בתשובה לדובי קננגיסר, 20/12/00 22:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקצנה: מה אם אין צורך שכולם יעבדו? מה יקרה כאשר יגיע היום (והוא יגיע) ובו בכדי לכלכל, אופטימלית, את האוכלוסיה במרחב מסויים ידרשו ידיים עובדות בסך של רק כ10% מהאוכלוסיה? האם המצב הרצוי בעיניך בתרחיש אפשרי מאד זה הוא שכל משאבי האוכלוסיה ירוכזו בידי אנשים אלו, בעוד שהשאר יחיו בעוני מוחלט או "יהנו" מחסדי העשירים, אין זה משנה מהו המכניזם שהביא אותם למעמדם? ומקרה פחות קיצוני: במצב (אשר יתכן שכבר מתקיים) בו, בשל שיפור בידע וטכנולוגיית הייצור, משאבי החברה מספיקים, במידה ויחולקו שווה בשווה, ליצירת איכות חיים טובה אצל כלל האוכלוסיה - המצב המועדף עליך הוא בכל זאת זה אשר בו העשירים - עשירים מאד, והעניים - עניים מאד? מילא, אילו הייתה התאמה בפועל בין מידת השקעתו של אדם או כשרונו (להבדיל מ"הכשרתו", בהנחה, עימה איני מסכים, שאכן קיים כזה הבדל) לבין הצלחתו הכלכלית, היה ניתן אולי לקבל את ההנחה שמתקיים כאן צדק (וזהו מה שכולנו מחפשים, בבואנו "לבחור" אידואלוגיה) - אך המתאם המדוייק יותר, עד כמעט התאמה מוחלטת, הוא זה שבין מצבו הכלכלי של הוריו לבין שלו. אולי הטענה "עבדתי קשה (...נניח...) ולכן מגיע לילדי שיהנו" נשמעת לך הגיונית, אך האם גם "לא עבדתי קשה, ולכן מגיע לילדי שיסבלו" נשמעת לך כזו? כן, אני יודע. העולם אינו מושלם ובני האדם עוד פחות. אם לא היה בכך הכרח, לא היו מספיק שרברבים, בנאים וחקלאים ובעלי מקצוע רבים וטובים אחרים. לפחות כל עוד הטכנלוגיה אינה מאפשרת אוטומציה של "עבודה שחורה". וכן, אני מודע לכך שתאוות בצע היא מהגורמים הבולטים למצבנו הטוב כיום, כמו אותם סטרטאפיסטים שמוותרים על חייהם הפרטיים תמורת 30,000 שקלים לחודש, או הסיכוי להפוך למיליונרים. אבל אתה, דובי, האחרון שהייתי מצפה ממנו לקבל את המצב הטבעי כ"אידיאל", רק בשל היותו כזה. ניתן לחפש מנגנון חברתי שיקדם את מצב החברה לקראת סיום קללת ה"בזיעת אפיך תאכל לחם". למשל? הנה: אני מרשה לעצמי לנחש שהרחבת "גיוס החובה" לכלל האוכלוסיה, הארכת משך זמן השירות, והקמת זרוע מתקדמת יותר של "שירות אזרחי", תרתום לרשות המדינה כוח אדם זול, בכמות מספיקה בכדי לספק המון שירותים "בסיסים", החל מ"שירותי בריאות", דרך "חינוך חינם", ואולי אפילו עד כדי "דיור חינם", שיאפשרו למעמד הנמוך (אנשים שאינם יכולים - או כן - אינם רוצים, להשקיע מעצמם) איכות חיים בסיסית הוגנת ולהקל רבות על חייו של המעמד הבינוני תוך הקשייה-זמנית על חיי כולם, כולל המעמד הגבוה (השירות הארוך יותר, שהוא פשוט המחיר, הלא גבוה, של איכות חיים זו) ואי פגיעה במוטיביציה, המבורכת ברוב המקרים, להתעשרות. כמובן שגם פתרון זה רחוק מלהיות מושלם, ויתכן שאף אינו עדיף על המצב היום, אבל הוא בהחלט מעניין, ואינו היחידי. בכל מקרה, אין הדבר קשור לנושא המאמר. גם אם לא תסכים על הצורך בשוויון כלכלי, בוודאי תסכים שמעמד כלכלי אינו "מדד" ל"ערך" של אדם, ובכלל - לאדם אין ערך, מאחר וחייו אינם כלי בידי החברה, הגזע או האל, אלא מטרה ויעוד בפני עצמם. זהו הבסיס ל"זיבולי המוח הפוסטמודרניסטים" ,הידועים גם בשם "הומניזם". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אינני דן במצבים היפותטיים. הסיבה היחידה לכך שאינני דוגל בשיוויון היא שאיני מאמין שהוא אפשרי. הגישה שלי היא פרגמטית. אם יבואו ימות המשיח, אין לי בעיה שהמשאבים יחולקו שווה בשווה בין כולם. אם וכאשר נגיע למצב שזקוקים רק ל-10 אחוזים מהאוכלוסיה, אני לחלוטין אבין את המדינה שתחייב את אזרחיה לעבוד 10 אחוז מהזמן, ולחלק את המשאבים שווה בשווה. אבל עוד לא הגענו למצב הזה. אני מאחל לך שתהנה משירותי בריאות שיתבססו על כוח עבודה זול של אנשים שגוייסו בניגוד לרצונם. אני, מצידי, אעבור למדינה אחרת כשזה יקרה. גם דיור חינם לא תקבל. כפי שאתה וודאי יודע, כוח האדם הוא לא בדיוק זולל הכסף הגדול בענף. מה עם חומרים? תאלץ להלאים גם את יצרני חומרי הגלם. גם את המהנדסים והאדריכלים (מי צריך אדריכלים?! שיגורו בקופסאות!) אפשר לגייס לשירות חובה. או בקיצור - החזון שלך הוא קומוניסטי. אם אתה עדיין מאמין בחזון הזה, זו זכותך, אבל נטל ההוכחה לסיכוייו של משטר כזה הוא עליך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, איני חושב שזה רעיון טוב, ואני חושב שציינתי זאת בהודעה המקורית - אם כי לא רק בגלל עניין הכפיה. ניתן ליישם מנגנון דומה בהתנדבות. הקדש עכשיו X שנים מחייך, תמורת שירות לכל שאר חייך. יש בזה הרבה הגיון - אבל לא רלוונטי. בסולם הערכים שלך, הזכות ל"טיסה ארבע-שנתית לשוויץ" עומדת באותו מקום עם "קורת גג"? כי אלה, בפועל, ההשלכות של גישתך. אתה מתעקש להתמקד ברמת המיקרו של "מי שמרוויח יותר, מגיע לו יותר" ומתעלם מההשלכות החברתיות. הגישה שלך נובעת אולי מאינטרס אישי של אדם שנמצא למעלה, או מאמין שיש לו סיכויים טובים להגיע לשם - ולא מתוך כוונה ל"מירב איכות החיים למירב האנשים" האמורה להנחות אידיאולוגיה, אם כי לא בהכרח את חייך הפרטיים. אתה רשאי, כמובן, לנמק את מחשבתך ב"אני אינטרסנט ואנשים אחרים לא מעניינים אותי" (זה מה שאני עושה, בדרך כלל) - אבל בוודאי שלא בנימוקי "צדק". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בכוונתנו לקיים דיון, עלי לבקש שלפחות תקרא את דברי קודם לכתיבת תגובתך. אני כתבתי שלדעתי שיטת השלטון העדיפה היא זו שתדאג לצרכים *בסיסיים* של כל אדם (קורת גג, חינוך, בריאות, ומספיק כסף כדי שלא יגווע ברעב1) - ומעבר לכך, יכול כל אדם להיות עשיר עד כמה שיוכל. ילקחו מיסים, אבל רק כדי לאפשר את מערך הרווחה הבסיסי הזה. יתרונה של השיטה הזו הוא בכך שאדם שמאמין שיש לו כישורים כדי לצאת מהמצב המינימלי שמאפשרת המדינה יעשה כל מאמץ כדי שלא להמשיך להתקיים על הקצבה הזו. זאת בניגוד לדרך הסוציאליסטית, שבה בכל מקרה אין הרבה הבדל בין מי שעובד למי שאינו עובד, ולכן אין תמריץ להשגיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כדי לישם את השיטה החברתית הזו צריכים קודם כל להגדיר מהם צרכים, איזה צרכים הם בסיסיים ,מה רמת המינימום של קורת גג, חינוך , בריאות ואוכל ,האם רמות אלו קבועות או משתנות לאורך זמן ומכל לכל - מי יקבע. נכון שהמחשבה המערבית המודרנית אומרת שדמוקרטיה היא הכלי האופטימלי לברור השאלות האלה (לא הכי טוב או הכי יעיל או הכי צודק אלא הכי פרקטי) אבל תיתכן גם שיטה אחרת ,נאמר דיקטטורה נאורה (א לה סוקרטס) או אפילו לא נאורה, כפייתית. כאן כמובן יש התנגשות בין הצרכים הפרוזאיים של כל אחד ובין צרכי חופש הפרט. בכל מקרה ,אני מנסה לאמר שאין מנוס ממינון מסוים של סוציאליזם, וכל המקח וממכר הפוליטי משמש, על כל כיעורו, כאמצעי לאיזו פשרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא סוציאליזם, כי אם סוציאליות - רווחה. סוציאליזם דורש שיוויון, סוציאליות דורשת מינימום רווחה - והשמיים הם הגבול. מי קובע מה זה המינימום? העם, תוך התחשבות בזכויות המיעוט. גם זה, אגב, מנגנון לשיוויון - אם מספר מאוד מצומצם של אנשים יחזיקו ברוב המשאבים, אזי מיסים מאותם אנשים יהיו חייבים להחזיק יותר אנשים מעל לקו המים - והמיסים עליהם יגדלו. על כן זהו אינטרס של בעלי המשאבים שיהיה פחות עניים, במשטר כמו זה שתיארתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העם יקבע באמצעות המנגנון הדמוקרטי, אני מניח. אך המנגנון הזה נהפך יותר ויותר לפיקציה - שליטה של קבוצות כח ולחץ גדולות שנשענות על כסף גדול שמשלים את התאווה לכח. ראה מהם בסיסי הכח במדינות הנחשבות דמוקרטיות, ישראל, אמריקה, אנגליה ועוד. כל האוליגרכיה הזו מגייסת כוחות שאינם עומדים לצד האזרח הרגיל, או קבוצת אזרחים. אלה האחרונים נתונים למערכה הולכת וגוברת של מניפולציה ללא כח, יכולת ,אפשרות וידע להתמודד עם זה. התיאור הזה קצת קיצוני אבל העולם המערבי-קפיטליסטי צועד בכיוון הזה. המערכת סותמת לאט לאט כל אפשרות לתמריץ, למי שהגיע לעמדת החלטה וביצוע, לנסות לשנות. היינו, לפוליטיקאי "הגון" יש פחות ופחות אפשרות להגיע לעמדת החלטה. יותר מזה, לפוליטיקאי כזה יש סיכוי פוחת והולך להיות שכזה, גם בגלל כל תהליך ההיזון חוזר בין המציאות והחינוך. לכן נראה לי שאותה מציאות סוציאלית שבה נקבעת רמת המינימום של האזרחים על ידי כלל העם איננה ריאלית כל כך. אינני יודע מה הפיתרון, אבל בפירוש המלחמה המתמדת על שיפור החינוך הוא הכלי הכמעט בלעדי. מה עוד שפה יש השפעה לאלה שבתחתית הסולם הפוליטי ובאים במגע ישיר עם הילדים. בקיצור, יכול להיות שהמורה "ההגון" הוא התיקווה. אבל איך יוצרים מספיק מורים כאלה? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |