בתשובה לדותן דביר, 09/04/03 18:21
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הספר הוא לא ניתוח של "איך אנחנו תופסים את המניות שלנו היום" אלא איך התרבות שלנו היום משקפת רבדים עתיקים של תפיסות. איך האדם העתיק ראה את עצמו בתוך הטבע ואיך הראיה של הטבע השתקפה בעיצוב של האדם את תפיסותיו, מערכת המוסר שלו ואתה התרבות. כל זה עובר כחוט השני בדת, יצירות אמנות ופילוסופיה. בשביל זה הבאתי את הדוגמא של הפאם פטאל - האישה הקטלנית, או הקלישאה שאנחנו כל כך מכירים cherche la femme - חפש את האישה. אני יכול להביא דוגמא נוספת מהתלמוד, שלהרבה אנשים מהווה דבר-כתב חי ויומיומי שאפשר וצריך ללמוד ממנו איך להתנהג. יש סיפור על אלמנה שבאה לבית דין וביקשה שיפסקו לה יין כמו שבעלה היה נוהג לתת לה (אאז"). במקרה היד שלה נחשפה תוך כדי הדיון ואב בית הדין קיבל "חום" - התרגש מינית. הוא נטש אית ביהמ"ש ורץ הביתה לדרוש מאישתו שתקיים איתו יחסים. אישתו התעצבנה עליו, הרביצה לו ואח"כ גרמה לסילוק אותה אלמנה מהעיר. הנה דוגמא איך מושג של פות-נשכן עבר מציור ריאליסטי בימים קדומים, למטאפורה מיתית ומשם למדרש מעשי בספר חוקים דתי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המקרה דנן מוכר וידוע לי אם כי פרטי המעורבים נשכחו ממני. לפי טענתך כל גופה של האישה הינו מסוכן ולא רק אזור הפות - או אולי דרישתו של התנא (אמוראי?) למין הפכה את הפות של אישתו למסוכן לציבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפות משונן הוא מטפורה עתיקה, אבל זה לא אומר שבכל מקרה אפשר להשתמש בה. יכול להיות שבקשר לסיפור התלמודי הזה מתחתי אותו קצת יותר מדי. מה שרציתי להראות הוא את הפרסונה של סכנת ממיניות שמשולבת במשיכה לפות. פא[ג]ליה למשל מקשרת את זה לתחושה הבראשיתית של הזכר הקדמון שחדר בתרועה ונסוג בתשישות. זה הפות שיש לו כוח להמית את עצמת הזכר, וזה דבר מאד בנלי היום. אבל היא מצליחה להראות כיצד האלמנט הזה חילחל בכל מני יצירות אמנות, כולל אותה פאם פטאל. למשל, אגדות עם אינדיאניות מספרות שבפות של האם הנוראה יש דגים טורפים והגבר הגיבור הוא זה שמצליח לשבור את שיני הפות ולעשות ממנה אשתו. גם הקבלה היהודית מציירת את לילית, אשת אשמדאי, כנקבה יפיפיה שחציה התחתון אש ולהבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועל כך בדיוק טענתי - ע"י הכפפת הפות לכיבושו של הגבר במאמצים גדולים הופך מעשה המשגל (התניית אהבים או זיון בלשון היום יום) למלחמה מלווה בכיבוש. מאין ניסיו לצרף פן הירואי למעשה שנתפס כלא ראוי או לא צנוע. גם היום ניתן לגלות אצל אנשים רבים (גברים ונשים) את היחס הכפול למין ובמיוחד בחברות בהן למין אמור להיות תפקיד לצרכי רבייה בלבד. הרתיעה מן הפות נובעת לעניות דעתי (אם היא קיימת בכלל) מהרצון להכפיף את הפןת לכיבושו של הגבר. מעניין מה היו המנהגים בקרב תרבויות מטריאכליות ואלו מיתוסים התפתחו שם? אני יכול לדמיין את הפין הגברי המסוכן מתואר כנחש בעודו רדום וע"י "הרגזתו" הוא נעשה קשה כחנית ן-"מעניש" את המתגרה בהתזת "רעל". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כברהזכרת תרבות מטריאכלית אז שתי השמות שמיד קופצים זה האמזונות ולסבוס. לא ברור אם הסיפור על האמזונות מבוסס על איזה שבט אמיתי של לוחמות, למרות שנמצאו שרידים של נשים לבושות שריון בגרמניה ורוסיה. בכ"א, האמזונות מתקשרות למוטיב מיני מאד מעניין שהוא הטלת מום עצמית. כמו לוחמיו של בר כוכבא שחתכו לעצמם בוהן, האמזונות כרתו לעצמן שד* אולי כדי שיוכלו לירות בקשת בלי הפרעות מתנדנדות. הכריתה הזו גרמה ליוונים לתפוס את האמזונות כאנדרוגינוס אבל גם פגעה בחוש האסתטי של היוונים. בקשר לשאלה שלך על היחס של חברות נשים לזכר, הספרות היוונים העתיקה מכנה אותן בכל מיני כינויי גנאי כמו שונאות-גברים, מכניעות-גברים, לועטות-בשר-חי. גם עבור היוונים (כמו האינדיאנים), הכנעה של אמזונה משולה לכוח המוחלט של הבעל על האישה. פא[ג]ליה כותבת שאובידיוס הוא זה שהפך את האמזונה לקריקטורה מינית שסרובה הפנטי למין מוכנע על ידי חרבו של הגבר. התאור הדמיוני שלך על הפין הגברי שמעניש את האישה על ידי התזת רעל הזכיר לי מה שפעם קראתי מהברית החדשה, ספר ההתגלות. יש שם סיפור סתום אבל בעל קונוטציות ארוטיות ברורות על עימות בין אישה-אלה ודרקון. הדרקון רודף אחריה למדבר שם הוא נהפך לנחש ששפך עליה מים מפיו כמו נהר. האדמה באה לעזרת האישה ובלעה את הנחש. הנחש הזה הוא השטן או השד הרע. _______________ *קשר מעניין בין יוון דרך האמזונה ליהדות מראה האטימולוגיה של המלה. אמזונה באה כאמור מהמלה אמזוס "ללא שדיים". אולם ביוונית המלה אמזה פרושה "לחם ללא שעורה" ובספרות היוונית מוצאים אותה לתאור כל מיני עוגות ופריכיות. המלה אמזה קשורה ישירות למלה "מצה" שהיא "עוגת מצות" או "רקיק מצה" מספר שמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואז היה בא פאליוס, מבקר האומנות הידוע, ומסביר כיצד הנשיות מנסה כל הזמן על ידי הרציונאליזם והתרבות לשלוט בנחש הגברי המחובר לטבע, וממנו הן פוחדות בסתר, והיה מוצא לכך דוגמאות בכתביה של וויליאה שייקספיר, ובתנ''ך (תור, נביאות, כתובות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
LOL אכן אכן. מחשבותי בדיוק
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתאימה כאן ההערה (הארה?) של הנרי קיסינג'ר "לא ייתכן מנצח במלחמת המינים - יש יותר מדי שיתוף פעולה בין הצדדים". כיוון שמר קיסינג'ר ידוע בחיבתו לעידוד סכסוכים חמושים ויצירתם אין לי ספק שהאיש יודע על מה הוא מדבר. התגובה שקראתי לגבי החברות המריאכליות מעניינת אותי במיוחד. האם במקרה מתוארות החברות הללו בתור חברות שחסר בהן מרכיב קריטי (לחם ללא שעורה) או בעלות מרכיב סוטה לכאורה (מכניעות גברים, אוכלות בשר נא)? מצד שני מדובר כאן בתרבות הרבה יותר מתקדמת וכבר העירו לי שהמאמר דן ברבדים יותר מופשטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנרי קיסינג'ר מופיע גם בספר של פאגליה. היא מצטטת אותו כדי לתאר את הקשר בין מיניות ופרסונות מיניות לבין יחסים בין אישיים, היררכיה שלטונית שכתבתי עליה בחלק ב' דיון 1423. פאגליה טוענת שכל יחסים בין אנשים כרוכים במידה מסוימת של נצלנות או מקח ומימכר, וקיסינג'ר אמר שכוח [שלטוני] הוא אפרודיזיאק (מעורר מיני) חזק ביותר. מי כמוהו יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק אם קיימת מערכת יחסים שיוויונית לחלוטין. כל מערכת יחסים מכילה שקרים המוסכמים על שני בני הזוג (ולפעמים על יותר משנייהם). אולי כדאי לנסח מחדש פתגם ידוע: Power causes sexual excitement, absolute power causes orgasm אני מסכים לכך שכל מערכת יחסים כרוכה במקח וממכר אבל נצלנות ?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין אותה נכון, כנראה זה סקלה שנעה בין קצוות של הסכמה או מקח וממכר עד לנצלנות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |