 |
גילוי נאות: אני מושתל כליה מזה שמונה שנים, מתורם נפטר. מצד שני, לפני שחליתי חייתי 18 שנה (מגיל שנתיים) עם כליה אחת, ללא כל בעיה (וללא קשר למחלה שתקפה אז את הכליה).
אתה מעלה שלושה הסברים אפשריים. הראשון והשלישי, לדעתי, אינם עקביים עם ההיתר לתרומת כליה ממניעים אלטרואיסטיים. שהרי, אם אתה לא מבין את ההשלכות של ויתור על כליה בגלל שאתה מסונוור מהסיכוי להתעשרות (יציאה מעוני), למה שתבין את ההשלכות כאשר אתה במצוקה רגשית בגלל מצוקתו האיומה של בן משפחתך החולה (אותו אתה יכול להציל)? בדומה לכך, הטענה שהרצון לא חופשי, ושמכירת כליה אנלוגית להתאבדות - עד כמה שאני יכול להבין אותה, שזה לא הרבה - נראית לי נכונה לפחות באותה מידה לתרומת כליה לקרוב משפחה.
נשארנו עם הטענה שהרצון למכור כליה הוא "לא טוב". זה קצת מוזר, כי נדמה לי שאנו לא מאשימים את המוכר שהוא אדם רע, וגם לא את הקונה. נדמה לי שנדמה לנו, כחברה, שנעשה כאן ניצול (או חשש לניצול), ומי שרע הוא אנחנו החברה, שמאפשרת זאת.
וכאן העניין נהיה מוזר עוד יותר: נניח שהמוכר הפוטנציאלי הוא עני מרוד, והמכירה נותנת לו סיכוי טוב להקל על עוניו. סביר שנסכים עם המוכר הפוטנציאלי, שמבחינתו מכירת הכליה תמורת כסף, עגומה ככל שתהיה1, היא מעשה נכון בשקלול האינטרסים. אז גם אם יש כאן ניצול, ברור שאם יש עוול כלפיו הוא טמון לא בהיתר למכור כליה, אלא בכך שאפשרנו לו להגיע לעוני המרוד. ההיתר למכור כליה הוא רק דרך להקטין (ולו קצת) את העוול.
נכון שלאור קו המחשבה הזה, צריך אולי להגביל מכירת כליות לאנשים במצוקה כלכלית. בפרט, אם היצע המוכרים יעלה על הביקוש - ולי נדמה שזה יקרה תוך זמן די קצר, אם תתקבל הצעתם של רפפורט וקגן. אמר לי את זה כדור הבדולח, אבל הזנתי לו כקלט את חוסר הבעייתיות הבריאותית, למיטב ידיעתי, בחיים עם כליה אחת.
1 נניח; אני לא באמת חושב שהיא עגומה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש