 |
יתכן וניתן להבחין בין הנתקות מחוקי השפה אשר מקטינה את מרחב האפשרויות וההבחנות העומד לרשות המשתמש בה, לבין כזו שאינה עושה זאת ויתכן ואף מגדילה מרחב זה.
ניתן להדגים את סוג ההנתקות הראשון באמצעות דוגמא שניתנה במאמר, החלפת צורת הציווי בצורת העתיד.
דוגמא נוספת, הקשורה לשפה הכתובה, עניינה ניקוד נכון של מילים.
ישנן מילים אשר נבדלות האחת מן השניה בניקודן בלבד, לדוגמא בשיר של שרון אס (משוררת מופלאה) מופיע הצירוף "בבטן המלה", כאשר הניקוד של "מלה" הוא כמו ב"ברית מלה" (על כך ברשימה מאת עמר אורי, בגליון החמישה עשר של "דג אנונימי?").
הנתקות מכללי הניקוד עלולה למנוע את ההבחנות הללו ולגרום לאובדן משמעויות.
לעומת דוגמאות אלו, התיחסות לשם עצם זכרי כאל נקבי (למשל "צמת"), אינו גורם לשיטוח השפה (אלא אם למלה "צמת" ישנה משמעות נקבית הנסתרת ממני, אשמח אם מישהו יאיר את עיני).
מצד שני, חידושים לשוניים עשויים, תוך הנתקות מהשפה ה"תקנית", להרחיב את עושר השפה.
כך במילימומצאות, או סלנג המרחיב את תחום ההבעה האפשרי.
מספר רב של פעמים נתקלתי בטענה כי עושר השפה משפיע על יכולות החשיבה, כך ששפה מורכבת ומגוונת יותר מאפשרת חשיבה מורכבת ומגוונת בהתאם (התיחסות לתפקידה זה של השפה ניתן למצוא ב-"1984" של אורוול, השפה כמגדירת תחום החשיבה האפשרי לאדם).
איני יודע אם לטענה זו סימוכין מחקריים מובהקים, אך ההגיון נותן להניח שיש בה ממש (אשמח אם מישהו יוכל להרחיב בנושא).
מכאן שיתכן ורצוי, במיוחד בחינוך ילדים, להקפיד על שמירה על עושרה של השפה, ולתת את דעתנו לחוקי השפה, גם אין סיבה לקנא להם באופן מופרז.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש