בתשובה לגיל לדרמן, 13/12/00 10:29
על אלימות 13145
ישיבה במקום מסוים שנגזל ממישהו אחר תוך אמירה: "אלה שגזלו עבורי, אולי כבר לא חיים. מה אכפת לי.", היא עמדה מוסרית בלתי סבירה. הבעיה המוסרית אינה רק של אלה שגזלו בפועל ואולי כבר מתו, אלא יותר מכך, של אלה שנהנים מפירות הגזל. בכתיבתך אינך מנסה לסתור או להכחיש את הקביעה שמדובר בגזל. אם אתה באמת חושב שמדובר בגזל (אגב, שיהיה ברור. אני לא חושב כך.), הדרך היחידה שניצבת בפניך, אם אתה חושב עצמך לאדם מוסרי היא לקום, לעזוב את המקום ולהחזירו לנגזל, והעובדה שמעשה הגזל הזה היה לפני כחמישים שנה אינה מעלה ואינה מורידה. והערבים מעלים בפרוש גם טענה זו היום. "זכות השיבה" שלהם, פרושה "זכותנו" לעזוב את בתינו ולעוף מכאן. שלא תהיה טעות בעניין הזה. לכן אין זה נכון שלעניין מלחמת 67 קיימים היום אנשים נפגעים (אלה שהם תחת כיבוש) שיש לתקן את מצבם, ואילו לעניין נפגעי 48 העניין אבוד כי האנשים האלה נעלמו. הפלשתינים מסבירים לנו כל הזמן (למה אתה לא רוצה לשמוע ?) שהאנשים האלה וצאצאיהם לא נעלמו. אלה אנשים פגועים שקיימים ומצפים לכך שהעוול כלפיהם יתוקן. והעוול שנעשה להם גדול מהעוול שנעשה ל"כבושי" 67.
"כיבוש" אינו העוולה היחידה בעולמנו. ישנן עוולות חמורות יותר ללא כל השוואה, כמו הדוגמה שלנו - שיך מוניס רמת אביב.
גם עם הקביעה שאכן עוולת 48 קשה מעוולת 67 אינך מתווכח. אני חושב שבאופן כללי, כמביאים בחשבון את כל הגורמים לא הייתה עוולה לא ב 48 ולא ב 67, אבל כשמתבוננים בשני האירועים האלה מבלי להסתכל סביב ומשווים ביניהם, אין ספק שעוולת 48 גדולה מעוולת 67 גם באופן שבו אני רואה את הדברים.
כאמור איני חושב שבסך הכל מדובר באמת בעוולות.
החיים מסובכים. אי אפשר לנתק לא את עוולות 48 ולא את עוולות 67 מכל מה שהיה מסביב. אינך יכול לקחת את הנושא הזה שנקרא "כיבוש", להתבונן בו ורק בו מבלי להביא בחשבון את כל מה שמסביב ולהגיד: זה רע. צריך להפסיק זאת לאלתר. עליך לחשוב גם על הרקע והדברים הנוספים שקרו בעבר, וגם על סכוייך בעתיד. בסך הכל כל קבוצת אנשים צריכה לדאוג לעצמה, לביטחונה ולביטחון דור ההמשך. זה חלק מהשיקולים המוסריים.
איני רוצה להרחיב יותר מדי, ולכן אביא רק את הנימוק העיקרי שבגללו אין לי שום ייסורי מצפון בקשר לנושא - "שיך מוניס רמת אביב". התירוץ שלך: "עבר זמן. האנשים מתו.", כפי שהסברתי הוא התחמקות, ואינו חלק מהשיקולים שלי. הטענה הכי חזקה של הצד שלנו היא זאת (זאת טענה מאד שחוקה, אבל אין הדבר מוריד מנכונותה.): אנו הסכמנו לכל פשרה שהוצעה לנו ע"י האו"מ ואומות העולם. לו היו הערבים מקבלים את הפשרה לא הייתה מלחמה, איש לא היה בורח וממילא לא היה נגרם העוול. הערבים לא קבלו את הפשרה, ופתחו במלחמה. הדבר הזה יצר כללי משחק חדשים. במלחמת השחרור בכל המקומות שהם כבשו, העיר העתיקה, גוש עציון, קבוץ בית הערבה, בכל המקומות האלה לא נשאר יהודי אחד לרפואה. לו היו כובשים את תל אביב גם בתל אביב לא היו נשארים יהודים. לכן, מסיבות של סימטריה, לא צריכות להיות לנו בעיות מצפון בקשר לעניין זה. העובדה שחלק מהערבים בכל זאת נשארו ונמצאים כאן עד היום היא נקודת זכות מוסרית גדולה מאד לנו. לו המצב היה הפוך , כפי שאמרתי, לא היה נשאר יהודי אחד במקומו. ישנו מדגם מייצג שמוכיח זאת. לכן אנו יכולים לשבת ברמת אביב במצפון נקי.
אבל הנימוק הזה, שכאמור הינו הנימוק המוסרי הכי חזק לגבי מה שקרה ב 48 תופס בדיוק באותה מידה גם לגבי מה שקרה ב 67 וגם לגבי מה שקורה היום עם סיום הסכמי אוסלו ופתיחת מלחמת ההתשה 2000. וזה נימוק אחד מתוך רבים שמאפשר לנו להמשיך לשבת בהתנחלויות.
היכולת לטעון את הטענה החזקה הזאת (בניגוד לטענת הזמן שעבר שהיא חלשה, או טענת היעדר אנשים פגועים מ 48 היום, שפשוט כפי שהסברתי, אינה נכונה) קיימת לגבי מלחמת 67 כמו לגבי מלחמת 48 . לכן אני מתעקש להשוות תמיד בין עוולות ההתנחלויות ועוולות רמת אביב.
אם, כפי שאתה טוען, המוסר מצווה עלינו להפסיק את "הכיבוש" ע"י פינוי ההתנחלויות, אזי קל וחומר על תושבי רמת אביב לפנות את בתיהם כדי לתקן עוול גדול יותר לאנשים פגועים שחיים היום במחנות פליטים בארצות ערב, להם ולצאצאיהם.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים