בתשובה ליעקב פופק, 23/01/03 11:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
>נכון שביקשת לא לדבר על המצב, אבל חזרתי הביתה לשבת בדיוק לפני שעה וחצי, אז מותר לי להתעלם< אמצע השנה שעברה,אני כבר מזמן במצב של התעלמות מה"מצב" ואסקפיזם (מבורך?) ממלא את נשמתי, לילה תל אביבי באיזה מועדון, ופתאום ידיד יקר פונה מציין ש"היה פיגוע ענק בירושלים". יוצאים החוצה לקנות מים, הטלוויזיה פתוחה על CNN, נכנסים בחזרה לרקוד. שתי דקות אחר כך הבנתי שעם כל הכבוד, זה לא בשבילי. מ>גניבה, סרקסטית ואסקפיסטית ככל שאני מתיימת להיות, אני לא. עליתי על מונית וחזרתי לדירה- אף אחד לא ממש הבין למה. _______ העלמה עפרונית התגעגעה למחשב שלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למחשב שלך התגעגעת? לא *אלינו*? ואם, כפי שאני חושב, מגיעה לך ברכת "שפשוף קל ונעים" כמו שהיו נוהגים לברך פעם, ראי עצמך מבורכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא התכוונה לכל האנשים שמחכים לה מהצד השני של המחשב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בזמן הפיגוע בדולפינריום אני וכמה חבר'ה היינו בדיוק בדרך לאיזה פאב. הלכנו לפאב, ראינו אנשים שתויים עושים מעצמם אידיוטים, ודי נהנינו. אני לא רואה בזה דבר רע. זה לא אסקפיזם, זה ריאליזם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זקני האייל דווקא זוכרים שהיתה לך מורה שנורא אהבת להיסטוריה בתיכון ושאחרי הפיגוע בדולפינריום נסעת הביתה כי פשוט לא יכולת לחגוג עם תמונות הפיגוע מסביב. האמנם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את המורה נורא אהבתי, עד היום, למעשה. את המקצוע שנאתי. אותה מורה, אגב, לימדה אותי גם אזרחות, וכולנו יודעים איפה אני היום. באשר לדולפינריום - מאיפה הבאת את הזכרון הזה? הדבר היחיד שיכול להיות שאני טועה בו הוא שאולי מטרתנו המקורי לא הייתה פאב כי אם דיסקוטק, ובעקבות הפיגוע עברנו לפאב. זה אפילו יותר סביר כי בזמנו לא ממש צרכתי אלכוהול, אז לא היה לי יותר מידי מה לחפש בפאבים. דבר מקסים, הזכרון שלי. כמו לחוות דברים בפעם הראשונה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עם זה: בערב בו נורה רבין עבד החבר שלי דאז בבית קפה בתור בארמן. הצוות התחיל לבקש מהלקוחות לסיים ולעזוב כיוון שהם רוצים לסגור את המקום בגלל ההתנקשות, והקהל התרעם - ולא רק התרעם, אלא אנשים אף ניסו להיכנס והצוות היה צריך להתעקש ולהסביר שהמקום לפני סגירה והם לא פותחים יותר שולחנות. גם כשהסבירו לקהל שרבין נרצח, אנשים לא הפגינו שום כוונה לקום וללכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי בדרכי עם כמה חברים מכיכר מלכי ישראל לדיזינגוף סנטר לאכול פיצה. רק כשנפרדנו ועליתי על האוטובוס הביתה שמעתי על הרצח. זה אם לא כוללים את הערס מלא העליצות שהפטיר בפנינו "אז מה, ירו ברבין?" בשמחה רבה כשנכנסנו1 לסנטר. אנחנו הנחנו2 שמדובר בסתם תמהוני. 1 במילה הזאת יש הרבה יותר מדי נו"נים מכדי שתהיה מאוייתת נכון, לדעתי. 2 מה יהיה עם כל הנו"נים הללו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 אוייתה נכון, לעניות דעתי. 2 כנ"ל. אנחנו היינו דווקא בנסיעה מן הצפון חזרה לאילת. וכיבינו את הרדיו כי לא היה שום דבר מעניין. סתם שידורים מהעצרת המשעממת הזו בכיכר מלכי ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי לא היה לי כוח להשאר ערה ולראות את הסרט שהיה אז בערוץ 1, נו, קרוקודיל דנדי. פתאום ההורים שלי הגבירו את הטלויזיה, ופתחתי את הדלת של החדר כדי לצרוח עליהם שיש אנשים שיש להם ביצפר מחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נשארתי ער עד מאוחר. בסוף הגעתי לביה''ס. הייתי קצת המום. גם המורים. (וכן ראיתי את קרוקודיל דנדי. עד שהפסיקו אותו.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, כולם היו קצת המומים. אני מכירה כמה אנשים שאפילו הרגישו קצת אשמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר בעיקר כאלה שהרגישו מאד מאשימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הלכתי לישון אחרי שהגעתי הביתה, אבל לא הצלחתי להרדם. ההורים שלי נרדמו עם הטלוויזיה דלוקה בחדר שלהם, וכששמעתי שקלינטון הולך לנאום הלכתי לשם והקשבתי. כשהוא סיים לדבר, הלכתי לישון. למחרת בדרך לבי"ס חבר שלי מצא אותי יושב על איזו מדרגה ובוכה. המום זה לא המילה הנכונה לתאר את מה שהרגשתי אז. כשהארון של רבין הונח בכנסת והתאפשר לאנשים לעבור מולו, נסעתי עם חבר לשם, במקום ללכת לבי"ס. הפעם הראשונה מזה שנים שלבשתי חולצה שחורה. בקושי הצלחתי למצוא אחת שעלתה עלי. להכנס למשכן לא הצלחנו, כי היה המון לחץ על השער. אז הסתפקנו בהשארת נר נשמה ועותק של Oh Captain My Captain ליד פסל המנורה. גם פגשתי שם חבר מהחטיבה, ראש נוער צומת בהרצליה דאז. היום הוא העוזר האישי של שרון. לא משנה. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהברזתי מיום שלם של לימודים בלי להודיע לאף אחד. שמעתי לפני כמה זמן מישהו אומר בטלוויזיה שעבור רבים בישראל, רצח רבין היה חוויה מכוננת. אני חושב שאני יודע למה הוא מתכוון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע עותק של Oh Captain My Captain? סלח לי על הנוקדנות, אך במיוחד מכיוון שקראתי שיר זה לאחרונה בעיון, אני חייב לשאול מדוע הוא רלוונטי: Oh Captain! my Captain! our fearful trip is done. השיר הוא על המנהיג הנערץ, שהוביל לנצחון, אך מת מעט בתרם יוכל לראותו מגיע. ובמקרה של רבין, האם כך קרה? האם הוביל הוא לנצחון קרוב? שבע שנים ויותר אחר כך, האם our fearful trip is done?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההרגשה אז הייתה שכן - שהיינו על סף השלום, והוא לא הספיק לראותו. שלא לדבר על זה שבשעת צער, אתה לא ממש חושב במושגים פוליטיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלא הובנתי כהלכה. לא העליתי את ערב רצח רבין מתוך נוסטלגיה, אלא כהמשך לדיון שהתעורר על אסקפיזם/ריאליזם, וכדי לציין את הפתעתי מחוסר התגובה מצד האנשים אשר בילו בת"א באותו ערב. עם זאת, אם כבר מדברים וכל אחד מספר מה הוא עשה, אז אני הייתי בכיכר בדוכן של מרצ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, מספרים מה כל אחד..? אז אני גרתי אז בהולנד ולא הייתי מחוברת בכלל לחדשות מהארץ. הלכתי למסיבה של הולנדים, ומישהו אמר לי - ירו בראש הממשלה שלכם. זה עבר ממש ליד האוזן. אחר כך בא חבר ישראלי וסיפר לי את החדשות. הוא אמר שהוא כבר התאבל בבית, ואני לא קלטתי בכלל מה קורה, אז שנינו.. אה.. המשכנו במסיבה. רק יום למחרת החדשות פעפעו (וגם זה לא באמת, כי עדיין היה לי הדימוי ה"ישן" של רבין בראש, וגם לא היו שום זיכרונות משום תהליך שלום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, מספרים מה כל אחד..? אז אני בדיוק כשרבין נרצח, יריתי לו שלושה כדורים בגב. (כדה"ב) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו ישבנו עם עוד זוג חברים ב''אלדד וזהו'' בירושלים. לנו אפילו לא אמרו שהיתה התנקשות ומעבר לכך, דאגו שהדלתות יהיו סגורות ומוזיקה תהיה בווליום מספיק חזק שלא נשמע הדים וכך נודע לנו רק כשחזרנו הביתה (אחרי חצות). מאז לא ישבנו שם שוב. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |