט, האוטויסטית משהו..." - ואולי באמת ייתכן כי האוטיזם, או הייאוש (תלוי באיזו גישה נבחר) מתבטאים באותה שבירת שורות בלתי אלימה, בלתי אכפתית, בלתי מתרגשת. ובמקרה הזה, שבירת שורות לא מתרגשת משרתת בדיוק את הטקסט ואת האווירה שמנסה הכותב ליצור. ובכך, הופכת בפני עצמה, לאמצעי אומנותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין הפרשנות, רצח או התאבדות. כפי שהראיתי ישנן כמה אפשרויות והן סבוכות זו בזו. אני תומך בזו של הדחיפה דווקא אולם איני יכול להתעלם מזו של ההתאבדות. היא נראית לי סבירה לא פחות. מובן שאז ייתפסו ה"שדים" כמחשבות טירוף. אני נוטה להרגיש כי השיר מכוון לשתי האפשרויות יחדיו והן מחזקות זו את זו. שני המעשים הם כמובן בגדר לא רגיל או נורמלי, בעיקר לאור האווירה ה"אוטיסטית" (כפי שנאמר פה בהמשך, שמלווה את השיר. בעניין שבירת השורות. היחידה הבסיסית של הפרוזה היא המשפט בעוד זו של השיר היא השורה. כאשר ישנה התאמה - שורה למשפט או ליחידה תחבירית (איבר במשפט למשל) - הרי זהו מצב של איזון. נטייה לכאן או לכאן היא נטייה לפרוזה או לשירה. גלישות טובות שמנסות להשיג אפקט (ולא סתם להסתדר עם המקום) חותכות משפטים ופורסות איבר תחבירי אחד על יותר משורה. כתוצאה מכך עלול להיווצר מצב שבו ישנם שני איברים בשורה הבאה. כאן למשל בבית הראשון "וסיפרה", השבירה, גם אם היא מוצדקת (והיא כן כי איבר חדש במשפט) אינה ממשיכה באותה שורה ובכך למעשה מקשה על הקריאה, כמעין משפט מרובה פסיקים. זה שההסגר הוא יחידה עצמאית זה נכון אולם כאן מיקומו בשורה משלו, גם אם הוא מוצדק טכנית, יוצר רצף שבירות חסר אפקט שמקשה על הקריאה. כמו כן הוא יוצר הקבלה גרפית ונשימתית בעת הקריאה בין ההסגרה לכל אחת מן השורות האחרות בעוד שמבחינת המשמעות במשפט אין להן אותו משקל. במקרה הטוב יש כאן שימוש נכון טכני ולא טוב אפקטיבית באפשרויות השבירה. גם בהמשך: דחפתי בעצמי/ ילד גדול - נכון שישנן כאן דתי משמעויות אולם אלו קיימות סמנטית גם בלי השבירה וזו אינה משרתת אותן ויותר מקשה מתומכת. השורה האחרונה גם היא שבירה מיותרת לגמרי. אולם אם לא תהיה שבירה שם השורה תהיה ארוכה מדי. איך פותרים את הסוגיה? למשוררים פתרונים. אני רק קורא. חשוב להבין שהטענה הוותיקה "אם נשבור את השורה א בשנייה שעוברים בין השורות הקורא יבין כך ואחר כך יבין אחרת" היא בדרך כלל בעייתית ולא עובדת. שבירת השורה שמשנה משמעות נשענת על טריק סמנטי שקיים בתוך המשפטים ולא רק על שבירת השורות. כך גם בעניין השד. קשה לי להסכים לטענה שעד שעוברים שורה חושבים שזה שד טוב ואז מתברר שזה ג'יני (שיצא בכלל מתוך מנורה. שד מבקבוק נדמה לי שזה השד העדתי). שבירת השורות כמכשיר להפיכת משמעות עובדת בדרך כלל בכך שהמילה הבאה משתייכת כבר למשפט הבא כך שניתן לקרוא בשתי צורות. בעניין למה מדבר השיר, לשכל או לחושים, כנראה שזה עניין של כל אחד לעצמו. מבחינתי שיר שכתוב כפרוזה הוא שיר שכלי, שיר שדורש התעמקות כדי להבינו הבנה ראשונית פונה לשכל, למנגנוני ההבנה המורכבים יותר. שימי לב שכתבתי פונה לחוש ולא לרגש. הפנייה לרגש נובעת כבר מהבנה יסודית יותר, אם כי גם הרגש שבשיר נפגם לדעתי כאשר זה הופך לאובייקט פיענוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק אשוב ואומר (בהמשך לדיונים קודמים בהם לא הגענו להסכמה), כי שבירת השורות יכולה לשמש גם בקביעת קצב הקריאה ונקודות העצירה, לשמש כעצירה זוטא (הרף), או לשם בניית אפקט ויזואלי (שהרי, לא בהכרח הכל מילים, גם ללבן שביניהן, או מסביב להן, יש חשיבות). בקיצור, מבנה השיר יכול לשמש גם כמדריך לקריאה, אם נכונים לקבל אותו ככזה, לצד או אל מול התחביר והמשקל (לדוגמא). כל זאת, כמובן, עלול להיות לא אפקטיבי במידה ולא נעשה שימוש מושכל בכלים אחרים העומדים לרשות הכותב, או, לחלופין או בנוסף, בכשרון רב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |