 |
הייתי מבין את ע"ב יותר במסגרת של תרבות Debate, בה הפוליטיקאים יודעים *בדיוק* מה הם עושים כאשר הם פותחים את הפה, שמנסה ליצור מציאויות ע"י מילים, טיעונים, נאומים (שבנויים כהלכה במסורת הפאתוס אתוס לוגוס אתוס פאתוס וכו') והתחכמויות מילולויות. אני לא חושב שזו הנורמה אצלנו (מלבד מספר דוגמאות שוליות). אני לא חושב שבישראל הפוליטיקאים נוהגים (בטח שלא מצליחים) להבנות (או לעוות) מציאות באמצעות מילים. הם יותר מדי מתבלבלים, נופלים בלשונם, סותרים את עצמם, לא מצליחים להגיד בדיוק את הדבר אליו התכוונו, *טועים* וחוזרים בהם מדיעותיהם (בשל הבלאגן האידאולוגי המובנה במפלגות שלנו).
יותר מכך! לדעתי רטוריקן טוב, לא יצליח להיות בישראל פוליטקאי טוב (היום). לפוליטיקה הישראלית יש שטיקים אחרים.
כשאני מדמיין את מסדרונות הממשל בישראל, אני לא מדמיין פוליטיקאים ועובדי ציבור מתוחכמים שזוממים מזימות, שאומרים תמיד *בדיוק* את הדברים שישרתו את מטרותיהם ומצליחים להפעיל מניפולציות מילוליות בסגנון התוכנית "Yes, Prime Minister". אני לא אומר שאין מניפולציות (זה יש והרבה), אני פשוט אומר שהן לא רטוריות.
ע"ב אולי מסביר את המציאות טוב יותר, אבל לדעתי זו לא המציאות שלנו.
|
 |