 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאחד קוראים פו (כמה מקורי), ואני רוחשת לו חיבה רבה מכיוון שקיבלתי אותו מאחי, וקבלת מתנות מאחי זה לא דבר שקורה כל שנה. לדובי השני קוראים דובי (שוב, המקוריות חוגגת). לפני חודשיים טיילתי לתומי באיזור (נידח) בעיר מגורי (הנידחת), ולפתע ראיתי את הדובי הכי יפה שראיתי בחיים שלי 1. הוא היה קטן יחסית, והצבעים שלו היו ממש מיוחדים- עירוב של ורוד ותכלת וסגול בהיר, והוא היה כל-כך קטן ועדין וחמוד ורך ונעים שלא יכולתי לעמוד בפיתוי וקניתי אותו. וזהו. נכון מרגש? 1 אלף סליחות מהעורך הראשי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לדובים הבאים שלך כבר תקראי קננגיסר ואנשלוביץ, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי בבית, חוץ מהכלב והחתול (ואשה, ושלושה ילדים), יש גם דב הרים רעב (או עוור). מי שיודע על מה אני מדבר מוזמן להרים את הכפפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל כתביו של דב בער בורוכוב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"קולו של הרעם בשעות הערב המוקדמות היה רחוק ועמום, ואף על פי כן ניעור הייזי משנתו בבהלה גדולה. הוא טלטל את כתפו של אוסיר הזקן שישן במיטה הסמוכה: "נדמה לי", אמר, "שהסכר הגדול עומד להתמוטט". "או ששוב התנגש מישהו בעץ החושחש", רטן אוסיר הזקן שהקיץ אף הוא. הייזי התישב במיטתו, תוהה מדוע ירצה מישהו להתנגש בעץ החושחש שמעודו, עד כמה שידע לו, לא הזיק לאיש. ..."אולי אותו מישהו לא התכוון לכך", הרגיע את עצמו, אולי זה התרחש במקרה". "דברים אינם מתרחשים במקרה", אמר אוסיר הזקן, מפהק פיהוק רחב, "יש להם סיבה ולסיבה יש סיבה, ולכל דבר יש מדוע, ולכל מדוע המדוע שלו". "אם כך", אמר הייזי, "אם מישהו מתנגש בעץ החושחש, זה משום שאין הוא אוהב את המוסיקה העדינה שהוא משמיע, ואין הוא אוהב את המוסיקה, משום שהיא מזכירה לו צלילים ששמע בארצות רחוקות, שבעת ששהה בהן, כמעט נטרף על ידי דוב הרים רעב". "או עיוור" אמר אוסיר. "דוב הרים עיוור?" בחן הייזי את האפשרות. "לא", השיב אוסיר בחוסר סבלנות, "מי שנתקל בעץ החושחש כנראה לא ראה אותו, אבל מכיוון שעץ החושחש גדול דיו להיראות ממרחקים, אם נתקל בו מישהו בכל זאת, סימן שהוא עיוור". "או שמשהו הסיח את דעתו", אמר הייזי מהורהר, "והוא לא השגיח בעץ. כמו למשל", הוסיף בשלווה, "דוב הרים שפגש בדרך". הוא השתתק לרגע ופתאום הצטווח: "דוב הרים בגינה שלי?? נטפל לעץ החושחש שלי??" מבוהל אץ אל החלון ופתחו לרווחה." ____ מסע ההגיוניטים בחיפוש אחר אבן אי ההיגיון, מאת לאה שילון ובני גלעד, הוצאת כתר 1985. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה...לא.1 אבל אם אתה כבר כאן, אז שתדע לך (זה מידע חשוב, כן?), שלילד הראשון שלי (בן או בת, זה לא משנה), אני מתכוונת לקרוא ירדן, מפני שזה השם הכי יפה בעולם (אפילו לברבי שלי קראו ירדן, והיא באמת היתה הברבי הכי יפה בעולם). 1 אני מסכמת את זה במילה אחת, "לא", כי אני נורא מנומסת. ובכלל, מה עשו לי דב ודובי שאני ארד על השמות שלהם ואגיד שאם הייתי מתחתנת איתם אז הייתי שומרת את שם המשפחה שלי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 42430 שורה אחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 זה בסדר, כשאני אתחתן2 אני גם מתכוון לשמור את שם המשפחה שלה... 2 האהא! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(כמו שאסתי אמרה) תגובה 42454, שורה אחרונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה להסתפק באחד, כשאפשר לקרוא לבן ירדן, ולבת ירדנה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבן ירדן ולבת סוריה :) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |